18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

"זה איננו שלנו, השיב אבא מיד, "לא אפתח חבילה שאיננה שלנו. "

"אז מה תעשה בה?" "אקח אותה אל הרבי , ואשאל את פיו, ומה שהוא יאמר כך נעשה." נטל אבא את החבילה והלך אל הרבי. התיר הרבי את המטפחת, וגילה בחבילה שטרות רבים של כסף, סכום גדול מאוד. הסתכל הרבי בכסף, הרהר

קמעה, אחר פסק: "הכסף שלך אדון דויטש, אתה מצאת אותו."

הכסף איננו כספי, והאיש שאיבדו ודאי מצר עליו מאוד."

"אבל

"אצבע אלוהים היא," הוסיף הרבי, "אולי זה גוי שאיבד את כספו... הכסף הוא שלך." "מלחמה היום," ניסה אבא, " אפשר לעזור בכסף זה..." "הכסף הוא שלך." פסק הרבי בהחלטיות. הרבי ידע שאבא חולה מאוד. ההצטננות שפקדה אותו בליל הגירוש אינה מרפה ממנו עוד. שיעולו ה לך ו ,ברווג ואין בידו כסף לקנות תרופות או מעיל חם. על כן היה הרבי איתן בדעתו "מה נעשה בכסף הזה?" שא אבא, בתקווה כי יאות להשתמש בו. "הכסף איננו כספנו, נשאיר אותו בינתיים צר ור במטפחת, שמא יימצא בעל את כספו ". "אבל הרבי אמר כי הכסף הוא כספך," אמרתי, "תוכל לקנות לך מעיל חם ונעליים חמות וגם לנוח." אך אבא בעקשנותו: "הכסף איננו שלנו!" למח רת, כשעברה ברוניה שוב באותו מקום בו מצאה את הכסף, שמעה אדם בוכה באחד הבתים. לבה אמר לה שאולי האיש מבכה את כספו שאבד. היא ונחזיר לו והפסיק את אבא באמצע דיבורו: "הכסף הוא שלך!" פסק, וטפח בידו על כשהוא צורר את הכסף במטפחת ומושיט את הצרור לאבא.

השולחן

לנו את

האבידה

נכנסה לבית ושאלה: "מה קרה, אולי יש בידי לעזור לך?"

"את??" הביט בה האיש בחוסר אמונה, "וכי יודעת את מדוע אני

בוכה?" היה זה הקצב של העייר ה שביכה מרות את כספו שאבד, כל הונו שצבר ממכירת בשר , ובכסף זה עמד לרכוש מלאי חדש של בשר במקום הבשר שאזל,

אך ע ם אבידת כספו אבדה לו גם פרנסתו.

Made with FlippingBook flipbook maker