18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

בחזרה ללודז'

אחרי חמש שנים וחצי חזרנו ללודז' . בלב רוטט חיפשנו את הקהילה היהודית שהחלה זה מכבר להתארגן מחדש. במשרד הקהילה רשמו את שמותינו ברשימת השורדים החוזרים , הרשימה נתלתה על הקיר לעיונו של כל החפץ לחפש בה את חבריו וידידיו או את בני משפחתו הקרובים יותר. הרשימה סיפרה למחפשים מי שרד את המלחמה ונותר בחיים, ומי לא חזר ממנה. עיינתי ברשימה בתקוו ה גדולה כשאני מתפלל בלבי כי יארע נס ואמצא מישהו מבני משפחתי שחזר חי. אולי ברוניה, אולי נחמה, אולי הדוד שלמה, אולי פולה... לו הייתה פולה חוזרת... נזכרתי בי ו ם פרידתנו, כיצד התחננה אלי שאעזור לה להישאר בשצ'יזוב, ואני לא עזרתי. מוג לב הייתי, אולי בגללי ום ב י איננה ה ין ה חיים, אולי לו סייעתי בידה הייתה היום חיה , ואז הייתה לי ידידה, היינו מקיימים את בריתנו ואת הבטחתנו... דמעות חמות החלו לזלוג מעיניי, אני , שלא בכיתי שנים , לפתע נפתחו ארובות עיניי , והדמעות שטפו מהן בשטף ללא מעצור. קראתי את הרשימה שוב ושוב , שמא דילגתי על אחד משמות בני משפחתי בשל הדמע ו ת וההתרגשות. גם לאחר שקראתי את הרשימה מספר פעמים עדיין חששתי שמא דילגתי על אחד משמות יקיריי, ושבתי לקרוא עוד הפעם. עשרות פעמים עברתי על הרשימה, אך לא מצא תי ולו אחד מבני משפחתי הקרובים. איש מהם לא שב: לא ברוניה, לא נחמה, לא שרוליק, לא אבא, לא אימא ואף לא הדוד שלמה, וגם לא הדודה גיטה ולא פולה, לא הדוד יחיאל ומשפחתו, לא הדוד מיכאל ומשפחתו, אף אחד מלבדי לא חזר, אני השריד היחידי, למה דווקא אני? לא רציתי להישאר לבד, למה דווקא אני מכולם? שוב הרגשתי כאילו לקחתי משהו לא לי , בלי רשות , כאילו חמסתי את בני משפחתי, ובאיזו

זכות? אינני טוב מכל האחרים, ההיפך הוא הנכון, כולם טובים ממני.

Made with FlippingBook flipbook maker