18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
בכיו של הקצין האמריקאי היהודי, אחי שבמרחקים, הרעיד את נימי לבי ,
ולפתע פרצתי גם אני בבכי גד ול. עת ארוכה בכינו יחד זה על צוואר ו של זה. חבריי שראו ושמעו את בכיינו הצטרפו גם הם למקהלת הבכי הקולנית והוסיפו את קולותיהם למקהלה. עת ארוכ ה בכינו כולנו יחד ולא יכולנו ל הפסיק. מאז מותו של שרוליק לפני שלוש שנים כמעט, לא זלגו מעיניי דמעות. חשבתי שמקור דמעותיי יבש אז כשביכיתי את שר ו ליק. שום חוויה ושום מאורע ולו הקשים ביותר שעבר עלי ו מאז לא הצליחו להזיל מעיניי דמעות. חשבתי כי לעולם לא אדע עוד לבכ ות, והנה פרץ לו זרם דמעות חמות מעיניי, ולבי נמס בקרבי. "מה אתם רוצים שנעשה למענכם? הגידו, הגידו מה," התחנן הקצין הטנקיסט, אולם אנו היינו כתועים באפילה ומבולבלים מאוד , ולא ידענו מה אנו רוצים, לא ידענו מה לרצות, ידענו רק שפרק נורא בחיינו הגיע זה עתה אל סיומו , ופרק חדש נעלם ונסתר מתחיל זה עתה. מה שהיה חלף, אך לעולם
לעולם הוא יישאר חרוט בלבנו.
Made with FlippingBook flipbook maker