18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
לכל ההנאות שבני נוער בגילנו נ הגו ליהנות מהן. הם היו עליזים משעשעים
ו מצחיקים. נעים היה לנו בחברתם, נענינו תמיד להזמנותיהם בשמחה, והצטרפנו לטיוליהם, להקרנות סרטי קולנוע, למסעדות ולמסיבות ריקודים. אך אנו לא היינו משוחררים ליהנות כמותם בכל נימי נפשנו. הסבל שסבלנו בזמן המלחמה העיב על מצב רוחנו ו לא יכולנו לשמוח ולעלוז כמותם. עצב ניסתר עטף אותנו ללא הרף. מפעם לפעם נזכרתי בהוריי שאבדו לי במלחמה, באחיותיי שנעלמו גם הן מבלי שאדע היכן וכיצד, ובשרוליק אחי האהוב שהייתי עד להירצחו ביער כשהיה חולה וקודח מחום, ואני לא יכולתי להושיעו. שרוליק שהיה כמעט בן גילי לא יוכל לעולם לשמוח, לבלות כפי שהיה צריך לו נות ר בחיים, אז איך אני יכול לשמוח ולעלוז בשעה ששרוליק לעולם לא יוכל לעשות זאת? רגשי אשמה כבדים ירדו עלי, ושאלתי את עצמי: "באיזו זכות נשארתי בחיים? מדוע דווקא אני? לא מגיע לי , שרוליק היה טוב ממני, חכם ממני, הוא היה צריך להישאר בחיים ולא אני. הרגשתי כאילו גזלת י את זכות החיים משרוליק שלא בצדק, וכך במקום לשמוח נתקפתי עצב עמוק. הצ'כים היו לנו מסבירי פנים, ידידי אמת שכל רצונם היה לגרום לנו אושר לאחר כל השנים הרבות שעברו עלינו בסבל בל יתואר. אך אנו נותרנו עצובים, אפופי יגון, ולא יכולנו להשתחרר מהמועקה שרבצה עלינו כל
העת.
ידענו , אין תכלית להישארותנו בפראג. ואכן , לאחר שבועות אחדים של
חוסר מנוחה החלטנו לשים פנינו למולדתנו פולין, לעירנו לודז' , לחפש בה שרידים ממשפחותינו ומרכושנו.
Made with FlippingBook flipbook maker