18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

ביום השני המשכנו במצעד , ולעת ערב , הגענו למחנה המעצר בלכהאמר

ו שב עצרנו לשנת הלילה. בלילה שמענו את קולות יריו ת התותחים ההולכ ת ו וקרב ות . החזית הלכה ו כבר ו קרבה הייתה סמוכה אלינו . מאוד במ חנה התפשטה שמועה כי מחר יעלו הגרמנים את המחנה באש על כל יושביו. פחד גדול נפל על כולנו. לא ידענו אם אמת יש בשמועה זו , גם לא ידענו מה מקור השמועה, האם שמע מישהו את הדבר מפי הגרמנים? עם בוקר , ניתנה הוראה לכולם לצאת אל מגרש המסדרים. חששנו לצאת, אך חששנו גם שלא לצאת. נבוכים ומפוחדים עד מוות יצאנו אל המגרש , והסתדרנו בשורות כשאנו חשופים אל מול קני הרובים של הגרמנים , שגם הם בעוד אנו עומדים ו : הרהרים מ מה יעשה בנו ? לפתע החלו הגרמנים לירות ן לקצור בנו ללא הבחנה, כמו שיבולים בקציר בשדה חיטה , צנחנו זה אחר זה וזה על זה . קשה לתאר את המהומה שנוצרה במקו ם מצווחות הפצועים ומצרחות הלא פצו עים שרק ראו את המחזה ו , החלו גם הם לזעוק מרוב פחד ובהלה . הגרמנים לא הסתפקו בקציר שערכו במ גרש המסדרים ו , השליכו גם בקבוקי תב ערה לתוך הצריף , שמא התחבאו בו אנשים אחדים שלא יצאו למסדר. לאחר הבוקר הזה נותרנו רק מאה ניצולים מכל קבוצתנו הגדולה. מיואשים עד מוות , ינו הי וחסרי אונים לחלוטין. אין מילים לתאר את י עואיר יום. ה אותו כיצד ניצלתי, כיצד נותרתי בחיים? שאלתי את עצמי, איך זה שדווקא אני ניצלתי? והתשובה היחידה שיכולתי למצוא הייתה : שאולי בזכות המ ספר שקועקע באמת ידי , ניצלתי, והתחלתי להאמין שהמספר 18 שקועקע בזרועי , הוא שהציל אותי ממוות. המספר 18 הוא נס הצלתי. ,אנו הנותרים לאחר הטבח הגדול , נצטווינו להמשיך במצעד אל עבר מחנה ריכוז גדול נוסף בשם גרוסרוזן , שאליו נאספו השרידים הנותרים . ראש היו מפוחדים מאוד מפני הרוסים ההולכים וקרבים עם כלי נשקם היורים בלי

הפוגה.