גושפרתה - גיליון 945

'

מה העניינים בלב העני נים

אחד הייתה זו משימה לחיים, ומצד שני הייתה זו הרפתקת חיינו. בסוף שנות השבעים, כשהייתי עדיין רווק, עברנו לקריית ארבע כצעד ראשון. הצטרפתי מיד לשיפוץ של בית כנסת ’אברהם אבינו' )בית כנסת עתיק שהפך לדיר עיזים אחרי מאורעות תרפ"ט, ושוקם בהובלתו של פרופסור בן-ציון טבגר(. זו הייתה תקופה מופלאה שבה כל יום קרה דבר חדש עבורי. לצערנו, באחת השבתות המשטרה זרקה אותנו משם,

יהודים לגור היכן שירצו. ההחלטה התקבלה, ובחודש אוקטובר קיבלנו טלפון שאנחנו יוצאים. בליל ז' מר חשוון בשנת תשל"א הגענו לארץ והשתכנו בירושלים." איך הסתגלתם לחיים בארץ?

”בלי לדעת את השפה המדוברת, התחלתי לנדוד בירושלים. כשהגענו לארץ היה זה יום שישי, ובשבת כבר התחלתי לטייל רגלית בירושלים. היום קשה לדמיין את זה, אבל אני טיילתי בשייח ג'ראח, נכנסתי לעיר העתיקה דרך שער הפרחים, ובסוף אפילו מצאתי את עצמי על הר הבית. מה שהכניס אותי לשוק ”אומנותי" היה האור שהשתקף מן האבן הירושלמית, ממש כביטוי ”ומתוק האור בעיניים". נחזור לעניין ההתאקלמות: ניסינו למצוא את המקום שלנו פה, והמחשבה הראשונה הייתה להגיע לקיבוץ, שנתפס אז, בעינינו ובעיני החברה כולה, כסמל ההקרבה העצמית למען הרעיון היהודי. באנו לשבוע ניסיון באחד הקיבוצים, ומאד התפעלנו מהנוף המטופח וממכון החליבה המתקדם, אבל אווירת ”השוויון" לחצה עלינו מאד, והבנו שאנחנו לא הולכים להישאר. ”אתה יודע כמה בני קיבוצים יש בכנסת?" שואל אותי שמואל בחיוך. ”אפס," הוא עונה. ”וזו כבר ”אז לא עסקתי בדברים שברומו של עולם, אבל אמי עדיין חיפשה את ישראל שעליה חלמנו. אמי למדה אז באולפן עציון, והוזמנה יחד עם שאר העולים דוברי הרוסית לחברון. היא חזרה משם תחת רושם עצום – תנאי המגורים בממשל הצבאי חברון היו איומים ונוראים, אבל היה שם שאר רוח. ההליכה בקסבה, התפילה במערת המכפלה, הרב יועזר אריאל שמגיע לקידוש ואז לוקח את העוזי וחוזר לשמירה - כל אלו הרשימו אותה מאד. מצד שני, לא עברנו מיד. אני עצמי התאהבתי בעיר העתיקה של חברון, אבל לא ראיתי את העתיד שלי שם. רק אחרי הצבא, נפלה ההחלטה לעבור לחברון. למה דווקא שם? כי הרגשתי שאני חייב לתרום לעם ולארץ. מצד הכנסת השנייה ברציפות. אני סופר." איך ולמה הגעתם לחברון?

" הרגשנו ממש שהתקשורת

1979 והעניין זעזע אותנו מאד. בסופו של דבר, ב חודש רשמית היישוב היהודי בחברון במבצע ' נפתח 81- ”בית הדסה" שבו השתתפתי, וב '84 בית כנסת ’אברהם אבינו' לתפילה. בשנת הצטרפתי אל היישוב המתחדש יחד עם אשתי, ומאוחר יותר הגיעה גם אמא שלי. כיום אני גר בביתשל מי שהיה הרוקח ביישוב הישן של חברון. סיפור המשפחה הוא טראגי: במהלך הפרעות הסתגרה המשפחה בבית ולפתע נשמעו דפיקות בדלת - ערבייה כורעת ללדת ביקשה את עזרתו של הרוקח. האב פתח את הדלת והפורעים רצחו אותו ואת רוב משפחתו. עד היום אני מאמין שהעובדה הזו משפיעה על הציורים שלי." איך התמודדתם עם הטרור ביישוב? לא פחדת? ”ב'מלחמת אוסלו' )האינתיפאדה השנייה(, כשהכדורים שרקו לנו מעל הראש ונורו צרורות על האוטו שלי, ובמיוחד כששלהבת פס נהרגה - התחלתי לתהות אם ההרפתקה הזאת לא הלכה רחוק מדי. לא פחדתי, אבל לא אומר לך שאהבתי את זה. בכל פעם שהצטרכתי לנסוע להרצאה בירושלים פשוט עשיתי זאת. למען האמת, התקופה שהייתה קשה לנו יותר הייתה התקופה שלפני כן, בזמן ממשלת רבין. הרגשנו ממש שהתקשורת וזרועות הממשלה מגויסות כנגדנו ושהפכנו מוקצה מחמת מיאוס. ”אויבי השלום" קראו לנו. אחרי שהסכם אוסלו נחתם לא ציירתי שלושה חודשים מרוב צער. גם אז לא עזבנו כי ידעתי שאם אנחנו נשבר, לא רק המפעל ביו"ש יישבר, אלא גם המפעל הציוני כולו. הרוח תצא מהמפרשים והספינה תשקע."

וזרועות הממשלה מגויסות כנגדנו ושהפכנו מוקצה

מחמת מיאוס. ”אויבי השלום" קראו לנו

<<

|

18

פרתה גוש מבית