18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

הביתה נרגש , ולא סיפרתי לאימא החולה דבר מכל אשר אירע פן ,

חזרתי

תתרגש ויורע מצבה, מה עוד שהבטחתיה כי ארחק מסטאשק , והיום הפרתי את הבטחתי לה. אך לשרוליק סיפרתי גם סיפרתי בלחש את כל קורות אותו היום. "השתגעת?" כעס שרוליק, "להתחיל עם הבריון הזה? עתה הוא יארוב לך ויחפש הזדמנות להשיב לך על המכות שהצלפת בו, הוא לא י י רגע עד אשר ייפרע ממך , וסופך יהיה רע ומר . אולם מאז אותו יום לא העז עוד סטאשק להשמיע אפילו מילת גנאי אחת

ו אני עלי

י רק הגניב מבטים, אולי חשש שאתנפל

באוזניי, וכשהוא חלף על פני

ישנ ת. מכל מקום הרגשתי כי עתה הוא ירא

אותי.

]ד[

מחלתה של אימא הלכה והחמירה מיום ליום. היא לא יכלה עוד להלך ורק שכבה במיטתה. גופה נדלדל, פניי ה צהבו, עיניה העמיקו בחוריהן ועצב גדול נשקף מהן. היא ידעה כי קצה קרב, אך לא התלוננה על מר גורלה. מפעם לפעם נאנחה לעצמה, ואיש לא ידע אם מכאב או אם מצער. כל בני הבית מלבדי, ידעו כי לא נותרו לאימא ימים רבים להיות במחיצתנו. אבא והאחים החליטו שאם אינני מבין בעצמי את חומרת מצבה לא יספרו לי בטרם יקרה הדבר הנורא . מכול בוקר אחד התעוררנו משנתנו וקמנו לעבודה כהרגלנו, רק אימא , שתמיד הייתה כבר ערה בשעה זו , טרם פקחה א ת עיניה. ברוניה ונחמה , אחיותי י , דיברו אלי ה, שאלו לשלומה ומה בקשתה, והיא השיבה: "הניחו לי לישון, אני מאוד עייפה." דמעות הציפו את עיניהן. שרוליק שהיה כבר בן שש עשרה, הבין שאימא איננה עוד כתמול שלשום וביקש מאבא: "היום אינני רוצה ללכת לישיבה, אני רוצה להישאר "אם אתה נשאר גם אני נשאר," אמרתי. "לכו ללמוד, אם תלמדו היטב אני אישן יותר טוב." נשמע קולה החלוש של

בבית."

אימא ממלמל.