18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

פילזן

[]א השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת. הקרונות החלו לנוע. בולמי הזעזועים של הקרונות נגעו זה בזה, בתחילה באטיות, אך משגדלה מהירות הנסיעה גברו גם נקישותיהם. נדמה היה לי כי הנקישות עזות מתמיד. שמעתי כאילו הן מאיצות בי: ":ברח מהר! ברח מהר! ברח מהר!" לבי הלם בקצב הנקישו ת: "אני בורח, אני בורח, אני בורח י עכש , ו!" לחשתי. בהחלטיות. עיניו של שולם נתמלאו דמעות. האם הוא מפחד, האם לא בוא י אחריי, האם דמעותיו הן ד מעות פרידה? לא רציתי לאבד זמן בשאלות. החלטתי הייתה נח ושה. פ ניתי לעבר החלון ואז שמעתי את קולו של שולם: "אני אתך!" אחר גם נשמע קולו של אהרון וגם של רומק שאמרו כי גם הם אתי. תוך שניות שחררתי באולרי את המסמרים שהחזיקו את חוט התייל וגם החוט השתחרר. הרכבת כבר הי יתה במלוא תאוצתה. הגלגלים נקשו על גבי הפסים והקרונות התנועעו אנה ואנה. האנשים בקרון , שהיו עייפים ותשושים מהנסיעה רבת הימים , נמנמו עדיי ,ן והשומר הגרמני נחר בקולי קולות , גם מהרכבת הטסה על הפסים. אך אנו שלושתנו ידענו , כי מהחלטתנו זו לא ניסוג , ואם יתעורר השומר הגרמני משנתו, האפשרות היחידה שתעמוד בפנינו היא להמיתו בטרם הוא ימית אותנו, על פי האימרה: 'הקם להרגך השכם והרגהו.' משנפתח החלון , פשטנו בזריזות ובשקט את כותנות ה פסים העלולות . טיפסתי לחלון הצר, השחלתי מחצית גופי החוצה, הסתכלתי לאחור לוודא שאין איש צופה בי. על מדרגת להסגירנו , והשארנו אותן על קרקעית רון הק השומרים היו עייפים ותשושים כמונו. איש לא השגיח בי ובמעשיי. איש גם לא העלה בדעתו כי , אעז לחמוק

"אתה הולך אל מותך," אמר שולם שלא דימה לעצמו בריחה לאור היום. "הבוקר עולה, השמש מאירה ואני בורח!" חזרתי על דבריי בלחש אך

הקרון ראיתי איש לבוש מדים כחולים. על פי בגדיו ידעתי כי הוא איננו גרמני,