18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
למחרת בבוקר נפרדנו מהדוד שלמ ה וממשפחתו בצער עמוק.
"טעות גדולה אתה עושה," אמר ב אבא ניסיון אחרון לשכנע את הדוד. "איש אינו יו דע היום מה נכון ומה לא נ כון לעשות," השיב הדוד בהחלטיות. לאחר שגמר אומר לחזור, הוקל ל ו, ולא חשב עוד על הסכנה שבדרך. הוא חיבק לאבא ו נשק לו, אחר נשק גם לנו לפי התור. גם הדודה גיטה נשקה לנו, ובני
לאבא ולאחיותיי, אחר הושי טה ידה לשרוליק
הדודים. פולה נשקה
תחילה
ולבסוף ניגשה אלי , היא הסתכלה לתוך עיניי רגע בדממה ולחש ה:
"אני יודעת שלא נתראה עוד לעולם. ולעולם לא נגשים את שבועתנו." היא כרכה את זרועותיה סביב צווארי, נשקה לי ו , געתה בבכי קולני , כשזרם של דמעות חמות פרץ מעיניה ונטף גם עלי . כרכתי גם אני את זרועותיי סביבה ואימצתיה אל לבי באהבה גדולה , כמו להבטיח לה שאהבתנו תהיה נצחית .
הרגשתי כי גם עיניי נטשטשו מהדמעות שנאצרו בהן. לרגע קט
ביני לביני: אולי אצטרף אני אל הדוד שלמה כדי להיות
הרהרתי
יחד עם פולה. נבוכותי מאוד מכל המעמד הזה, לא ידעתי מה להגיד וכיצד יש לנהוג במצבים כאלה. צר מאוד היה לי לראות את פולה ביגונה, פולה שהייתה מוכנה לעשות הכול , ובלבד להישאר אתי יחד, אפילו להיפרד מכל משפחתה הייתה מוכנה למעני, בשעה שאני ויתרתי עליה למען . שלי משפחתי ואולי, חשבתי בלבי, הרגשתה של פולה נכונה משלי, וזוהי באמת הפעם האחרונה שאנו רואים זה את זה. אולי זו פרידה לנצח, אולי בזה שאינני עוזר לה להסתתר אני מסייע בהריגתה?
]ד[
בוקר אחד כשהייתה ברוניה בדרכה ללימודים, ראתה צרור קטן עטוף במטפחת מונח בצד הדרך. הסתכלה מסביב לחפש , שמא הניח מישהו את הצרור, אך לא היה שם איש. נטלה ברוניה את הצרור , והביאה אותו הביתה . "מצאתי חבילה," הכריזה בהיכנסה , והניחה את הצרור על השולחן . "פתח וראה
מה יש בה," אמרה לאבא.
Made with FlippingBook flipbook maker