18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

כשהוא מאלץ אותי לחזור על עקבי וללכת בדרך שבה הור יתי ללכת, כשהוא גם

קורא לי בשמו ת גנאי: "אידיוט, " שוטה, ולא הבנתי למה. , לימים נודע לי שכל האנשים שה ופנ ו ימינה , הובלו למחנה ההשמדה חלמנו, ושם הומתו כולם עד אחד. כך , במקלו גזר הגרמני את גורלי לחיות. הוא גזר את דיני להישאר בחיים לבד. נדונותי לחיי סבל ובדידות ללא משפחה.

אהרון סיים את דבריו , ושקט השתרר בתא. איש מאתנו לא פצה את פיו, כל אחד נזכר כיצד התגלגלו ח ייו עד כה, כיצד הוא נפרד מבני משפחתו האהובים

עליו ונותר לבד. ביום הרביעי לשהותנו בתא , נפתחה הדלת , ופני אדם הופיעו בה. מיד פצחנו בבקשות קולניות: "אנחנו רוצים לעבוד!" "אין לכם תעודות." הסביר השומר שעמד בדלת."מכינים לכם תעודות,

לעבוד אצל האיכרים, ועתה לכו

כשהן תהיינה מוכנות נשלח אתכם לכ ,פר

למקלחת!"

המילה 'מקלחת' תמיד הטילה עלינו פחד גדול. חששנו שמא לוקחים אותנו למקלחת כדי לוודא האם שיקרנו או לא , כשאמרנו שאנו פולנים. במקלחת הם יראו מיד כי אנו נימולים. לא רצינו ללכת למקלחת, אך לא יכולנו לסרב, שמא אינם רצים לבדוק אותנו, ובאמת רוצים רק שנתקלח. ואכן כך אמנם היה. לאחר המקלחת קיבלנו בגדים נקיים לא עוד בגדי אסירי מחנות, קיבלנו בגדים עשויים מבד גס, עבה, בצבע חאקי, לא עוד כותנות פסים. כשהוחזרנו לתא נראינו כמו אסירים של ממש ולא כאנשי מחנות. דלת התא נסגרה עלינו שוב, אך מאז הוצאנו מדי יום ביומו , בערב ובבוקר , לטיול קצר בחצר. ואנו המשכנו בכל הזדמנות לבקש כי יתנו לנו עבודה. האמנו כי עבודה תציל אותנו ממוות. הפתגם: 'העבודה היא חיינו' הפך לפתע להיות משמעותי בשבילנו. יום אחד הודיע לנו הגרמני שהוציא אותנו לטיול בחצר , כי הוא זקוק לא חד מאתנו לעבודה. ביקשתי מחבריי להיות זה שיצא לעבודה, הם הסכימו אך הטילו

עלי משימה: לרחרח את הסביבה החדשה, לברר אם יש דרך להימלט מהמקום

Made with FlippingBook flipbook maker