מכון חרוב - המסע אחר הכבוד האבוד

מוסיפה: אני מאמינה רוקיה וכאן מאוד שהשינוי יבוא בעבודה משותפת בין תרבותית. אני מאמינה מאוד שהעבודה היא שהביאה את השינוי ושיתוף הפעולה הכרחי. עבורי העבודה עם הצוות המקצועי של ענב"ל היא המגדלור המקצועי שמנחה אותי ומוביל אותי; הוא עוזר לנו ליצור את הנתיב הנכון והמתאים לאותו מקרה ייחודי. ובשבילי, כאישה שבאה מטיפול בארגז החול, זה כמו למצוא נתיב בים. וחברותיה לצוות המטפל רוקיה נראה כי בילדים נפגעים מינית בענב"ל עשו כברת דרך מורכבת מאז ניתן לראשונה מענה בערבית לילדי החברה הבדווית, בענב"ל, לפני כחמש שנים. זה כשנתיים פועלת במרכז יחידה המתמחה במתן מענה טיפולי ייחודי לחברה הבדווית. נראה שבלי להתחשב ברגישויות ובניואנסים בתוך הקהילה הבדווית כמעט אי אפשר היום לטפל בילדים שנפגעו מינית בתוכה או בכלל לקבל פניות לטיפול. הדרך שמפלסות רוקיה וחברותיה לצוות המטפל עודנה ארוכה ורבת מהמורות, אך הן לא היו יכולות לטפל בילדים הנפגעים בלי לכבד את כללי החברה הזאת ולרתום אותם לטובת כולם. בלי החיבור הזה הילדים הללו היו עלולים להיות מופקרים לגורלם או להישאר ללא טיפול, כבעבר.

על כבוד בנותיהם וניצבים מול הפרדוקס שדובר בו. לגברים העובדים הסוציאליים קשה מאוד. אני זוכרת שבאחד הטיפולים, כאשר רציתי לשלב בחזרה בבית הספר ילדה שנפגעה והפגיעה בה התפרסמה ברבים, כמעט "הרגו אותי" כולם. טענו כנגדי שזה מחליש אותה, ואני טענתי שלשם כך היא תעבור טיפול. הצעתי שנבנה תכנית ונכין את הצוות. אני זוכרת עד כמה המפגש היה טראומטי בשבילי. רוב חברי הצוות היו גברים, ואחד מהם - איש מקצוע בכיר - אמר לי להשאיר אותה בבית, "אחרת היא תחפש מין בכל הזדמנות שתהיה לה". קשה מאוד לגברים בחברה הבדווית ערבית, ואני לא מאשימה אותם. אני חשה חמלה רבה כלפי התפקיד של הגבר הבדווי ערבי. נראה כאילו הוא בראש ההיררכיה, אבל למעשה תפקידו הוא הקשה ביותר בתחום הזה מכיוון שכל הכבוד המשפחתי - המתבסס על שמירת המיניות של הבת והאישה - מונח על כתפיו. במקום שהשליטה אמורה להיות שלו אין לו שום שליטה. נחוצה תחושה של חמלה כלפי המלכוד שהגבר נתון בו. זהו מלכוד גם של הבת והאישה אבל יותר מכך - של הגבר והבן שכביכול הוא חופשי אבל הוא צריך לשמור עליה. הגוף שלה והשליטה אצלו.

המטפל במרכז ענב"ל בודק את עצמו כל הזמן ומנסה לחשוב באילו עוד דרכים אפשר לשלב את הטיפול המערבי עם המקצועי. אנחנו בענב"ל עומדים היום במקום טוב יותר משעמדנו לפני חמש שנים, שאז החל הטיפול במגזר הבדווי. חשיבה מתרחשת כל העת: איפה הצלחנו לעשות זאת ואיפה לא, איפה התקדמנו. אנו מאמינים כי יצירת אמון והצלחות טיפוליות יביאו פונים נוספים. ככל שיתרקמו יחסי אמון עם הרשויות, ככל שיגבר הביטחון במאמצים לרגישות תרבותית ולהשלכות של חשיפה לא רגישה על המשפחה והשבט, וככל שיבינו את המחיר הכבד וההשלכות של אי מתן טיפול - כך נוכל לסייע טוב יותר. ברגע שיפסיקו לחשוש שבית המשפט יעשה להם "פדיחה" ויאמינו שהוא יעשה את המקסימום לשמור על סודיות - כיוון שהפרסום יגרום קודם כל בושה גדולה לנפגעת - נוכל להתקדם עוד. כדאי להתחיל לפרסם סיפורים על הצלחות טיפוליות. אילו הייתם פונים אליי לפני מספר שנים ומבקשים שאספר על המטופלים שלי, לא הייתי נענית, מכיוון שלא היו די מקרים וייתכן שהיה אפשר לזהות את הנפגעים. היום יש לנו ניסיון עם מקרים רבים כך שאי אפשר לזהות את המעורבים. אנו באים לבתי ספר ומספרים על הצלחות בטיפול. הצלחתו של טיפול במטופלת הוא שיקום והצלחה של כל משפחתה, כי ההתערבות שלי מתחשבת בכל המערכת המשפחתית. ואיך את רואה את עתיד החברה הבדווית בנושא של פגיעות בילדים? האם את רואה איזה שינוי? האם יש שוני מגדרי בקרב אנשי המקצוע בתפיסת הפגיעה המינית? אני חושבת שלעובדים הסוציאליים ולפקידי הסעד בחברה הבדווית קשה מאוד לפגוש את הנושא, כי המטפלים באים מן החברה הזאת. הם חשופים לביקורת שלה ומעורבים בה מאוד מבחינה רגשית ומשפחתית. הם מופקדים

חדר הטיפולים במרכז ענב"ל באר שבע

22

Made with