18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

שכמה נו להגיע סוף סוף אל מחוז חפצנו: מולדתנו ארץ ישראל, ששעריה ננעלו

אך הדבר לא הרתיע א .נותו כל תנודה של הספינה הייתה מלווה בחריקת העצים שמהם נבנתה הספינה , כאילו נאנחה מכובד המשא שהועמס עליה. בעלותנו לספינה קיבל כל אחד מימיה עם מים , שאמורים היו להספיק לנו לימים אחדים , עד בואנו לארץ ישראל. מזוננו הדל בספינה כלל ביסקוויטים וגבינה מלוחה. ידענו שאין זה הרבה, ודאי שלא מספיק, אך ידענו בש ,גם כל סבל שלא יהיה גם ה קשה ביות ,ר נוכל לעמוד ולגבור עליו , כשאנו יודעים כי בעוד אחד עשר ימים נגיע לחוף מבטחים, אל קץ נדודינו. על אדמת ארץ ישראל, סוף סוף נגיע אל המנוחה ואל הנחלה." אמרתי לשרה ולאחותה , כשאני מחבק את מותניה של שרה " . שם, בארץ ישראל , לא ירדפונו עוד, לא יגזלונו ולא יג רשונו." כך חשבנו בתמימותנו. חלומנו עומד להתגשם, עוד מעט ת וכנה דר

בפנינו,

רגלינו

"הנה

Made with FlippingBook flipbook maker