מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 5

שגנב אופניים, אלא על עבירות חמורות כמו אונס או רצח. לדעתי, על קטינים נפגעים יש להגן בכל מחיר, אך את זהותם של הקטינים הפוגעים חייבים לחשוף". פוגץ' מוסיפה: "כאשר לא חושפים את זהותו של הפוגע, פוגעים גם בקורבן שלא יכול לדעת מתי מתקיימים הדיונים בבית המשפט הנוגעים לעניינו. מעבר לכך", היא אומרת, "קטין שביצע עבירה חמורה איבד את זכותו לפרטיות, וחשוב להזהיר את הציבור מהאדם ומההפרעה הנפשית או ההתנהגותית שממנה הוא סובל". כאשר אם לא מגיעה גם לקטין אני שואלת תשובתה של כזה הזדמנות לשיקום, פוגץ' נחרצת: "מחקרים שנעשו בעולם מצביעים על כך שמי שביצעו עבירות חמורות בילדותם, הסיכון שיחזרו על אותן עבירות בבגרותם גדול מאוד, וחשוב לחשוף את זהותם". עובדת סוציאלית רינת רופא-גורי, קלינית מומחית לטיפול בילדים ובנוער, שהתמחתה בעבודה עם ילדים פוגעים, מציגה גישה מתונה יותר: "כאשר מתרחש אירוע אלימות בין קטינים לציבור יש זכות לדעת, כדי שיוכל להגן על עצמו. מצד שני, ברגע שנחשפים פרטים של קטין פוגע, הוא מתויג חברתית כבעל התנהגות שסוטה מהנורמה וסיכויי השיקום שלו מצטמצמים. גם הסיכוי לשקם קטינים כאלה הוא אינטרס של הציבור". רופא- גורי אומרת שבכל מקרה אי אפשר להכליל את כל מקרי האלימות ויש להתחשב במאפיינים שונים, כגון גיל: אצל פוגע בגיל הרך זה יכול להיות חלק מהניסיון לביטוי עצמי בטרם נרכשה השפה; בגיל החביון (גיל בית הספר היסודי) מצפים מהילד להבחין בין מותר לאסור, ולכן בגיל זה האלימות נראית מכוונת ומתוכננת יותר; בגיל ההתבגרות הילד חווה לחצים פנימיים וחיצוניים ויכולתו להכיל את התוקפנות של עצמו פחותה, מה שמוביל

בתקשורת. כך, למשל, הם מפרסמים בפייסבוק או באמצעות טוקבקים את זהות הקורבנות. ההורים שלהם, שבדרך כלל מבינים את חשיבות השימוש בתקשורת ומנסים להטות את הכף לטובתם, ממהרים להתראיין בכלי התקשורת השונים, ובעיקר בכלי תקשורת מקומיים, ולספר על ילדיהם בני הטובים. לעִתים כל זה קורה עוד לפני שילדיהם נחקרו במשטרה". פלג אומרת שגם באי כוחם של הקטינים הפוגעים מרבים להשתמש בתקשורת: "עורכי דין מבינים את חשיבות הזירה התקשורתית ורבים מהם הפכו להיות 'שחקנים תקשורתיים' שעושים שימוש ברצון של התקשורת להיות אטרקטיבית ולהשיג נתוני מדרג גבוה, כדי להשפיע עורכי דין של נאשמים על דעת הקהל. מעתיקים לא פעם את הדיון המשפטי לתוך הזירה התקשורתית. כך, למשל, חושפים בטלוויזיה ראיות חדשות שבמצב תקין היו צריכות להיחשף בין כותלי בית המשפט, או מאפשרים לתקשורת לראיין באופן בלעדי את הוריו של החשוד בעבירה. התוצאה היא שהכרעות הדין בעניינם של אותם נאשמים מושפעות מהדיון בתקשורת". בעוד פוגץ' ופלג מדברות על השימוש המניפולטיבי של נאשמים ובאי כוחם אם הגשמת בתקשורת, עולה השאלה האינטרס של זכות הציבור לדעת אינה מחייבת דווקא לחשוף את זהותם של פוגץ' חושבת שהתשובה הקטינים הפוגעים. היא חד-משמעית - כן. היא מתקוממת על הדין השווה בחיסיון הניתן לקטינים פוגעים ולקטינים נפגעים. "המשפט הישראלי", היא אומרת, "מקנה את אותה הגנה לרוצח של דרק רוט ולקטינה שעברה התעללות. כאשר מדברים על זכות הציבור לדעת מול טובתם של הקטינים, חייבים להבחין בין הקורבן לתוקף". פוגץ' מבהירה: "אני לא מדברת על עבירות 'קלות', כמו ילד

גב' רינת רופא-גורי

לעִתים להתנהגות אלימה. בגיל זה יש גם מרכיב של לחץ חברתי. לכן לכל גיל יש להתייחס בצורה שונה מבחינת הציפייה החברתית. חשוב להביא בחשבון גם את פערי הגיל בין הקורבן לבין התוקף, וכן אם יש מאחורי הפגיעה ליקוי מסוים - פיזי או נפשי. "לבסוף", אומרת רופא- גורי, "חשוב לשאול - האם זה אירוע ראשון שבו מעורב הקטין? מה חומרת האירוע ומה מבנה האישיות של הקטין? לעִתים העבירה מתבצעת כאשר האישיות עדיין אינה מגובשת מספיק, וטיפול הולם יביא לשיקום הקטין. כאשר מעריכים מסוכנות של קטין, חשוב לשקלל את כל הגורמים יחד". בהנחה ששקלול כל הגורמים מוביל אותנו לידי מסקנה שמדובר בקטין שצריך להזהיר את הציבור מפניו, האם יש לפרסם רופא-גורי: "חד-משמעית את זהותו? - לא. האלימות של אותו קטין מייצגת בעיה חברתית רחבה יותר. התקשורת צריכה לדון בבעיה מבלי לחשוף את כיצד אפשר לעשות זהות המעורבים". זאת בעידן שהתקשורת מחפשת בראש רופא-גורי: "צריך מצד ובראשונה רייטינג? אחד לאכוף את הזכות לחיסיון, ומצד שני ליצור אטרקטיביות ועניין בהצגת הסיפור

נקודת מפגש 14

Made with FlippingBook Annual report