18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
ונואשים. דקות ארוכות לא יכולנו להוציא הגה מפינו. לא יכולנו לקלוט בשכלנו
את מצבנו החדש. ל א האמנו שכל זה קורה לנו באמת. בן - לילה הפכנו לנוודים חסרי כול. זכרנו את ביתנו היפה שה שארנו מאחורינו בלודז'.
בגורלו של ביתנו," אמרתי, "מי גר בו עתה, מה עם
" מי יודע מה
עלה
הרהיטים היפים שלנו, הכלים, הבגדים והספרים?"
ברוניה ונחמה פרצו בבכי האחת על כתפי אחותה. אבא ישב דומם כאילו איננו אתנו, כאילו הדבר איננו נוגע לו. הו א מהרהר, אולי, בדברים שאמר לפני ימים לא רבים לארדננז, כי לא יוכל לעזוב את לודז' בגלל קברה של אימא, עזב. ה והנ "מה זה חשוב עכשיו?" אמר שרוליק, שהיה הראשון שהתאושש מההלם שפקד אותנו, והבין שאת הנעשה אין להשיב. "זה מה שיש לנו עתה, ותודה לאל על החדר הזה שקיבלנו , הרי יכולנו להישאר ללא קורת גג מעל ראשינו ולישון בחוץ תחת כיפת - השמיים." דבריו של שרוליק הדהימו אותנו , אך גם הפיחו בנו עידוד מה. הוא צדק. האומנם שכחנו שאת הלילה הקודם בילינו, באמת, מתחת לכיפת - השמיים כשאנו אהבה והערצה. הוא חש פתאום כאילו הושיטו לו קרש הצלה שעליו הוא נתלה. "אנשים טובים ורחמנים הם אנשי גאליציה." אמר אבא, "ואלוהים יגמול להם על כל הטובה שהם עושים עמנו." "אנו נסדר את החדר הקטן הזה שיהיה לנו נעים וטוב לגור בו," אמרה ברו ניה שהפסיקה בינתיים את בכיה, ומחתה את דמעותיה. ושרוליק הוסיף: "עלינו לשמוח כי נשארנו כולנו יחד." ומיד יצא החוצה ותר אחר קרשים לרצף בהם את החדר. כדברי הפתגם האומר שאם אלוהים מכה ביד אחת, בשנייה הוא מצא שרוליק בסמוך אליהם אדניות מעץ עבה , שנשארו בזמן התקנת פסי הרכבת, או מלטף, כך קרה לנו בדיוק. משום שחדרנו נמצא סמוך למ לתסי קופאים מקור. לשמע דברי שרוליק התעורר גם אבא מקיפאו ,נו והביט בו בעיניים מלאות
הרכבת,
בעת תיקון המסילה, ואותם הביא לחדר לרצף בהם את הרצפה.
Made with FlippingBook flipbook maker