18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

ך אותו

הרגשתי מאוס כחרק נתעב ו חסר אונים , שכל החפץ י ומע כול ל

ברגליו.

שמא גם החרקים מרגישים כאב ועלבון הרהרתי, בדיוק כמונו? אם אצליח

לצאת מכאן, אמרתי בלבי , לעולם לא אפגע אפילו בחרק שמא גם לו יש

נפש.

לאחר נאום ארוך ומאיים שהשמיע באוזנינו ובאוזני חברי הוועד, נטל

הגרמני את שקי המזון , והריק אותם לתוך אחת מחצרות הלולים מאכל לתרנגולו, אחר הורה לתת לנו אתים לחפירה, הוביל אותנו אל השדה שמחוץ לכ פר, ושם ציווה עלינו לחפור, כל אחד, בור עמוק. זה הסוף, סברנו בלבנו, אך לא העזנו להוציא הגה מפינו, אפילו לא מילת פרידה זה לזה. שרוליק צדק, רצתי אחרי מותי, עתה , הוא יישאר לבד, לבד בעולם בלי משפחה, שרוליק המסכן, התחלתי לרחם על שרוליק שיישאר לבד בכל העולם - כולו לבד לבד, , בעולם בלי אף איש אחד. כל כך היינו בטוחים כי קצנו הנ ה זה בא, תורנו למות, עד כי אדישות אפפה אותנו. הפחד נעלם , ולא היה אכפת לנו למות. כל כך הרבה מתים כבר ראינו בחיינו, כל כך קל להמית אנשים , ושמחנו גם אנו , כי הנה יבוא הקץ לתלאותינו, אפשר לומר כי אפי לו קצת שמחנו. לאחר שחפרנו שני בורות עמוקים, נטל הקצין גרמני את שתי השקיות הריקות של המזון והשליך אותן פנימה, לתוך הבורות, וציווה עלינו לכסות את הבורות שחפרנו. איזה לב יש לו, הרהרתי לעצמי, לב של אבן, לא לב של אדם, כי נתנו לבו להתעלל בנו ככה, כמעט כעסתי עליו על כי ניפץ את ציפיותינו למות. לאחר שכיסינו את הבורות, מסר א ותנו הגרמני לידי ראש הכפר בלוויית הו ראה מפורשת להביאנו לתחנת "המחסלים" שהייתה סמוך לכפר. הוא לא רצה להמיתנו במו ידיו , על כן שלח אותנו אל המחסלים , שזה היה תפקידם, ו עלה על הכרכרה והמשיך בדרכו. כש נוכחנו לדעת שרגע מותנו טרם הגיע , נתעוררה בנו שוב התקווה, ואף כי

אז

שמענו במו אוזנינו כי ראש הכפר נצטווה למסור אותנו למחסלים הגרמנים,

Made with FlippingBook flipbook maker