18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

!"#$ %& #"

!"# $ # %&! "' ()! * +

נר זיכרון למשפחת ד ויטש

לודז'

]א[ ימים של סוף קיץ היו. השמש צנחה אל האופק כשהיא צובעת את שולי

הרקיע בארגמ ן כהה. קרניים אחרונות של יום השתחלו בין ענפי העץ שהחלו כבר להשיר את עלי הם, חדרו מבעד לחלון החדר ושרטטו על הקיר מחול של

מפלצות.

שכבתי במיטת י חבול ומוכה. אמי עמדה לידי ובעיניה מבט של רחמים. בכף

ידה הדקה ליטפה את ראשי החבוש. גברת ירוסלבסקי, שכנתנו הפולנייה, אמו של סטאשק, זה שהיכה וחבל בי, נ י היא בחדר י לבושה שמל ה מקומטת ושערה הפרוע בצבץ מבעד למטפחת שעטפה את ראשה . לא היה זה רגיל , בעת האחרו ,נה שאישה פולנייה תיכנס לבית יהודים. שתי ידיה היו מונחות על מותניה העבות כמו מזמינות לקרב, ובקול שחצני ומיתמם כאחד, אמרה: " גברת דויטש, מדוע אתם מתלוננים על סטאשק שלי, ומפיצים רגזתי, והיא המשיכה: "אמרתי בלבי כי מוישהל'ה כבר מת, והנה אני רואה שהוא חי מאוד!" אחר פנתה : אליי "לא יפה להתפנק, מויש ל'ה, ומעט מכות בין ילדים אין זה מזיק כלל וכלל זה רק מחשל, " כך אמרה בטון מייסר. כן, בין ילדים, הרהרתי לעצמי, כשהבן שלך הוא תמיד המכה ואני תמיד ומי המכה . אחר חזרה שוב אל : אימא "אני רואה שהוא בריא כמו שור, ולא אירע לו כל רע," וכשם שפלשה לתוך הבית בחוצפתה , כן גם סבבה ויצאה ממנו כשסיימה את דבריה שהדיפו שמץ של איום. "איזו חוצפה! לא אירע לו כל רע, הוא בריא כמו שור," חזרה על אימא דבריה של גברת ירוסלבסקי, והמשיכה ללטף את ראשי. פני ממראה ה של אימא הסופג . חכי, אך אבריא ותראי מי יהיה המוכה אז

צבה גם

בין השכנים כי התנכל למויש ל'ה שלכם?" "התנכל", היא אומרת, הרי כמעט והתעלפת י מהמכות שהוא חבט בי,

גדול. כשהייתה בטוחה כי גברת ירוסלבסקי יצאה גם מן

ניכר כי כעסה

היה

החצר, ולא תוכל עוד להאזין לדבריה, נזפה בי. מדוע בגברת ירוסלבסקי לא העזה ל נזוף, ואף לא להשיב לדבריה? הרהרתי

בשקט.

" כבר אמרתי לך פעמים אין ספור כי תרחק מהגוי הזה, סטאשק, פרא אדם

, שכמותו בור ועם הארץ! אין ה ו א חבר מתאים לך." "אל תדאגי, בפעם הבאה אראה לו את נחת זרועי!"

"אלוהים ישמור, הוא חזק ממך, הוא בן חמש עשרה ואתה רק בר מצווה. הגוי הזה עלול עוד לה רוג אותך. אני מבקשת ממך כי תתרחק ממנו. כשתפגוש

בו ברחוב, התעלם ממנו כאילו איננו קיים." "אמנם כך עשיתי , כפי שאמרת, התעלמתי ממנו וזה מה

את חמתו.

שעורר

מאחור מבלי שהרגשתי, מוג לב -

ו, התנפל

לאחר שכבר חלפתי על יפנ

עלי

אזרתי עוז בחדרי, במיטה,

שכמותו. נראה אם יעז לבו ם." יפנ ם אל יפנ א מולי

ליד אימא.

אל תקרב אליו, עשה זאת למעני."

"אבל אתה קטן ממנו, אני מתחננת , אליך

ולאחר רגע של שתיקה הוסיפה אימא בקול חלוש ונכנע, כמי שמשלימה עם מר גורלה: "הה, הלוואי ולא היינו כאן." נאנחה , ונשאה את עיניה אל על.

"וכ י היכן יכולנו להיות?" תמהתי, כי מעולם לא שמעתי את הוריי מדברים על עזיבת העיר לודז'. העיר בו נולדו הם והוריהם כבר לפני מספר דורות. "בארץ ישראל, בירושלים," השיבה בקול רווי געגועים. את השם ' ירושלים ' הכרתי רק מהתפילה : 'בשנה הבאה בירושלים הבנויה', שבהגדה של פסח. לא הבנתי כיצד רצתה להיות בירושלים כי אני לא ידעתי בכלל

אימא

אימא

שירושלים אמנם קיימת במציאות. "מה פתאום ירושלים?" שאלתי מופתע, " ואיזה ירוש ?" לים

"ירושלים שבארץ ישראל," השיבה ו אימא החלה לספר: "כשהיית תינוק עמדנו לעזוב את לודז' ולעלות לארץ ישראל. אבא רצה ל גור בירושלים. על כן

חיסל את כל עסקיו כאן, מכרנו הכול, את כל הרכוש שהיה לנו אז, והתכוננו

לנסיעה. לפתע חלית במחלה קשה מאוד וסכנת מוות ריחפה על ראשך. לא

יכולנו לטלטל תינוק חולה בדרך כה קשה , והחלטנו להישאר עד שתבריא. מחלתך ארכה זמן רב ובינתיים אזל כספנו ולא יכ ולנו עוד לנסוע. נאלצנו לשקם את עצמנו, למצוא פרנסה, לחסוך שוב כסף לנסיעה, וכך רצה הגורל ונשארנו כאן עד עצם היום הזה, והיום..." שוב נאנחה אימא , אחר המשיכה כשטון דיבורה הולך ומשתנה מנימה של געגועים לנימה של אזהרה. היא ניסתה להסביר כשכל העת היא מלטפת את "והיום השתנו הזמנים. מאז שהיטלר כבש את צ'כוסלובקיה לפני חודשי ם אחדים, יחסם של שכנינו הפולנים , ובעיקר של שכנינו הגרמנים שהגיעו ללודז' בשנה האחרונה בעקבות כיבושיו של היטלר , השתנה מאוד. כשהם חולפים על יפנ נו ברחוב הם נושאים את ראשם בגאווה ו ב בוז, הם מכנים אותנ ו בכינויים שונים, לו יכלו גם לנשל אותנו מכל רכושנו היו עושים זאת בחפץ לב. הם מחכים לרגע שנסתלק מכאן, אך איננו יכולים להסתלק, כי אין לנו לאן ללכת, בשום מקום בעולם הגדול אין רוצים בנו, על כן לא נותר לנו אלא להיזהר מפניהם, להימנע מלעורר את חמתם יעל נו גם כשאנו צודקים מאוד, פן יבולע לנו." "טוב, טוב," השבתי בחוסר סבלנות, אך ורק כדי להרגיע את אימא, כי מה גמרתי אומר שבפעם הבאה לא אוותר לסטאשק, ואלמד את הגוי הזה לקח. אשיב לו מנה אחת אפיים על כל הפעמים הרבות שפגע בי. אוכיח לו שגם יהודים יודעים להכות. ם ואופן לא אברח מפניו ולא אתחבא! יש בכוחי להשיב מלחמה שערה. אם גם שרוליק, אחי הגדול יסכים לעזור לי , אז אין ספק שננצח, אך שרוליק איננו יודע לריב, הוא טוען תמיד שריב אינו פותר בעיות אלא רק מחריף אותן, אולי הוא קצת מפחד ולכן הוא אומר כך?! חשתי באווירה הקודרת שהשתררה לאחרונה בבית, אך לא הבנתי בדיוק יפנ בלבי לא אברח מפניו כמו שאימא רוצה. לא, בשום פני

ראשי:

בשל מה, מה יום מיומיים? מדוע אבא ואמא החלו לדבר הרבה יותר בשקט,

לעתים קרובות הם ממתיקים ביניהם סוד, הם ממעטים לחייך, ידעתי ששרוליק

מבין הכול, לעתים אבא וא י מא מספרים לו את סודותיהם, אך כשאני שואל מה : ? קרה הם אינם משיבים ורק אומרים: "מה אתה שואל כל כך הרבה שאלות לאחרונה? מה שתצטרך לדעת יגידו לך ". קינאתי בשרוליק על כי הוא שותף לכל סודות המבוגרים והרהוריהם, הוא מבין ויודע הכול, ואני? תינוק אני בעיניהם. אותו ערב כשהסבנו כל המשפחה לשולחן ל סעודה, שאל אבא: "השמעתם על הגזירה החדשה שגזר ה'סים' )הכנסת בפולין( על היהודים?" ישבנו כולנו באוזניים כרויות ועיניים פקוחות לדברי אבא שהשיב: "אסור עוד ליהודים לשחוט שחיטה כשרה, הוחלט ששחיטה אחת תהיה לכולם, וגם ליהודים." איש לא השיב לדברי אבא רק נעצנו בו את עינינו וציפינו למוצא פיו. לאחר "ומה נעשה?" שאלה אימא בחרדה, כי לא העלתה בדעתה שנחדל לאכול בשר," אבא נאנח והמשיך: " כבר עברנו ימים קשים וגזירות קשות ועמדנו בהם. גם הפעם נתגבר." כך סי ים אבא את דבריו בטון מעודד כדי להרגיע בראש ובראשונה את אימא. "ודאי," השיב שרוליק בביטחון: ישחטו בחשאי, במחתרת, ומה הם חושבים להם שנפסיק לאכול בשר, או שיאלצו א ו תנו לאכול טריפה? אנטישמים "שקט, שקט," השקיטה אותו אימא בבהלה. "חס ו חלילה לך מלהזכיר את ' המילה אנטישמים ' , המילה הזו עלולה להמיט עלי נו אסון, ישמור אלוהים." ואבא המשיך בעניין הקודם : "מניין נמצא לו האומץ ללייבלה מינצברג , נציג הרשימה היהודית הלאומית ב'סים' לקום ולהתריע בזו הלשון: "בשעה שחרב המלחמה הגרמנית מונחת על צווארה של פו לין, אתם יושבים ודנים בעניינים חסרי ערך כמו שחיטה כשרה ליהודים, במקום לדון בהגנה על מולדתנו ועל שהות מה המשיך אבא: "יהיה קשה, יהיה קשה מאוד, אך אני מקווה כי נמצא והכעס עלה מקולו.

מוצא."

שכמותם!"

אזרחיה מפני פלישה גרמנית שתכחיד את פולין כולה כמו את אוסטריה ואת

צ'כוסלובקיה שנכנעו לגרמנים. אם יפלשו לכאן הגרמנים הם ישמידו גם את

בשעה הזו עלי נו להתאחד כדי להיות חזקים

. כאחד

היהודים ו גם את הפולנים

ולעמוד בפרץ."

"האם באמת לא פחד לייבלה מיצברג שיתנפלו יעל ו ויכוהו?" שאלתי, ובלבי נמלאתי הערצה גדולה ל אומץ לבו שנגלה לעיני כ ל.ו אומץ לב מאין כמוהו נדרש כדי להתריע כך בפני הפולנים ב'סים' . "אכן, התנפלו," ה משיך אבא לספר, " אך לא במכות, הם הסתפקו בקריאות ובצעקות בלבד. נראה שהם ידעו שהוא צודק , ובכל זאת בסוף האשימו אותו בה וצאת דיבה, בהפרחת שמועות ובג רימת היסטריה מלחמתית במדינה ו קנסו אותו בחמישים זלוטים על ביזיון ה'סים'. בגלל י הודים כמוך אנחנו סובלים." כך אלי ו קרא ו אחדים ברשעות . "כאילו היהודים אשמים בכל המצב הזה, כאילו בגלל היהודים הטילה גרמניה את איומיה על פולין." אמר שרוליק בנימת טרוניה. איך הוא יודע הכול? שאלתי את עצמי ולבי נמלא הערצה לשרוליק. "לייבלה האמיץ לא נרתע מצעקותיהם והוסיף: "יום יבוא ותיזכרו בדבריי

אלי כאן כם, אך אז תה יה כבר השעה מאוחרת!" סיים אבא את סיפורו על . לייבלה

"ומה השיבו לו ללייבלה על דבריו אלה?" שאל שרוליק בסקרנות . "ליהודים אולי יש סיבה לחשוש מפני הגרמנים, אך לנו הפולנים אין." כך

במידת מה של שחצנות , אך מנימת קולם נשמע כי הם חוששים מאוד

אמרו לו

מאוד מפני הגרמנים ורק מעמידים פני ם שאינם חוששים, הם מקווים שאם יפלשו הגרמנים לפולין, תמלא אנגליה את הבטחתה ותחוש לבוא לעזרת פולין. הם בט וחים שהגרמנים לא יוכל ו לעמוד מול מעצמה חזקה כמו אנגליה. "גם צרפת תחוש להגיש לנו עזרה," אמרו בביטחון גדול מאוד ב'סים' , "וכך

תסתיים המלחמה תוך ימים אחדים," הוסיף שרוליק שנראה כבקי

במצב.

השיחה

אני הקשבתי קשב רב והער צתי לשרוליק, אחי הגדול , הלכה וגבר

ה.

אותו ערב ליד השולחן עוררה בי הרהורים רבים, ידעתי שאנטישמיות זו

שדיברו עלי ה, היא משהו רע מאוד נגד היהודים, אך כמה רע לא ידעתי, גם לא

הבנתי מדוע י רצו הגרמנים לכבוש את פולין, ומה לאנגליה ולצרפת דווקא, לחוש לעזרתה של פולין אם יפלשו לתוכה הגרמנים. הם לא עזרו

שהרי

לאוסט ריה ולצ'כוסלובקיה? ומדוע יעזרו דווקא לפולין ?

]ב[

לאחר יומיים של מנוחה בבית חזרתי ללימודיי בישיבה. טרם צאתי את הבית הזכירה לי אימא: " אל תשכח מו ישל' ה להתרחק מהגוי הזה סטאשק!" "כן, כן, לא אשכח," השבתי כדי לרגיעה בלבד, ושמתי פעמיי אל תחנת ת.ו החשמלי י שהיו עדיין נפוחים , וסימני מכותיו של סטאשק עדיין ניכרו בהם. קרבתי אל התחנה שממנה נסעתי מ די בוקר ל ישיבה בעיירה הסמוכה , אלכסנדר, ואליה שבתי לעת ערב בדרכי הביתה. בתחנה פגשתי בחבריי לישיבה, שמוליק ויה ע. וש "מה קרה לך, מוישל' ה?" נדהמו השניים כשראו את הפנסים הכחולים סביב עיניי. "זה שוב סטאשק?" ניחשו. הנהנתי בראשי לאמת את ניחושם ואמרתי: "בפעם הבאה יש לם על כך ביוקר! מנוי וגמור עמי." "לא כדאי לך להסתבך אתו," יעצו שמוליק ויהושע כאחד, אך בתוך לבם ידעו כי אותי קשה להניא מהחלטתי. גם חבריי האחרים בישיבה נדהמו למראה פני י עם הפנסים הכחולים, הם הסתכלו בי ולא אמרו דבר, וכי מה יגידו? מבטיהם אמרו הכול: שותפים היו לצערי ולסבלי אך חסרי אונים, וגם אם יש בכוחם להשיב מכות לא יעזו לעשות זאת. הגזירות נגד היהודים הלכו והתרבו מיום ליום ועמם גדל יחס הבוז שרחשו לנו שכנינו הפולנים ועוד יותר שכנינו הגרמנים, על כן ידעו כי מוטב להם להחריש בעת כזאת ולהימנע מלהתכתש עם ילדים גויים ש ניקרו על דרכם. השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת. רוח סתו קרירה ליטפה את פני

,אני שנודעתי כשובב של הישיבה, הייתי כל אותו היום שקט מן הרגיל.

חבריי סברו שהמכות של סטאשק הן שגרמו לי להי ו ת כל כך שקט. הם לא ידעו כי כל מחשבותיי היו נתונ ו ת לעניין שהטריד את מוחי: כיצד אשיב לסטאשק הגבוה והחזק, הגדול ממני בשנתיים, על התגרויותי ו. ידעתי שלא אמצא מנוח לנפשי עד אשר אערים עלי ו ואחזיר לו מנה אחת אפיים. הפעם לא נועצתי בשרוליק אחי , כפי שנהגתי לעשות בדרך כלל לפני כל מעשה חשוב שעשיתי. ידעתי ששרוליק יכעס , מאוד וידרוש ממני להבטיח

עליי

לו כי אמנע מתכניתי, בדיוק כמו אימא, ואני לא אוכל לקיים את החלטתי.

]ג[

משפחתנו גרה בקומה הראשונה של בית דירות גדול שבו התג וררו גם פולנים. בחזית הבית היית ה החנות ש עליי ה הייתה פרנסתנו בשפע, חנות ל חלב ול מוצרי ו. מדי בוקר הובא החלב מן הכפר אל החנות בכדים גדולים שהועמס ו על עגלות רתומות לסוסים. חלק מן החלב נמכר ל צורכי שתייה, ויתר החלב עובד לחמאה, לגבינה ולשמנת. אימא עזרה לעתים במכירה בחנות, אך לאחרונה חלתה , ולא יכלה עוד הציע שהוא יפסיק את לימודיו ויעזור לאבא בחנות, אך אבא סירב בתוקף: "אין הרבה תל מידי חכמים כמוך בישיבה, הרב תולה בך תקוות רבות ומייעד אותך לגדולות." "גם אני יכול לעזור," אמרתי, אך אבא לא שעה לדברינו, "אתם תמשיכו , לעזור כי נאלצה לשכב הרבה ולנוח. כך נפל כל עול הפרנסה על אבא. שרוליק

ו בלימ דיכם, ואני אדאג לפרנסה." סיים אבא את הדיון בנושא. מאוד אהבתי להיות בחנות כשהגיעו ב יעל

העגלות עם כדי החלב, ועד

שפרקו את הכדים מן העגלה טיפסתי ו יעל תי על הדוכן. ביד אחת החזקתי במושכות ובשנייה נטלתי את השוט, כשאני קורא לסוסים: "דיו!" הנפתי את

השוט באוויר כמצליף בסוסים והרגשתי כרכב אמיתי. אך הסוסים לא היו אותו

זמן רתומים לעגלה , כי נחו ואכלו משק השחת שהוכן בעבורם באורווה. אבא ש ראני על העגלה משחק כרכב קרא: "י שמרנו האל, בעל עגלה רצונך שוטה שכמו תך, אין זה נאה לבחור ישיבה להיות כאחד הגויים." לא ארכו הימים ועסקי החנות הלכו ונדלדלו. השלטונות הפולניים התנכלו כעל אזרחים זמניים בפולין. "אסור לפגוע בהם פיסית, " אמרו, "אך להיאבק בהם מאבק כלכלי רצוי גם רצוי!" הם גם הפיצו ל תסחור עם יהודים.' וכדי לנשל את היהודים מעסקיהם הטילו עלי הם מיסים כבדים. הפולנים מיעטו לסחור עם היהודים, העבודה בחנות הלכה ופחתה מיום ליום עד אשר כב ר לא הספיקה כדי פרנסת המשפחה. סוף סוף הגיעה השעה שלה ייחלתי. כשיצאתי לרחוב , יום אחד , ראיתי את סטאשק צועד מולי. בתחילה חככתי בדעתי: האחזור על עקביי כדי למנוע מריבה עם סטאשק, או אמשיך בדרך שבה התכוונתי ללכת וא אזור אומץ? ואולי זוהי שעת הכושר ש לה אני מצפה זמן כה רב? התקדמתי אל מ ו ל סטאשק בצעד בוטח. לא, אינני פחדן, עודדתי את עצמי , אם הוא יאמר לי ולו מילת גנאי אחת , אראה לו את נחת זרועי! החלטתי, וידעתי כי היום אתגבר על סטאשק ואכניעו. סטאשק שלא שיער את אשר בלבי, החל לכנותני בשמות גנאי כהרגלו: "יהודי מלוכלך," הוא קרא לי, "הנה קרב היום שבו נוכל להרוג בכם באין ליהודים והכריזו הם יעל ברחבי פולין את הסיסמה ' סחר עם פולנים מלי או ,דה

להיות,

מפריע!"

אזרתי את כל כוחות נפשי ובזינוק מהיר מבלי שהוא חשב כי אעז להחזיר

לו כיאות, התנפלתי על סטאשק כשהוא אפילו לא העלה בדימיונו מה תהא

הפלאתי בו את מכותיי מבלי להפסיק . "אראה לך מיהו יהודי מלוכלך!

תגובתי,

"קראתי תוך כדי חבטותיי בו בשצף קצף.

סטאשק המופתע גם הוא מאומץ הלב שגיליתי, לא העז להתנגד עד שמעוצם

המכות נפל ארצה ופרץ בבכי. אף אני עצמי נדהמתי מהכוח הרב שהיה אצור בתוכי ופרץ לפתע בעוצמה כל כך רבה. גברת ירוסלבסקי, אמו של סטאשק, כששמעה את יבבותיו של בנה פרצה אל ה רחוב ובידה המערוך שבו רידדה אותה שעה א ת הבצק. אחריה זינק גם אחיו הגדו ל ואצק, החייל , ששירת בצבא הפולני והגיע יום קודם לחופשה. כשראיתי את אימו של סטאשק הנחפזת ואת אחיו הגדול בעקבותיה, החלו המחשבות מתרוצצות במוחי במהירו ת : הנה עתה יבולע לי, ומי יודע אם אין זה סופי המר. לרגע שקלתי שמא כדאי לי לנוס על נפשי, אך במשנהו נמלאתי עוז ואמרתי בלבי: לא, לא אנוס מפניהם, אעמוד מולם גם אם אספוג מנחת זרועם, אך מה יהיה על אימא שאמרה לי להתרחק, ומה יגיד שרוליק? וכאן קרה דבר מופלא: ואצק, אחיו של סטאשק, תפש ביד אימו שהונפה בא וויר עם המערוך כדי להכותני, וקרא ב ל: ןק "חדלי ! תמיד סטאשק היכה את מוישל'ה, הפעם מוישל' ה הוא המכה. כך זה בין ילדים, מכים זה את זה ואחר משלימים, והאם בשל כך תחבטי ילד במקל?" את ידה המונפת עם המערוך, אך לא יכלה להתאפק ואמרה: "הסתלק לך יהודי מלוכלך! סופכם כבר איננו רחוק." תמיד מכנים אותנו ' יהודי מלוכלך ' כשרוגזים עלי נו, לא הבנתי מדוע מכנים אותנו כך, האם מפני שכל היהודים מלוכלכים, או רק אני מלוכלך בעיניה? שאלתי את עצמי, ול א ידעתי את התשובה. ואולי המילה 'מלוכלך' מתכוונת למ , שהו אחר שאינני יודע מהו. הסתלקתי מבלי להשיב מילה כשלבי מלא גאווה באין ברירה , הורידה גברת ירוסלבסקי , בהכנעה

וסיפוק שאצרתי בתוכי. , הנה

סוף סוף השבתי לסטאשק השחצן כגמולו. גם סטאשק הסתלק והלך

יחד עם אימו ואחיו הביתה. מאז אותו יום הוא נמנע מהתגרות ב , י וחיפש לו ילדים חלשים אחרים לריב אתם ולהכותם.

הביתה נרגש , ולא סיפרתי לאימא החולה דבר מכל אשר אירע פן ,

חזרתי

תתרגש ויורע מצבה, מה עוד שהבטחתיה כי ארחק מסטאשק , והיום הפרתי את הבטחתי לה. אך לשרוליק סיפרתי גם סיפרתי בלחש את כל קורות אותו היום. "השתגעת?" כעס שרוליק, "להתחיל עם הבריון הזה? עתה הוא יארוב לך ויחפש הזדמנות להשיב לך על המכות שהצלפת בו, הוא לא י י רגע עד אשר ייפרע ממך , וסופך יהיה רע ומר . אולם מאז אותו יום לא העז עוד סטאשק להשמיע אפילו מילת גנאי אחת

ו אני עלי

י רק הגניב מבטים, אולי חשש שאתנפל

באוזניי, וכשהוא חלף על פני

ישנ ת. מכל מקום הרגשתי כי עתה הוא ירא

אותי.

]ד[

מחלתה של אימא הלכה והחמירה מיום ליום. היא לא יכלה עוד להלך ורק שכבה במיטתה. גופה נדלדל, פניי ה צהבו, עיניה העמיקו בחוריהן ועצב גדול נשקף מהן. היא ידעה כי קצה קרב, אך לא התלוננה על מר גורלה. מפעם לפעם נאנחה לעצמה, ואיש לא ידע אם מכאב או אם מצער. כל בני הבית מלבדי, ידעו כי לא נותרו לאימא ימים רבים להיות במחיצתנו. אבא והאחים החליטו שאם אינני מבין בעצמי את חומרת מצבה לא יספרו לי בטרם יקרה הדבר הנורא . מכול בוקר אחד התעוררנו משנתנו וקמנו לעבודה כהרגלנו, רק אימא , שתמיד הייתה כבר ערה בשעה זו , טרם פקחה א ת עיניה. ברוניה ונחמה , אחיותי י , דיברו אלי ה, שאלו לשלומה ומה בקשתה, והיא השיבה: "הניחו לי לישון, אני מאוד עייפה." דמעות הציפו את עיניהן. שרוליק שהיה כבר בן שש עשרה, הבין שאימא איננה עוד כתמול שלשום וביקש מאבא: "היום אינני רוצה ללכת לישיבה, אני רוצה להישאר "אם אתה נשאר גם אני נשאר," אמרתי. "לכו ללמוד, אם תלמדו היטב אני אישן יותר טוב." נשמע קולה החלוש של

בבית."

אימא ממלמל.

"אם זה רצונה של אימא," אמר שרוליק, "אלך לישיבה."

מאוד אהבה אימא להאזין מדי ערב לאחר הארוחה כיצד אבא בוחן אותנו על לימודינו בישיבה, ואחר מל מד אותנו דף גמרא. בכל פעם שלמדנו ישבה היא על כיסא בצד ותיקנה את בגדינו. שרוליק ואני ישבנו ליד השולחן לצדו של אבא, אחד מימין ואחד משמאל. לאבא היה כיסא מיוחד, גדול משאר הכיסאות, רחב גם כשאבא נעדר מהבית. אבא קרא מיל ה מהגמרא הכתובה בלשון הארמית , ואחר תרגם אותה במילה מקבילה לה ביידיש, ואנו חזרנו על כל מילה ומילה בקול זמרה. בימי החורף הקרים היה המחם רותח כל העת ומעלה אדים. מפעם לפעם היינו לוגמים תה חם עם גביש של סוכר שחתכנו במספריים מגוש סוכר ענק. את גביש הסוכר החזקנו בפה ומצצנו בקול הנאה תוך כדי שתיית התה המהביל. אותו ערב קראה אימא שוב ממיטתה: " לימדו, לימדו נא יקיריי, אני אישן יותר טוב." ולא הבנו למה התכוונה באומרה "אישן". למחרת בבוקר הורע מצבה מאוד. בהשתדלותו של דודי העשיר והמכובד, יחיאל, ובסיוע כסף רב ששילם אבא, נמצ א לה לבסוף מקום בבית החולים על שם פוזננסקי, אך כל מאמצי הרופאים להצילה עלו בתוהו. מבית החולים היא כבר לא חזרה. אבא התהלך קודר הלוך ושוב בבית ולא דיבר. האחיות מ י ררו בבכי קולני ושרוליק ישב על הכיסא בעצבו ת אילמת כשהדמעות ניגרות על לחייו לאטן . "מה קרה?" שאלתי, כי לא תיארתי לי שאסון נורא פקד אותנו. כולם הביטו בי ואיש לא ענה, חזרתי על שאלתי, עד שלבסוף שרוליק השיב: "א י מא מתה." "מה?" שאלתי שוב, כאילו לא שמעתי את דבריו של שרוליק , לא רציתי יותר ומהודר בפיתוחים ואיש לא העז לשבת ,ועלי

את דבריו , ולא רציתי להבין את פשר .ן י"א מא מתה," חזר . שנית שרוליק

לשמוע

"לא נכון ," הגבתי, ומיד שאלתי: "מדוע היא מתה?" כלומר: באיזו זכות היא מתה מבלי לומר לנו, או מבלי לקבל את הסכמתנו לכך, ולא קשרתי את מותה

של אימא עם מחלתה הממושכת.

אבא, חיבקני אל לבו, ואמר: "אלוהים לקח את אימא, אין לך

אלי אז ניגש

עוד אימא. אין, אין, אין אימא," קולו הל ך וגבר כאילו רצה לדחוס את הדברים לתוך מוחי, עתה כנראה ירדתי לסוף דעתו והבנתי את פירוש הדברים . שנאמרו רצתי לחדרה של אימא, ופרצתי בבכי מר על מיטתה הריקה. אחיותיי ברוניה ונחמה ניסו לנחם אותי ובעיניים אדומות אמרו: "אנחנו נשמור עלי ך, אל תדאג. נשגיח עלי ך בדיוק כ מו אימא." אך אני מיאנתי להינחם. אבא נותר עם ארבעתנו, שתי הבנות, שרוליק ואני. בפיו לא היו טרוניות או טענות אל איש. "זה רצון האלוהים, יהי שם אלו הים מבורך" אמר, ועצב עמוק נשקף מ עיניו. האחיות נשאו בעול הבית, אבא בעול החנות ואנחנו שרוליק ואני נשאנו בעול ה לימודים בישיבה. אני שהייתי הקטן בילדים וגם המפונק שבהם, חשתי בחסרונה של אימא יותר מכולם. עם אימא יכולתי לשוחח על כל דבר שבעולם, שלא כמו עם אבא. אימא תמיד הבינה, הסבירה וסלחה. עתה, משנפטרה, הרגשתי ריקנות גדולה יפנ בלבי מה. ריקנות עצומה. בגדיה של אימא נשארו ע דיין בארון גם כל חפציה המעטים נשארו כולם במקומם כמו לפנים. כשראיתי את חפציה ובגדיה האמנתי בתוך תוכי שעוד מעט תיפתח הד לת אימא תיכנס ותשאל: "נו, מוישל' ה מה שלומך? איך היה היום בישיבה?" ואז

]ה[

לאחר זמן

אספר לה כל אשר בלבי , אולם הדלת לא נפתחה ואימא לא נ . כנסה

הבנת י שאימא לא תשוב לעולם. "אלוהים לקח אותה", כך אמר אבא.

לעיתים דימיתי לעצמי כי אימא נמצאת למעלה בשמים ומסתכלת נו יעל ורואה ויודעת כל מה שאנו עושים כאן על הארץ, אך אנחנו איננו יכולים

לתקשר אתה. כל כך רציתי שפעם אחת, רק פעם אחת תיתן סימן שאכן זה

כך, אפילו שיהיה זה בחלום.

באמת

לעיתים רגזתי שאנו איננו יכולים לראות אותה ולדעת מה היא עושה.

חשבתי שזה לא הוגן שהיא תשמע אותנו, תראה אותנו ותדע הכול יעל נו ואנו לא נוכל לשמוע אותה אף פעם, אף פעם. לאחר מות אימא אמר דודנו שלמה, אחיו של אבא, שגר בקרבתנו: "בואו לסעוד עמנו את ס עודת ערב שבת. יחד נברך את השבת, נזמר זמירות שבת, נאכל ונב רך את השבת ו על היין." הדוד שלמה היה אהוב עלי נו יותר מכל הדודים , אולי משום שהכרנוהו טוב יותר. ידידות רבה שררה בין אבי לבין דודי שלמה ובין נשותיהם, כלומר: אמי ודודה גיטה. היינו כמעט כמו משפחה אחת. גם הדמיון בין אבי לבין הדוד שלמה היה רב יותר מאשר בינו לבין שאר אחיו. אף שהערב התחיל שקט ועצוב בגלל מותה של אימא, המשכו היה שמח. הדודה גיטה הדליקה נרות שבת ובירכה עלי הם, אחר הגישה ארוחה טעימה כמו זו של אימא בדיוק, גם היין ששתינו שימח את לבנו ופצחנו בזמירות. כ ה נעים היה הערב עד שלא הרגשנו כיצד חלף לו הזמן. שרוליק ואני דרשנו בפרשת השבוע וגם בנ י דודנו הוכיחו בקיאות רבה בפרשה . גם לדוד שלמה היו שני בנים ושתי בנות. אחת מן הבנות, פולה שמה, הייתה כמעט בת גילי. נערה תמירה ויפה, בעלת שיער שחור, חלק ומבריק שהיה ק לוע צמות ארוכות שהגיעו עד מותניה . עיניה היו גדולות, שחורות ונוצצות. הן נראו כאילו הן מחייכות , וטוב לבה נשקף מהן. נערה עלי זה הייתה פולה, ושובבה גדולה, ואין פלא, אם כן, שמצאנו לשון משותפת, ובכל פעם שנפגשנו התנשאו קולותינו הרמים או בצחוק רועם או בוויכוח סוער. תמ יד מצאנו עניין לעסוק בו, ומעולם לא הייתה פגישתנו פגישה שלווה. לפעמים צחקנו, לפעמים צעקנו ולפעמים גם רבנו בקולי קולות. כל עוד ילדים היינו הייתה ידידותנו ידידות של חיבה, אך לאחר מותה של אימא הרגשתי כי חיבתי אל פולה איננה עוד אותה החיבה כמו לפנים. אולי חסרה ל י אהבתה של אימא, ופולה שהרגישה בכך הרבתה לבקר בביתנו.

בשתי

התעניינה במעשיי, החלה להביע את דעתה על אירועים שונים ואפילו על מצב

היהודים שהלך והחמיר בפולין היה לה מה להגיד, מה שהפליא אותי מאוד ,

שהרי בנות בדרך כלל הרבו לשתוק, ודאי לא להביע את דעתן על המצב

הקיומי.

כ ל המשפחה ידעה היטב , וגם אני , כי בת דודי, טובה, בתו של הדוד מיכאל. מיועדת להיות כלתי באחד הימים לכשנתבגר, אף על פי כן חיבתי אל פולה הלכה ועמקה, וחשתי כי גם מלבה של פולה בוקע רגש חיבה גדול .אלי חשוב היה לה לשמוע את דעתי על עניינים שונים שעמדו ברומו של עולם , ועל עניינים פרטיים שלה , שאותם חלקה עמי בחשאי. אפילו על טענותיה , לאימה שנהגה בה בקפדנות יתרה , סיפרה לי. כל אותו ערב שבת לא גרעה פולה את עיניה ממני, ובכל פעם שנפגשו עינינו, רגש חיבה עמוק וחם זרם ממנה , אליי וחימם את לבי. אני עצמי לא ידעתי מהו בדיוק רגש חם זה שעטף אותי, אך הרגשתי שפולה יקרה לי עד מאוד. קרבתה משרה אושר ונוכחותה נוסכת בי ביטחון. ימים אחדים לאחר מכן פרץ בינינו ויכוח סוער , ורציתי לחטוף מידה ספר שהחזיקה, ידי נגעה בידה ומבלי להבין מה אני עושה, במקום לחטוף את הספר, נטלתי את ידה. החזקתי בה , והסתכלת י הישר לתוך עיניה של פולה. סברתי שמא תמשוך את ידה מידי במבוכה, אך פולה לא משכה את ידה, אלא נענתה ,לי והביטה גם היא לתוך עיניי. אז , לראשונה , ידעתי כי אני אוהב את פולה וכי , פולה אוהבת אותי. החזקת ידיים זו שלנו הייתה כעין ברית חשאית, ברית אהבה סודית בינינו ש , איש לא ידע ה. עליי

עלי

]ו[

באחד מערבי השבוע, לאחר שאבא סגר את חנותו ונכנס הביתה כשהוא עייף ותשוש מעמל יומו, נשמעה לפתע דפיקה חלושה בדלת הבית. היו אלה בני הדודים ארדננז ואשתו. ארדננז ואבא נולדו שניהם בלודז'. יחד הלכו ל"חדר" בילדותם, ויחד הלכו לישיבה בנעוריהם .

כשבגרו נשאו להם נשים בהפרשי זמן קצרים, הולידו ילדים וגידלום, אלא

שארדננז לא היה אדוק כמו אבא. מבט של תמיהה השתרר על פני ו של אבא בבואם לפתע באחד מערבי השבוע החשוכים , מבלי להודיע קודם לכן על בואם. אבא נחרד, לבו ניבא לו כי משהו חשוב יש בפיהם לומר. ביקורים נה גנו לערוך זה אצל זה רק בימי שבת וחג. אולי בשורה רעה בפיהם , חרד לבו של אבא. "באנו לספר לכם כי אנו עומדים לעזוב את לודז' ואת פולין בכלל ". "עוזבים?? ? לאן עוזבים? " קרא אבא בקול רם.

"אנו עוקרים לברית המועצות." "ומה על בית המלאכה שלכם ועל הבית היפה?"

"מכרנו הכו ל, את בית המלאכה וגם את הבית. מכרנו לגוי אחד ששילם לנו את הסכום שביקשנו." "מה?? ?" פרצה קריאה של תימהון מגרונו של אבא, "מכרתם את בית המלאכה וגם את הבית, ואתם עוקרים לברית המועצות? מדוע מכרתם הכול?

אולי תתחרטו ותרצו לשוב ? מדוע לא סיפרתם לנו קודם ? אינני מאמי ן למשמע

אמר אבא וטון נעלב נשמע בקולו.

אוזניי!"

"נו, אתה מבין" אמר ארדננז כמצטדק. "המצב בפולין הולך ומחמיר, הגזירות החדשות לבקרים אינן מבשרות טוב, המיסים הולכים וגדלים, והאיסור על גויים לקנות מיהודים מחמירים עוד יותר את המצב. כמעט ולא נותרה לי עוד פרנסה. ג ם שמעתי אומרים כי הגרמנים עומדים לפלוש לפולין. יחסם של הגרמנים ליהודים בגרמניה ובאוסטריה כבר איננו סוד. אין אנו רוצים לחיות תחת שלטון הגרמנים, ומכיוון שברית המועצות והגרמנים חתמו ביניהם חוזה של אי

התקפה , החלטנו לעקור לברית המועצות שאליה בוודאי לא תגיע המלח

מה."

יי "ומי תן לכם אשרות כניסה לברית המועצות?" הוסיף אבא לשאול.

"אומרים כי אפשר לשחד את שומרי הגבול במענק כספי," אמר ארדננז. "אנחנו נסע עד הגבול שביו בר ית המועצות לפולין ושם כבר נטכס עצה."

"וכי בברית המועצות יהיה לכם טוב יותר? שאל אבא בניסיון, חסר ת קווה,

לשכנע את בן דודו ארדננז שלא לעזוב, "בברית המועצות תשכחו בכלל שאתם יהודים." אמר אבא בניסיון נואש לשכנע. "לפחות סכנת מוות לא תרחף על ראשינו יום יום , ושעה שעה , בגלל יהדותנו," השיב ארדננז והוסיף: "אני מציע גם לכם למהר ולעקור מכאן טרם תאחרו את המועד." , אבא שידע היטב , כי מצב היהודים מחמיר מיום ליום השיב, ונדמה היה כי את המצוות, חיים כיהודים שלמים. התעלה ב דעתך כ י יוכל מי הוש , אי פעם, להתנכל לשלושה מיליון וחצי אנשים? הרי זה לא ייתכן, זה בלתי אפשרי, ואם לעקור מפולין , אז רק למקום אחד : לארץ ישראל." אמר אבא. ואז שקע בזיכרונות: "ישראל, ישראל, אתה זוכר, ארדננז שמוישל' ה היה קטן וחלה במחלה קשה? אז התכוונו לעלות לארץ ישראל, כבר מכר נו הכול וחיסלנו את עסקינו, ורק בגלל מחלתו נשארנו כאן, כדי להצילו ממוות נשארנו אז בפולין. עתה, כשאשתי כבר איננה , וקברה נמצא כאן, לעולם לא אוכל לעזוב את לודז'. אשאר כאן ואתפלל לאלוהים שייטיב עמנו. אתפלל גם למענכם. אבא הפסיק לרגע את דיבורו ונראה כמהרהר, וארדנ נז המשיך: "מצב היהודים בפולין הולך ומחמיר מיום ליום. השמועות מספרות שבברית שכרת היטלר עם ברית המועצות, הסכימו ביניהם לחלק את פולין. ברית המועצות תיקח את החלק המזרחי, כי בו יושבים נוסף על הפולנים גם הרבה אוקראינים ובילורוסים ואותו יצרפו לברית המועצות. את הח לק המערבי של פולין יקחו הגרמנים , כי בו יושבים גרמנים רבים, פולנים ויהודים , ויצרפו את החלק הזה לגרמניה, ופולין תתחסל. לא תהיה עוד פולין." כך אמר ארדננז והוסיף לאחר דקות אחדות של שקט: "ו לודז' תהיה תחת שלטון הגרמנים."

את עצמו הוא מנסה לשכנע ולא את ארדננז: "אבל כאן בפולין בין אחינו אנו יושבים, שלושה מיליון וחצי יהודים חיים בפולין, אנו לומדים תורה, מקיימים

שרוליק שהקשיב כל העת לשיחה מבלי להתערב בה , אמר לפתע: "ואני

שמעתי אומרים שפולין כרתה ברית הגנה עם אנגליה ועם צרפת, ואם יפלשו הגרמנים לפולין , יבואו מיד האנגלים והצרפתים לעזרתה." "וכי באמת אתה מאמין לברית זו? שאל ארדננז בקול מלגלג. "והרי רק לפני שנה הסגירו האנגלים את צ'כוסלובקיה לידי הגרמנים, זה הי ה בוועידת

מינכן.

הגרמנים זקוקים לפלדה הרבה של צ'כוסלובקיה, כדי לייצר כלי נשק,

והאנגלים והצרפתים הסכימו לפלישת הגרמנים לצ'כוסלובקיה תמורת ה בטחת הגרמנים כי להם עצמם לא יאונה רע." כל שרוליק הנהן בראשו לאות הסכמה, הרים את גבות עיניו בהבעה של: נוצחתי, ולא אמר עוד דבר. שקט עצוב השתרר בחדר לזמן מה, אחר קם אבא נו, אל לנו להתווכח בשעה זו, איש אינו יודע מה טוב יותר ומה ילד יום. אני מאחל לך בכל לבי כי חייך בברית המועצות יהיו טובים יותר מחייך כאן, ושגם אנו לא נרבה לסבול. צר לי שאנו נפרדים אחרי כל כך הרבה שנים שגרנו בשכנות, אני מקווה כי יבוא יום ונשוב להיות שכנים. אבא הושיט את ידו לבן דודו ארדננז, רגע אחד לחצו ידיים ואחר נפלו זה על צווארו של זה. ואמר: "נו, ארדננז, הרי לברכת פרידה באת אלי

]ז[

בכל שנה בעונת הקיץ נהגנו לנסוע שתי המשפחות, שלנו ושל הדוד שלמה

לוישניובה גורה, עיירת נופש הסמוכה ללודז'. עיירה זו השתרעה ליד יער גדול ושם בחיק הטבע בילינו את חו "השנה," אמר אבא "אין בדעתי לנסוע לחופשה." "מדוע אינך רוצה לנסוע?" שאלה הדודה גיטה כשהיא מיתממת כאילו אינה

פשתנו.

יודעת מדוע.

מצב רוחי מתאים לנסיעות בילויים, " השיב אבא, " וגם המצב הכללי

"אין

מתוח מאוד ואיש אינו יודע מה עתיד לקרות."

"אני יודע עד מה קשה לך לבד," אמר הדוד שלמה, "אך אנחנו נוסעים לנוח

מעבודה ולא לבלות. ואתם נוסעים אתנו כמנהגנו מדי שנה בשנה. מנוחה זו נחוצה לך מאוד לאחר כל מה שעבר עלי ך לאחרונה. גם הילדים מצפים כל כך לח ופשה זו, ולמה תמנע אותה מהם?" אבא הניע בראשו לאות סירוב, אך הדוד אמר בתקיפות: "אם אינך נוסע עמנו, גם אנו לא ניסע." כששמע אבא את דבריו ההחלטיים של הדוד, ניאות להצטרף לנסיעה, ולו רק כדי לא למנוע ממשפחת הדוד שלמה את החופשה לה ציפו כל כך. "כמה אני שמח שאבא הסכ ים סוף סוף לנסוע," אמרתי לפולה בדרך

ועיניה אמרו כי גם היא מאוד שמחה. "נשוטט

לעיירת הנפש. פולה חייכה ,אלי

ביער, נלקט פטריות ונאסוף גרגרים." אמרה.

שעות רבות שוטטנו פולה ואני לבד בין עצי האשוח , ביער ש כשאנו מחזיקים ידיים ומסייעים זה לזה לע בור את מכשולי הענפים היבשים שקרס ו

וחסמו את השבילים.

, מהעצים

בשלג

,שם בסתרי היער , חשנו לבדנו בעולם קסום ומופלא השרוי באפלולית

קרירה. דמיינו לנו עולם שמחוץ לעולם המציאות שלנו העצוב והקודר, שם חיינו ב עולם שכולו אור וזוהר, עולם של שנינו לבד ובו הרבינו לשהות. וצחוקנו הרם הדהד בין ענפי העצים. לעתים העיר צחוקנו איזו ציפור שנמנמה על אחד הענפים והיא פרחה לה בחטף מרוב שיחקנו במחבואים ובתו , פסת שם, בעבי היער, גיליתי לפולה , לראשונה , את אהבתי לה, והיא גם כן השיבה לי באהבה. "איזה יום נפלא היה היום!" אמרתי לפולה בדרכנו חזרה הביתה, "זה זמן רב שלא היה לנו יום כל כך טוב, הלוואי והיום הזה לא ייגמר " לעולם, אמרתי לה, והיא הוסיפה: "הלוואי וכל השעונים שבעולם יישברו, והזמן יעצור מלכת, " אמרה פולה ופרצה בצחוק לשמע בקשתה המוזרה . נטלתי את ידה של פולה בשתי ידי , והסתכלתי בה , כל כך רציתי לחבקה

פחד.

ולאמצה אל לבי, אך ידעתי שלחטא ייחשב לנו הדבר, ולא רציתי להחטיא את

והניחה את ראשה על חזי. ראשה היה

פולה. אותו רגע בדיוק קרבה פולה אלי,

כה קרוב אל פניי , ובלי לחשוב עוד , הצמדתי את שפתיי אל ראשה , והעברתי אותן הלוך ושוב על שערה החלק והמשיי. ריח שערה עלה באפי והרטיט את כל

נימי גופי. "את יקרה לי פולה, ואני אוהב אותך עד בלי די," לחשתי.

"גם אני אוהבת אותך, מוישל' ה," השיבה פולה , מבלי להרים את עיניה, "והלוואי לא ניפרד לעולם."

נאהב זה את זה ",

"בואי, נישבע זה לזה שלנצח לא ניפרד , ועד

עולם

כי מאז ילדותי מיועדת לי בת

אמרתי, אף כי ידעתי ידוע , וגם פולה ידעה , היטב

דודנו טובה, על פי רצון הורינו. "וא יך נישבע?" שאלה פולה, "רק נגיד ' אני נשבע, אני נשבעת. ' ואני אשבע ראשון," אמרתי, "ואת אחריי." שמתי יד אחת על הלב וביד השנייה החזקתי את ידה של פולה , וכשאני מביט ישר לתוך עיניה השחורות אמרתי: " אני נשבע לאהוב א ו תך, פולה, ולא להיפרד ממך לעולם." ופולה אחרי אמרה: "אני נשבעת לאהוב א ותך מוישל' ,ה ולא להיפרד ממך עד עולם." כך נשבענו פולה ואני כשאנו נרגשים מאוד ו , לא שמנו לב כי השמים קדרו, וגשם דק החל לרדת עלי נו. מיהרנו הביתה בריצה, בלב מאושר מבלי לחשוב על העתיד המלא מכשולי ם, אמרנו " : דיה לצרה בשעתה. " כשאנו מתכוונים להבטחת ההורים להוריה של טובה. האמנו כי בכוח האהבה ניתן לגבור על כל מכשול. העולם נראה לנו אותו ים נפלא מאין כמוהו. לאושרנו לא היה קץ, ולא

יכולנו לתאר לנו בדמיוננו כי אפשר להשבית אושר גדול כזה. "חב

ו ל שהי ם נגמר ו עלי נו לשוב הביתה," כשנחפזנו עמוסים בפטריות

שהצלחנו ללקט בחופזה בדרך. "נסיים את היום הזה בסעודת מלכים של פטריות," אמרה פולה , שמאוד אהבה פטריות. "תהיה לנו ממש חגיגת פטריות," בשמחה ללא גבול ובקולות מצהלות של צחוק פרצנו לתוך הבית.

וכל בני המשפחה ישבו בחדר האורחים בפנים

אורות קטנים ד קו בו, ל

הם למדנו כי משהו נורא

רציניים. כל אחד היה שקוע בתוך עצמו. מהבעת פני

קרה, ונשתתקנו באחת , כדי לא להפר את השקט המאיים.

את מלאי הפטריות הנחנו בשקט במטבח , ועל קצות אצבעותינו הצטרפנו אל היושבים , כשאנו סקרנים לדעת מה קרה בזמן העדרנו. "מה קרה?" לחשתי לבסוף על אוזנו של שרוליק. שרוליק הסתכל בי כאילו חכך בדעתו אם להשיב על שאלתי ולבסוף אמר: "הגרמנים פלשו הבוקר לפולין והחלו במסע כיבושים." כל הדיבורים על מלחמה, על פלישה גרמנית, על חל ו קת פולין ומחיקתה שנשמעו עד עתה קצת מפחידי ם, אך רחוקים ודמיוניים , נעשו לפתע מציאותיים ו מאיימים. לא הבנתי בדיוק מה פירו הדבר ש שהגרמנים פלשו לפולין, למה פלשו, לאן בדיוק פלשו , ומה הם עושים במקומות שאליהם פלשו, ועל אף האיום שבשורה זו המיטה , עליי וגרמה לי לפחד, עדיין לא ידעתי ממה יעל ד. לפח "אשר יגורנו בא לנו," אמר אבא, וה דוד שלמה הוסיף: "מחר, השכם בבוק ר אנו חוזרים הביתה." וכך במצב רו ח קודר זה, נוספה לנו מועקה חדשה, ו דבר חגיגת הפטר י ות פרח ממוחנו כליל. ארזנו את חפצינו ועם אור ראשון של שחר היינו כבר בתחנת החשמלי ת. ו אנשים רבים הצטופפו בתחנה, כולם מיהרו לשו ב לבתיהם. תחושה של אי ודאות ריחפה באוויר. האנשים היו שקטים מתמיד, היה זה שקט מבשר רעות. בשובנו הביתה שמענו את פרטי המלחמה שזה עתה החלה. הגרמנים נכנסו לפולין במלחמת בזק, בסיוע של 1200 מטוסים וטנקים חדשים רבים. את מטוסי הצבא הפולני השמידו בבסיסיהם בטרם הספיק ו להמריא. הצבא הפולני היה חסר ציוד ונשק, ולא הצליח לעמוד מול נשקם ה רב, החדש והיעיל של הגרמנים. לא היה מי שיעצור את הפולשים שנכנסו לפולין כאילו זו ארצם.

"אני מציע שתעבור לגור עמנו." אמר הדוד שלמה שהיה מבוגר מאבא.

בתחילה סירב אבא להצעת הדוד מחשש שיהא קשה לש תי משפחות לגור בכפיפה אחת, אך הסכים לאחר שהדוד שלמה הפיג את חששותיו באומרו: "דירתנו גדולה ומרווחת דיה לכולנו, ומוטב לנו להיות קרובים זה לזה בעת כזאת. נגור יחד זמן מה עד יעבור זעם. אני מקווה שהמלחמה לא תארך ימים רבים עד שאנגליה וצרפת יחושו להצילנו על פי ההס כם שנחתם עמם. " קרבה זו הייתה חשובה לנו מאוד עכשיו, כשאימא כבר לא הייתה וגם ארדננז עזב. גם אבא וגם הדוד שלמה היו זקוקים זה לזה לעודד ולחזק איש את .והרע הנה, עתה, אוכל להיות גם אני קרוב יותר אל פולה, אמרתי לעצמי בשמחה. אף על פי שאיש לא ציווה עלי נו לעשות זאת , נעלנו את הדלתות היטב, הגפנו את התריסים, הסטנו את הווילונות וציפינו בחרדה לבאות. שמועות הילכו שאלפים רבים של חיילים פולנים נהרגו במחנותיהם עוד בטרם נערכו ל רב ק הגנה. נזכרתי בוואצק, אחיו של סטאשק, החייל ש הצילני מנחת זרועה של אימו, ואמרתי לשרוליק:" "הלוואי ו לא קרה לו אסון, בעל לב טוב ורחום הוא." המאורעות של העת האחרונה ושהותנו המרובה יחד קירבו את פולה ואותי זה לזה עוד יותר. ביחד חשנו ביטחון מול הלא נודע, כאילו חומת מגן בלתי נראית סוגרת עלינו ומגינה עלינו כאם על גוזליה. לא האמנו כי משהו רע עלול לקרות לנו. מפע ם לפעם פרצנו בצחוק קולני כהרגלנו, אך מיד השתתקנו, קול צחוקנו נשמע כה זר ומוזר בתוך המועקה

והשקט המוזר, ועיניים נוזפות ננעצו בנו מיד מכל עבר.

]ח[

יומיים לאחר שובנו, בשעת בוקר מוקדמת, נשמעו ברחוב צעדים כבדים

ההולכים וקרבים אל ביתנו. הצועדים צעדו בקצב אחיד כמו לקול קצב של תוף. צעדי ההולכים נשמעו כנקישת אלפי פטישים. כל בני המשפחה צבאנו מיד על

החלונות המוסטים ומבעד לפתחים קטנים בווילונות הסתכלנו לרחוב.

שורות שורות של חיילים גרמנים נכנסו לעיר נו, לודז', וצעדו בעוז

ובביטחון ברחובות כשהם מלווים במשאיות וג'יפים. לי ד הצועדים הצטופפו וצעדו גם אחדים מתושבי העיר הפולנים והגרמנים, שכנינו לרחוב ולבית. כשעייפו מההליכה המהירה נעמדו על המדרכות משני צדי הרחוב, נופפו לחיי לים הגרמנים לשלום והפריחו להם נשיקות בידיהם. עמדתי ליד החלון והסתכלתי בחיילים הגרמנים הצועדים בגאווה , ופתאו ם גיליתי: הנה , סטאשק שם למטה עם אמו. אמו השליכה פרחים על החיילים הגרמנים , וסטאשק מחא להם כפיים בהתלהבות רבה. נזכרתי בדבריה של אימו של סטאשק, "סופכם כבר לא רחוק." האם לזה היא התכוונה בדבריה? אנשים רבים קראו בקול: "ברוכים הבאים! והייל היטלר!" החיילים הגרמנים נראו מאוד מרוצים מקבלת הפנים החמה שערכו לכבודם תושבי העיר. והדוד שלמה שצפה עמנו בחלון אמר: "נראה עד מתי יחייכו אל הגרמנים." ואבא הוסיף: "ישנם גם רבים שאינם מחייכים, ול א יצאו לרחובות להריע להם, כאלה ה מבינים שכניסת החיילים הגרמנים פירושה כיבוש פולין , והם מב ינים שהם איבדו את עצמא ותם. לא עבר זמן רב וקולות של מטוסים חתכו את השמים, את שמי לודז'. מטוס אחר מטוס הגיחו, הנמיכו טוס מעל גגות הבתים בקול צורמני ומעצבן כאלפי זבובים שחברו יחד בנחיל גדול והכריזו: "אנחנו כאן!" לא הבנתי עדיין מדוע אנחנו היהודים יראים כל כך מפני הגרמנים, ומה יש לגרמנים נגדנו, הן לא עשינו להם כל רע. בתוך תוך לבי אפילו חשבתי שאנחנו עם של פחדנים המגזימים בפחדם. "מה יהא עלינו עתה?" לחשה לי פולה המבוהלת , ונעצה בי את עיניה השחורות בשאלה. כל הנוכחים בחדר שמעו את שאלתה, בשאלתה היא הביעה את סקרנות כו לנו : מה יהא עלינו עתה? אך איש לא ידע להשיב לה. חלפו ימים אחדים, היהודים לא יכלו עוד לשבת סגורים בבתיהם באפס מעשה . הם היו זקוקים לפרנסה, ובאין ברירה החלו אט אט להגיח מבתיהם.

הגרמנים התמקמו בינתיים בעיר, הם החרימו את בנייני הציבור המפוארים

והפכום למשרדי הגסט אפו )המשטרה החשאית הגרמנית(. את בית הכנסת

המפואר של יהודי לודז', זה שנבנה לפני כמאה שנים, הפכו לאורווה לסוסיהם. לאחר ימים אחדים נוספים הזמינו למשרדיהם בבניין הגסטאפו את רבני העיר ואת מנהיגי הק הילה היהודית לשיחה, כך הם אמרו, הרבנים והמנהיגים סברו כי הם הול כים לקבל הוראות מה וכיצד עליהם לנהוג בקהילתם. אולם בבואם לבנייני הגסטאפו נתפסו, נכלאו ועונו עינויים קשים. וכשהם חבולים וכואבים נשלחו לנקות את זבל הסוסים מ תוך בית הכנסת ומסביבתו , ואת הניקיון נצטוו מאז גם נאלצו היהודים לענ וד על בגדיהם טלאי צהוב בכל עת צאתם מביתם לרחוב, וזאת כדי להבדילם מכל האזרחים האחרים בעיר. כך הפכו היהודים הפקר לתעלולי הגרמנים וגם לתעלולי פולנים ששנאת יהודים הייתה בלבם. ההליכה ברחוב הייתה מאז בבחינת סכנת נפשות. אנחנו , הילדים והנערים , נאלצנו להפסיק את לימודינו והסתתרנו בבתים, לרחוב יצאנו רק אם לא הייתה ברירה ונאלצנו לצאת. אט אט התחלתי להרגיש כי אנחנו, היהודים, שונים מכל האחרים, אך טרם ידעתי במה. באחד הימים כשאבא היה בחנותו ושרוליק עזר עמו, חשתי לפתע שעמום י נורא , כאילו מזה שנים אני כלוא בבית באין אפשרות לצאת. "די, נמאס לי לשבת כך כל היום בשעמום הזה, אני הולך לבקר את יהושע, מזמן לא ראיתיו," אמרתי. ברוניה, אחותי הגדולה, כעסה עלי מאוד ו הפצירה בי לבל אלך: "סכנה אורבת ליהודים בר חוב," אמרה, אך משראתה כי המילה "סכנה" אינה מרתיעה אותי, הוסיפה: "אבא יכעס מאוד אם תלך!" אך אני בשלי: "נמאס לי לשבת כל הזמן בבית! אבא הולך לעבודה, ואילו אני כלוא כל הזמן בבית. וכדי להרגיע את ברוניה אמרתי: " אחזור לפני שאבא יחזור." בטליתותיהם, וכל זאת על מנת להשפ יל אותם ולבזות אותם בעי ני בני קה ילתם. הי ית ה זו הסנונית הראשונה מבשרת הרעות ליהודים.

תעשו ל

"לא כדאי לך , מוישל' ה, לחשה לי גם פולה שדאגה לי גם היא . "

קצר ואני כבר חוזר," השבתי והוספתי: "אל תדאגו, יהיה בסדר. "

רק לזמן

יצאתי מהבית , אוויר קריר של תחילת חורף ליטף את פניי. הרחוב היה

כמעט ריק מאדם. יהודים בודדים פגשתי, וכולם נחפזו מאוד. הם נראו כאילו הם בורחים מפני משהו, אף כי איש לא רדף אחריהם. הכול מדברים על סכנה, אך איש לא עושה דבר בנידון, הרהרתי לעצמי, לו יצאנו כולנו לרחוב, כל יהודי לודז' ביחד, אז אולי לא היו הגרמנים מאיימים עלינו , הרהרתי ביני לביני אך .

היהודים כמוהם כאבא, אומרים כי די לשאת תפילה לאלוהים והישועה כבר

. מאליה

תגיע

הגעתי בשלום לביתו של יהושע הנדהם: "השתגעת, מוישל' ה? איך העזת ילט לצאת יל כך סתם ברחובות? כלום אין בך פחד?" "לא, אינני מפחד, " שיקרתי," וכי מה כבר יכולים לעשות לי? הן אינני אדם כל כך חשוב שירצו להתעלל בי על מנת להפחיד אחרים." "אני חושב שעליך להיות יותר זהיר," אמר יהושע, " לא לעשות מעשי שט ות שאחר כך תתחרט עליהם, אם כולם אומרים שמסוכן ללכת ברחוב, אז כנראה שבאמת מסוכן. לי אין אומץ לצאת לבד מהבית." אז הניח יהושע את ידו סביב כתפיי, חיבקני ואמר: "ואף על פי כן אני מאוד שמח שבאת אלי, גם לי משעמם עד מוות." שעה של בילוי בצוותא חלפה לה חיש מהר. נפרדתי מיהושע ועמדתי לשוב כדי לה יות בבית לפני שאבא יחזור . בהיותי כבר בקרבת הבית חלף על פניי חייל גרמני. הוא קרא לי לגשת אליו, אמרתי לו שאני ממהר מאוד הביתה, מחכים לי ודואגים לי, אך הוא הרים את רובהו ודרך את הבריח. נבהלתי והבנתי שאי ן לי ברירה אלא לגשת אליו. הוא הובילני לבניין בו התאכסנו החיילים הגרמנים ופקד עליי לנקות את החלונות, למרק את הרצפה ולשט ו ף את המדרגות, מלאכות שמעולם לא התנסיתי בהן , ולא ידעתי כיצד לעשותן. עוד נערים כמוני , ואף קטנים ממני , שנתפסו ברחובות , עבדו עמי יחד, כשכל ה עת מאיץ בנו הגרמני להזדרז, לשפשף, ומדי פעם, לאחר שגמרנו , לנקות וחשבנו שהנה עתה נלך הביתה, הוא שפך את דלי המים המלוכלכים על

ף מחדש.

הרצ פה שניקינו בצחוק זדוני כדי שנאלץ ו לשט

לבי נמלא זעם על הגרמני, ו בקושי הצלחתי להסתיר מפני ו את זעמי. אך

הגרמני בעט באחורינו בנ עליו המסומרות ופרץ בצחוק מל ו א הנאה. מדי פעם הוא דחף אותנו בקת הרובה שלו , כשהוא גם מקלל אותנו. אף אחד לא העז להוציא הגה ואפילו לא לבכות. כעסי היה גדול מנשוא, הייתה זו הרגשה איומה של השפלה וחוסר אונים, של אי יכולת להשיב לענות או להחזיר. עמדנו מול כוח רב וגדו ל מאתנו שמראש לא יכולנו להתמודד אתו, ומה שנותר הוא למלא אחר פקודותיו הרשעיות. מרוב כעס ופחד קפאתי כולי כאילו קשרוני בעבותות. הו כ מה רציתי לשפוך את דלי המים המלוכלכים בפניו, אך ידעתי שאל לי להתחיל עם כוח גדול שלא אוכל לו, והגרמני הן לא יהסס לירות בי בלי ני ד עפעף, ואני לא רציתי למות עדיין . כעסתי על עצמי, על כניעותי, על כי אינני מעז להחזיר לגרמני, כמו אז עם סטאשק, שלא העזתי להכות אותו בחזרה. אלפי שאלות שלא ידעתי את המענה להן התרוצצו במוחי כל אותו היום: באיזו זכות כבשו הגרמנים את פולין, באיזו זכות החליטו שעל ה יהודים לענוד טלאי צהוב, ולמה דווקא צהוב? מדוע דווקא על היהודים ציוו לענוד את הטלאי, ומדוע אין איש מתנגד להם? המצב נראה בעיניי כאי צדק משווע, אך שום איש לא שיווע, כולם מילאו את הפקודות ומילאו את פיהם מים. לא ידעתי אל מי אפשר לפנות לעזרה. לא הבנתי מדוע גם

הרבנים שותקים.

כל

לעת ערב, עם חשיכה, כשהיינו כבר עייפים ותשושים שוחררנו לבתינו. נחפזתי הביתה כשאני חרד מפני קבלת הפנים המצפה לי בבית, ויותר מכול

את עיניו ,

ממבטיו של אבא שמעולם לא צעק עליי כאשר הוא כעס יב נעץ רק ,

ומפני מבטים אלה יראתי.

כשנכנסתי הביתה היו כבר אבא, שרוליק והדוד שלמה בבית. כולם ישבו בחדר האורחים מודאגים מאוד. ברוניה , אחותי המסכנה , הרגישה אשמה על

שלא עצרה אותי בבית בכוח.

ישבתי רגע וחשבתי : האם לספר להם את האמת או להסתיר מפניהם את כל

אשר קרה לי אותו יום? לא היה לי כוח לספוג עוד הערות, גערות והטפות ל , וסרמ אחר היום המפרך והמשפיל שעבר עלי . רציתי רק שיניחו לי ולא , ישאלו שאלות. ידעתי שעשיתי מעשה איוולת, וידעתי שנענשתי כדין, ולא היה לי כוח לשמוע את מה שהם רצו להגיד . לי לרוע מזלי , ברוניה גילתה לפתע כי בגדיי מאוד מלוכלכים ורטובים מה , שהפליא אותה והיא שאלה תב ום לב: "מה אירע לבגדיך שכל כך התלכלכו?" ואז מבלי לחשוב עוד נפלטו המילים מפי , וסיפרתי להם את כל קורות אותו היום, לא החסרתי דבר, ואז פרצתי בבכי מר. כולם נמלאו רחמים עליי, ואמרו : "היה לך מזל גדול שיצאת בשן ועין מידיו של הגרמני. והדודה גיטה ליטפה את ראשי ואמ רה: "מסכן שלי, מסכן," "מזלך שיחק לך היום, נכנסת לגוב אריות ויצאת ממנו חי, הישמר לך, מוישל' ה, לא עת וטיל ל לים ו תעלולים עתה. ומוטב לך שלא תטייל ברחובות!" נזף בי אבא, ומ טון קולו הבנתי שהוא כועס מאוד. פולה שגם היא דאגה לי כל היום, כעסה אף היא על כי גרמתי לה לדא ,וג וכשאיש לא שמע אמרה לי: "הנך חסר אחריות ואינך מתחשב במשפחתך." למחרת היה יום סגריר, השמים קדרו וגשם רב ניתך ארצה. בשעות הצהריים סגר אבא את חנותו ושב הביתה מוקדם מן הרגיל. הבעת פניו ענתה בו שאסון גדול אירע. "מה קרה?" נבהלה הדודה גיטה בראותה את אבא שב הבי תה בשעות

הצהריים.

"אסון גדול, אסון גדול מאוד."

"נו," האיצה בו הדודה גיטה, "ספר כבר," אך אבא צנח אין אונים לכיסא, הליט את פניו בידיו , ופרץ בבכי מר ונואש: "בית הכנסת היפה שלנו עולה באש , ועמו כל ספרי התורה העתיקים והמהודרים ו , כל כלי הקודש היקרים נ בזזו."

]ט[

הסתיו חלף, החורף הגיע, וההתעללות ביהודים הלכה וגברה. ישבנו כולנו בחדר האורחים הגדול של הדוד שלמה, סעדנו את ארוחת הערב , ושוחחנו לאורה הקטן של מנורה, כמנהגנו בימים האחרונים. "מה עוד יכולים לעשות לנו ולא עשו?" סברנו כי נתנסינו כבר בכל הרע האפשרי. לפתע נשמעו צעדים תוקפניים של נעליים מסומרות וקולות רמים של אנשים שנכנסו לבניין. כשקרבו הקולות אל הדלת הבחנו כי דיברו בשפה הגרמנית. דממה עמוקה נשתררה בחדר, אף את נשימותינו עצרנו. לאחר דקות אחדות של מתח עצום נשמעו נקישות גסות בדלת הדירה, ולאחריהן קרא קול מאיים:" "פתחו את הדלת!" איש מאתנו לא השיב , ואיש לא זע ממקומו . כל כוחות נפשנו נזלו מתוכנו, פנינו חוורו, צינה קרה חדרה לתוך עצמותינו חשנו כעל סף עילפון. "לפתוח! לפתוח!" נשמע הקול שנית, ומיד לאחריו חבטות חזקות בדלת במכשיר כבד, עתה, הבנו כי אין לנו כל ברירה אלא להיענות ול פתוח את הדלת. איזו זכות יש לכם לדפוק כך בדלתנו? הרהרתי לעצמי, ומדוע אנחנו שותקים? מדוע איש אינו אומר דבר? האם כולם איבדו את כושר דיבורם? האם כולם הפכו אלמים כדגים? הסתכלתי על הדודה גיטה היא נתקפה צמרמורת , עיניה נתמלאו דמעות, אבא החל למלמל דברי תפילה והדוד שלמה, בעל הבי , ת אזר לבסוף את כל שארית הכוחות שעוד נותרו לו, וניגש לפתוח את הדלת. חיילים גרמנים לבושים מדים בצבע ירוק כהה ורובים מכודנים בידיהם, הפתח ופרצו פנימה, כשהם מלווים בשניים משכנינו הגרמנים, אותם שכנים שגרו בסמוך לדירתנו מזה שני ם, שילדיהם שיחקו עמנו יחד ברחוב. אותם שכנים הם שהובילו עתה את ידידיהם החדשים, החיילים הגרמנים, לדירתנו ולדירותיהם של משפחות יהודיות אחרות הגרות סמוך ברחובנו. איך הם אינם מתביישים? שאלתי את עצמי, הן לפני ימים לא רבים היינו דחפו את הדוד

שלמה מן

ידידים, מזה שנים ש הם רכשו מצרכי חל ב בחנותנו .

הם ידעו כי הדוד שלמה הוא איש אמיד, ופזלו כל העת אל עבר רהיטי

הקטיפה הרכים שלו, הביטו בהנאה בכלי הבדולח הנוצצים שנשקפ ו מבעד לדלתות הזכוכית של הארון, הם העבירו מבט חומד אל כלי החרסינה העדינים ואל כלי הכסף הרבים: אל קופסת האתרו ג העתיקה שעברה במשפח ה מדורי דורו ת, אל החנוכייה היפיפיה, לאגרט לי הבדולח, לווילונות התחרה העטור ים בווילונות קטיפה כבדים. ו מבט של שביעות רצון התפשט על פניהם . " התלבשו מיד, אתם עוזבים את האז ור!" קרא חייל גרמני כשהוא מרים כל הזמן את רובהו ומכוונו הישר אל הדוד שלמה. היינו המומים. מה פירוש עוזבים את האזור, ולאיזו איזור עוזבים? לכמה זמן עוזבים? האם רק משפחתנו עוזבת? ולמה דווקא היא? היינו מבולבלים עד מאוד ההוראה לעזוב ניחתה עלינו כרעם ביום בהיר. איך עוזבים בית כך בן רגע? מבלי להתכונן לעזיבה? ומי הרשה להם בכלל להעזיב אותנו? איש מאתנו לא העז להתנגד או לפצות את פיו ולשאול, אפילו לבכות לא העזנו. לפתע ניגש אל אבא אחד משכנינו הגרמנים שליוו את החיילים במשימתם, ולחש על אוזנו של אבא: "קחו עמכם בגדים חמים, כי לא תשובו עוד לכאן." כמו מהופנטים קמנו ממקומותינו, נטלנו מכל הבא ליד: מי סוודר, מי מעיל, מ אין פנאי להרהר ולשקול מה באמת כדאי ל קחת. לא האמנו כי לא נשוב עוד יתלב נו. מבלי משים , נטלתי את סידורי שקיבלתי ליום ה מצווה -בר שלי מאבא לפני חודשים אחדים, וטמנתי אותו בכיס מכנסיי. הדודה גיטה , שהייתה מאוד מבולבלת ונבוכה , נטלה את ידה של פולה כמבקשת עידוד. היא ל א ידעה מה לקחת עמה ומה לארוז בדקות אחדות, על כן

עשתה זא ת פולה בזריזות רבה, והסתכלה עלי כשגם מעיניה נשקף פחד גדול

מאוד.

"הזדרזו, הזדרזו! החוצה!" קרא החייל הגרמני שוב. "אין פנאי!" וכיוון את רובהו אלינו. הסתכלתי מסביבי וחשבתי: האומנם לא נזכה לראות בית זה שוב?

ברחוב פגשנו עוד קבוצות של יהודים, משפחות שלמות שהוצאו מבתיהם

בשעת ערב זו, חלקם היה לבוש כבר בפיג'מות וכותנות לילה, אחדים לבשו מעילים מעל, וחלקם היה לבוש רק סוודר. ערב חורפי קר היה, אך מרוב בלבול ומבוכה לא ידענו אם אנו רועדים מקור או אנו רועדים מפחד. כולנ ו, כל החבורה המבוהלת, הובלנו בחיפזון אל תחנת החשמליות, נדחפנו פנימה על ידי הגרמנים בצעקות רמו ת: "להיכנס! להיכנס!" האנשים נדחפ ו פנימה ונדחקו זה על זה , הצפיפות הייתה גדולה. תינוקות וילדים שניעורו משנתם באמצע הלילה בכו וצעקו, אנשים אחדים מעדו ונפלו, ואחרים דר כו עליהם, אך הגרמנים לא שמו לב לנופלים, ורק צעקו בלי הרף: "להיכנס, להיכנס! מהר! מהר!" ובקתות רוביהם חבטו על ראשי האנשים ועל גביהם כדי לזרזם להידחף פנימה. ללא הבחנה בין זקנים, נשים וטף. הבלבול היה רב ביותר. לא יכולנו לחשוב בהיגיון , ועל כן, מילאנו אחר הפקו דות כמו רובוטים , ובלבד לרצות את הגרמנים הצועקים עלינו. מכל עבר נשמעו אנחות הזקנים ובכי התינוק ות שלא הבינו מה קורה, אך כן חש ו כי משהו איום קורה. ההורים אימצו את הילדים אל לבם וניסו להרגי אך הם עצמם לא ידעו אם כל זה אמת או רק חלום רע שעוד מעט קט יחלוף וי ישכח. לאן מובילים אותנו? הרהרתי לעצמי, התקשיתי להאמין כי לא נחזור עוד הביתה. ואולי כדאי לברוח מהמקום הנורא הזה? אך לאן אברח? כסף אין בידי, ומה יהא על שרוליק, על אבא ועל שתי אחיותיי? מה יאמרו כשיגלו לפתע כי נעלמתי והם לא ידעו לאן. ומה יהיה עם הדוד שלמה, עם דודה גיטה, ומה עם פולה? הרי נשבענו זה לזה כי לעולם לא ניפרד. הייתי מבולבל כמו כל האנשים האחרים. לא ידעתי מה אני צריך לעשות, ידעתי שמה שאומרים לנו לעשות ומה שאנו עושים הוא לא טוב. האנשים הרבים הדחוס ים יחד נראו לי כל כך עלובים. האם אין בהם אף אחד אמיץ שיקום ויתנגד לכל ההוראות? שימריד את האנשים לא לעזוב את רכושנו ואת בתינו?

עם,

עודני מהרהר והחשמליות הגיעו לקצה העיר. שם , בתוך מגרש גדול מאוד ,

שהיה החצר של בית - חרושת לשריפת לבנים , עמדו לרכז את כל האנשים הרבים שהגיעו ברכבת. בשער הכניסה למגרש עמדו שני גרמנים במדים כחול ים. על פי מדיהם שהיו שונים ממדי החיילים, למדנו שהיו אלה גרמנים תושבי לודז' מזה שנים רבות, שהתנדבו לעזור לצבא הגרמני הפולש, מאותם

והתנדבו לשרתם. וכדי להבדילם מן החיילים

גרמנים ששמחו לקראת א

חיהם

הגרמנים הפולשים , נתנו להם מדים כחולים.

הם עמדו בשער הרחב אחד מז ה ואחד מזה, ורובים בידיהם. עתה יכלו לתת פורקן לשנאת היהודים שלהם כחוק , כשהם מעודדים על ידי הגרמנים הפולשים . הם היכו את הנכנסים בשער בקתות הרובים שבי דיהם וקראו בקול: "עתה תלמדו, יהו דים מזוהמים, מיהו הגזע הנבחר." כשראיתי כיצד מכים הגרמנים את היהודים הנכנסים בשער, אמרתי בלבי: אותי לא יכו! אך ברגע שעמדתי לעבור בפתח הניף אחד הגרמנים את רובהו

כדי להנחיתו על ראשי, כמו ניחש את הרהורי לבי , ורצה להוכיח לי מי המחליט

בינינו.

אבא שראה את המחזה, השמיע קול צעקה, כי היה בטוח שהנה הרובה נוחת על ראשי ו מפצח אותו, ו מפילני ארצה לבלתי קום עוד. אך אני בו ברגע זינקתי במהירות הצידה , וחמקתי בזריזות מפני היד המתנפנפת. הגרמני שהלם בי בכל כוחותיו ולא הצליח לפגוע, נפל והשתטח ארצה מעוצם התנופה, ואני נעלמתי י בינת ים בין המוני האנשים.

עת ארוכה הסתובבתי וחיפשתי את בני משפחתי. לא קל היה למוצאם בין האלפים שהצטופפו בבניין ובחצר.

"היה זה רק נס שהצילך מקת הרובה של הגרמני בשער." אמר לי אבא כשנפגשנו שוב, והוא אימץ אותי חזק אל לבו. "אלמלא חמקת היית עתה בעולם

ולאחר רגע כמו נזכר: " י"ח בחודש היום, זכותו של היום עמדה לך

האמת."

שהיפוכו הוא

וניצלת". אבא האמין שכל הקש ור במספר , כ 81 , י"ח - לומר ב

ח"י, הו א בר מזל וכך גם י"ח בחודש הוא יום של מזל ו , לכן ניצלתי.

אבא נהג להחליט החלטות ולבצע עסקות תמיד ביום זה בחודש. וכשניצלתי

הוא קרא בקול שמחה: ח"י, ח"י, ח"י. "לא, לא אתן להרוג אותי," מלמלתי בקול מלא חימה, ודמותו ש ל סטאשק ה שכני ופיעה מולי . אותו לילה , הייתה זו פעולת הגרמנים הראשונה בלודז' נגד היהודים בהיקף והיא נקרא ה בשם הלועזי "אקציה". האקציה הראשונה של גירוש היהודים מביתם ומעבודתם, מהלימודים ומאורח חייהם. כי גטו לודז' טרם נבנה , עדיין ולכן היה צריך להרחיק א ת היהודים מבתיהם ולהגלותם. כשכבשו הגרמנים את העיר לודז' מיד סיפחו אותה לרייך הגרמני, לממלכה הגרמנית, שינו את שמה מלודז' ללייצמנשט אט על שם גנרל גרמני, ואמרו: "אי ן אנו רוצים יהודים בתחום הרייך הגרמני, כלומר: בתחום הממלכה הגרמנית, "ומיד החלו בגירושם אל מחוץ לתחום שלטונם, ושילחום אל מרכז ולין. פ "מה יעשו בנ ו ? לאן ייקחו אותנו? " שאלנו זה את זה, אך איש לא ידע את התשובה , ואיש גם לא העז לפנות לחיילים ה גרמנים בשאלה, וא ו לי אף הם , הגרמנים , לא ידעו דבר , הם מילאו אחר הפקודות שעליהם נצטוו . כל הלילה הקר בחצר, ישבנו על מד רגות, על אבנים ועל הארץ. משפחות, משפחות נדחק נ ו והצטופפ נ ו כמו רצ ינ ו לשאוב ביטחון איש מרעהו, כאילו ניבא לנו לבנו שבקרוב מאוד נופרד זה מזה, ואלה הן שעותינו האחרונות יחד. ישבתי בחצר על הארץ כמו כולם , ונשענתי על קיר הבניין. היה חשוך, לידי היו בני משפחתי ומשפחת הדוד שלמה. פולה ישבה לידי ונצמדה אלי בחשיכה כשכולה רועדת מקור. כמה השתוקקתי לחבקה ולאמצה אל לבי כמו אז ביער, אך רק את ידי העזתי להניח על ידה באין רואה. אותו ערב התחלתי להבין דברים שלא הבנתי עד כה. הרגשתי לפתע שעליי להיות חזק יותר , ולבטוח בעצמי, כי מה שהיה כבר לא יהיה, אולי לא ישוב לעולם.

כזה רחב,

שצ'יזוב

]א[

אך האיר השחר ושוב החלו הגרמנים להאיץ בנו. הם הובילונו לתחנת

הרכבת, וכמו בליל אמש, גם היום, בצעקות, בדחיפות ובמכות. לאן? לא אמרו, רק דחסו אותנו לתוך קרונות משא , שהיו חסרי ספסלים וחלונות. היו אלה קרונות להובל ת בהמות. פתח כניסה רחב היה בצדו של כל קרון, והוא הוגף עלינו מבחוץ בבריח. נדחסנו לתוך הקרונות כאילו היינו

בהמות.

ניסינו למלא את כל הפקודות בזריזות ולהישמע לכל מוצא פיהם של

הגרמנים, כדי להשביע את רצונם ובלבד שלא יכו בנו , שיניחו לנו לנפשנו, גם כך היינו מבולבל ים ונואשים . שוב עלתה והטרידה אותי השאלה: מדוע עושים לנו את כל זה? "משום שאנו יהודים," השיב לי אבא, וליטף את ראשי, ומקולו הבנתי שאין לנו ברירה , ואנו צריכם להשלים עם גורלנו. להיות יהודי פירושו להיות מוכה ונרדף, אך אני איני רוצה להיות מוכה ונרדף כל חיי. איני רוצה להיות מוכה על לא עוול בכפי. עמדנו בתוך הקרון בצפיפות ובדוחק איומים כשאנו מבוהלים עד מוות. הרכבת צפרה מספר פעמים ואז יצאה לדרך . הנסיעה ארכה שעות אחדות. אף כי ידעתי שהאנשים סביבי חרדים לגורלם, חשתי לפתע כאלו אני אינני נוסע אתם, אני רק צופה בהם ובי מרחוק . חושיי נתערפלו, וכל אשר סביבי נטשטש. -אט אט עלתה ופשתה בקרון צחנה שהביאה עמה רגש מחנק. לא ידענו לאן פנינו מועדות וכמה זמן תימשך הנסיעה הזאת ברכבת. אנשים החלו להתעלף מחוסר אוויר, מריחות מחנק, מעייפות וחולשה , בשל החוויות הקשות של היום והלילה

בקור ללא שינה, ללא אוכל וללא מים, ובעיקר:" פחד מהעתיד העלום. לא ידענו מה צופן לנו עתידנו.

Made with FlippingBook flipbook maker