18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

האוזר שכח מה שנאמר לו אתמול, או שאני סברתי שאין צורך להזכיר לו גם

היום את הרגל הכואבת. להפתעתי יצא הקצין הגרמני מן הבקתה מבלי להגיב , אולם כל אותו היום הטרידה אותי המחשבה: מה הוא זומם לעשות בי, לא תיארתי לי כי הוא יעבור על כך ללא תגובה. לעת ערב , כשחזרו כל העובדים מן היער, הכריז הקצין הגרמני על מפקד לכל המחנה. איש לא הבין מדוע ועל מה זה. מפקד פתאומי תמיד היה אות מבשר רעות. אני חששתי שמא המפקד קשור בי, אך דחיתי את הרעיון. כשכבר עמדנו כולנו ב מפקד קרא הקצין הגרמני בקול: "הפושע, מוישה דויטש, גש הנה!" צלעתי על רגלי הכואב ת, ועמדתי אל מול הקצין הגרמני, י שחש התאמת, המפקד היה בגללי, בש ל הישארותי בבקתה הבוקר ללא רישום. שנשא רתי, אך טרם הספקתי ל פתוח את פי כדי לקחת עלי את כל האשמה, פנה הקצין הגרמני אל האוזר ושאל אותו בקול: "הידעת שמוישה דויטש נשאר הבוקר בבקתה ולא יצא לעבודה?" האוזר הפיקח השיב: "ידעתי שהוא איננו מרגיש טוב." גם תשובתו של האוזר הייתה חמקנית. הוא לא הכחיש שידע, אך גם לא הודה שהרשה לי להישאר. הוא לא רצה להסגירני, אך גם לא רצה לסכן את עצמו ולנטול את מלוא האחריות להישארותי. כשנוכח הקצין הגרמני לדעת שדברי שנינו תואמים, אף כי לא תיאמנו דבר בינינו , חיפש תואנה להעניש אחד מאתנו , שהרי לפטור את שנינו ללא עונש הוא לא הרשה לעצמו, ו העדיף להעניש או תי כי לעזרת האוזר היה זקוק. הוא פנה אליי ושאלני: "מדוע לא הלכת עם פצעך למרפאה? " כאילו לא ידע שהליכה למרפאה כמו ה כדין מוות. לא השבתי לשאלתו, וכי מה היה לי להשיב? אז ציווה עלי הקצין לשכב על הארץ, על השלג הקר, כשפניי כלפי מטה. אחר קרא הקצין הגרמני ג ם להאוזר, האוזר מיהר והתייצב לצ .די מ רציתי יד להתוודות, להגן על האוזר ו לומר כי האוזר כלל לא ידע

מבלי להתחשב ברגלי הכואבת, את רג לו הנעולה ב מגף מסומר הניח על עורפי