18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

אכן, עשיתי כהצעתו של שרוליק, סיפרתי להאוזר במפקד על פצעי, גם

הראיתי לו את רגלי הנפוחה, "תן את כלי עבודתך לשרוליק, כדי שהגרמנים לא ירגישו בעודף הכלים, אני לא ארשום שאתה נעדר מן העבודה," אמ ר חרש, "אחרי המפקד התגנב חזרה לבקתה מבלי שאיש ישגיח בך, ושכב היום לנוח, ואני..." הוסיף בהדגשה יתרה, "לא רא יתי ולא שמעתי דבר." איזה אדם נפלא הוא האוזר, חשבתי בלבי, הוא מתחייב בנפשו למעני, שאני זר לו לחלוטין. בכל בוקר נשארו אנשים בבקתות, כל החולים והתשושים שאבדה כל תקווה כי יבריאו. הם בלבד הורשו לשכב לגווע בבקתה. הצלחתי לחמוק לתוך הבקתה מבלי שאיש יראני, נשכבתי על הדרגש , והתפללתי לאלוהים שהיום יחלוף ללא תקלות. לעת הצהריים שמעתי צעדים קרבים לבקתה. מכיוון שלא היה בבקתה דבר פרט לדרגשים , לא היה לי היכן להסתתר, ג ם חלון לא היה בבקתה שדרכו אולי יכולתי לקפוץ החוצה. הגרמנים , לרוע מזלי, החליטו אותו יום לערוך ביקורת בבקתות ולראות כמה גוועים למו ו ת יש בבקתות , ואולי גם ל ועז ר להם למות יותר מהר. הם נכנסו לבקתה עם הרשימות , והחלו לקרוא בשם החולים , ואז גילו אחד ששמו אינו , רשום זה הייתי אני. נבהלתי מאוד. מוחי החל לעבוד במהירות: מה אעשה עכשיו, מה אגיד להם, אם אומר שהאוזר הרשה לי להישאר, רע ומר יהיה סופו של האוזר על כי לא רשם את שמי ברשימת החולים, והאוזר הן יכול להכחיש את דבריי, כפי ש גם אמר שיעשה, ויאמר שאיננו יודע דבר ולא שמע . דבר ואם אומר כי נשארתי על דעת עצמי בבקתה, רע ומר יהא סופי שלי, הקצין

הגרמני ישלוף את אקדחו מנרתיקו, ויירה בי בו במקום , אפילו בלי להניד

עפעף.

מה אם כן אגיד? ואז צצה במוחי תשובה חמקנית שלא תפליל את אף אחד מאתנו: "אתמול אמרתי להאוזר שרגלי כואבת." הקצין הגרמני לא הבין אם