18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

יצאתי מהבית , אוויר קריר של תחילת חורף ליטף את פניי. הרחוב היה

כמעט ריק מאדם. יהודים בודדים פגשתי, וכולם נחפזו מאוד. הם נראו כאילו הם בורחים מפני משהו, אף כי איש לא רדף אחריהם. הכול מדברים על סכנה, אך איש לא עושה דבר בנידון, הרהרתי לעצמי, לו יצאנו כולנו לרחוב, כל יהודי לודז' ביחד, אז אולי לא היו הגרמנים מאיימים עלינו , הרהרתי ביני לביני אך .

היהודים כמוהם כאבא, אומרים כי די לשאת תפילה לאלוהים והישועה כבר

. מאליה

תגיע

הגעתי בשלום לביתו של יהושע הנדהם: "השתגעת, מוישל' ה? איך העזת ילט לצאת יל כך סתם ברחובות? כלום אין בך פחד?" "לא, אינני מפחד, " שיקרתי," וכי מה כבר יכולים לעשות לי? הן אינני אדם כל כך חשוב שירצו להתעלל בי על מנת להפחיד אחרים." "אני חושב שעליך להיות יותר זהיר," אמר יהושע, " לא לעשות מעשי שט ות שאחר כך תתחרט עליהם, אם כולם אומרים שמסוכן ללכת ברחוב, אז כנראה שבאמת מסוכן. לי אין אומץ לצאת לבד מהבית." אז הניח יהושע את ידו סביב כתפיי, חיבקני ואמר: "ואף על פי כן אני מאוד שמח שבאת אלי, גם לי משעמם עד מוות." שעה של בילוי בצוותא חלפה לה חיש מהר. נפרדתי מיהושע ועמדתי לשוב כדי לה יות בבית לפני שאבא יחזור . בהיותי כבר בקרבת הבית חלף על פניי חייל גרמני. הוא קרא לי לגשת אליו, אמרתי לו שאני ממהר מאוד הביתה, מחכים לי ודואגים לי, אך הוא הרים את רובהו ודרך את הבריח. נבהלתי והבנתי שאי ן לי ברירה אלא לגשת אליו. הוא הובילני לבניין בו התאכסנו החיילים הגרמנים ופקד עליי לנקות את החלונות, למרק את הרצפה ולשט ו ף את המדרגות, מלאכות שמעולם לא התנסיתי בהן , ולא ידעתי כיצד לעשותן. עוד נערים כמוני , ואף קטנים ממני , שנתפסו ברחובות , עבדו עמי יחד, כשכל ה עת מאיץ בנו הגרמני להזדרז, לשפשף, ומדי פעם, לאחר שגמרנו , לנקות וחשבנו שהנה עתה נלך הביתה, הוא שפך את דלי המים המלוכלכים על

ף מחדש.

הרצ פה שניקינו בצחוק זדוני כדי שנאלץ ו לשט