18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

]ב[

שנים רבות חלפו מאז מלחמת השחרור, היום אני בן 54 שנים, שהן שלוש פעמים 18 . לשרה ולי יש בית יפה עם גינה פורחת באחת ממושבות השרון. יש לנו משפחה גדולה: בת, בן ונכדים הקרויים על שמות בני משפחותינו שנספו בשואה. שלושה דורות אנו כבר: בנים ונכדים ועדיין אני שואל לפעמים: בזכות מה נותרתי אז בחיים? אני עדיין עובד בחברת החשמל, במק צוע שרכשתי במחנה העבודה אצל הגרמני שמידט. עמי יחד עובד גם נתן ז'פקוביץ' , שהיה ראש החשמלאים במחנה העבודה של הגרמנים, נתן זה שנעלם ממצעד המוות. פ ה, בארץ ישראל, פגשתי גם את יצחק, היחיד שנפסל באושוויץ כ י לא ה תאים לעבוד ,ה ונגזר עליו למות במשרפות , ואני צעקתי אחריו בשעה : ""להתראות בארץ ישראל!" אף כי אז , בימים הנוראים ההם , לא חשבתי כי קריאתי זו תתגש ם, אך הנה רצה הגורל , ונפגשנו כאן בארץ ישראל כל הסיכויים. אולי קריאתי לו הייתה אז קריאת תגר על המוות שארב לנו בכל פינה. גם קופליק שנפל ארצה מאובן בגטו ז'שוב, ונחשב למת , ובזכות זה ניצל, גם הוא הגיע בדרך לא דרך לארץ ישראל. גם שני בני דודים גיליתי כאן בארץ, בניו של דודי פנחס, הרב מזדונסקה וולה. כולנו כ אן אודים מוצלים מאש. כאן , בארץ ישראל , שיקמנו את חיינו, בנינו לנו בתי ם ומשפחות אוהבות, אך אותה חידה עדיין מנקרת במוחי מעת לעת : בזכות מה מכל מיליוני האנשים נגזר עלינו להמשיך ולחיות? מהי אותה מטרה שלשמה נותרנו בחיים ? רדנו שנפ לא הרחק ממני מתגורר גם אהרון שעלה לבסוף עם חברתו – , אשתו לארץ ישראל. והקים גם הוא בית בארץ וגם לו בנים ונכדים.

כנגד