18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
לאושרנו לא היה גבול, בר כנו את הרגע הגדול והחלטנו שמאורע כזה ראוי
לו שייחגג כהלכה. שעות ארוכות שרנו ורקדנו את כל השירים והריקודים שלימדו אותנו המדריכים, מרוב שמחה לא נמנענו להיטיב את לבנו ביין. אני שלא הייתי מורגל בשתיית יין, לא ידעתי מה הוא עשוי לעולל. חשתי שמחה עם שתיית היין , ועל כן שתיתי עוד ועוד כדי לשמוח , אך מרוב שתייה שתכרתי לחלוטין. "מה אתך, מוישל'ה?" חרדה שרה שמעולם לא ראתה אותי במצב כזה של ערפול חושים, "מחר עם שחר עלינו לעלות על האונייה שתובילנו לארץ ישראל ואתה שיכור כלוט." ראשי היה עלי סחרחר, הקאתי את נשמתי , ולא יכולתי לעמוד איתן על רגליי. "איננו נוסעים מחר," השבתי בחוליי, ספק מתוך הכרה, ספק מתוך שיכרות. כל ידידינו הסתכלו בי , וסברו כי דעתי נטרפת עלי. היינו בין הראשונים שזכו באשרות כניסה לארץ ישראל , ואני אומר כי איננו נוסעים אט לאט מבלי שהרגשתי שזה קורה, אבדו לי חושיי וה ,
מחר.
שרה פרצה בבכי ועמה גם אחותה. הן הבינו כי אם אני לא אסע גם הן לא
תסענה.
"כמה אכזרי!" אמרה אחותה של שרה בכעס רב, ופנתה אל שרה בטרוניה:
"מדוע הרשית לו להשתכר כך?? מי יודע מתי תגענה עוד אשרות כניסה לארץ ישראל , ומי יודע עד מתי ניאלץ להישאר כאן." השחר עלה, הבוקר האיר ועמו הוכרזה הודעה ברחבי המחנה: "סערה חזקה
משתוללת בים התיכון , לכן ההפלגה נדחית לימים אחדים."
Made with FlippingBook flipbook maker