קשר עין ירחון ארגון המורים גליון 243 נובמבר 2014

למד, רמת הסקרנות שלו, המחויבות שלו לשיח. תראי, יכול להיות מצב כזה, שילד ילמד היסטוריה ולא יתמודד באופן קיומי עם דילמות מוסריות-ערכיות של היום בעקבות כל מה שהוא למד מהעבר? האם אנחנו עדיין יכולים להיות בעולם שבו העיקר זה שינון? האם אנחנו עדיין יכולים להיות בעולם שבו ילד מגיע לבחינה והדבר המרכזי שאנחנו צריכים לראות הוא אם הוא למד את החומר או לא? שייכנס לגוגל, לויקיפדיה, ותוך שנייה הוא יידע הכול. העולם השתנה לנו. ופה אני רוצה לומר: אם מישהו רוצה לבחון את ההצלחות שלי בקריטריונים שרגילים לבחון הצלחות, אני מניח שיש סיכוי שהוא יגיד שנכשלתי, כי השינויים שאני מדבר עליהם צריכים 01 שנים. מדובר בתהליכי עומק. צריך לאט-לאט לדבר עם המורים ובואו נשחרר להם. אני מזהה שיש מנהל שרוצה לעשות משהו אחר - בואו ניתן לו. איך זה משתלב עם הרפורמה בבגרויות? מה זה ה- 07/03? תחלמו, תעשו. אני אומר דבר כזה: במקום שאתה, המורה, כל הזמן תדקלם מאה אחוז תוכנית, אני בא ואומר: אני יודע שאתה רציני מספיק. קח %03 מהזמן כדי לעצב תוכנית לימודים כפי שהיא מתאימה לך המורה, כפי שהיא מתאימה לקהילה, ליישוב, לאזור. אתה יישוב חקלאי, אתה יישוב עם אוריינטציה אמנותית, אתה בית ספר עם אוריינטציה חברתית - תעשה עם זה משהו. תדליק את הילדים. זה חייב לבוא לידי ביטוי בתוך שיעורי ההיסטוריה ובתוך כל יתר השיעורים. די, העולם הזה של חינוך פורמלי ולא פורמלי כבר מת. הכול נעשה היום בתוך תהליך הלמידה, בתוך החוויה של הלמידה, בתוך החוויה של השיח בין מורה לתלמיד. זה כל הרעיון, להדליק את העיניים של המורים, שיהפכו את העיניים של התלמידים לפרוז'קטורים, לייצר תחושה אצל הילד שבית ספר זה מקום מרתק. לייצר תחושה אצל ילד שבית ספר זה מקום רלוונטי. לא להמשיך באותה תפיסה שאומרת: מספיק שאני אצלם את המחברת של זה שסיכם יומיים לפני הבחינה והכול בסדר. כי ככה, כמורה, הפסדתי את הדיון, כי ככה הפסדתי את השאלות היסודיות, כי אני יודע שבשיעור היסטוריה נבנית זהות, כי אני יודע שבשיעור גיאוגרפיה נבנית אהבת מולדת. זה הסיפור של מערכת החינוך. זה המיקוד המרכזי שלנו. אנחנו החלטנו לעסוק בפדגוגיה ולא במבנה. ללכת ללב של החינוך, גם אם אלה תהליכים ארוכים, גם אם מבחינה פוליטית זה הסיכון הכי גדול שיכול להיות. הדבר השני שהחלטנו: כדי שהמהלכים האלה ילכו קדימה, אסור שהם יהיו בכוחנות. הם צריכים לבוא מתוך הידברות. אני, במירכאות כפולות, אני מדגיש עוד פעם, במירכאות כפולות, מבזבז המון זמן על שיח, ומוכן לוותר הרבה פעמים על עמדות היסוד

שלי, כמו: כמה בחינות בגרות יהיו. אז האדם מהרחוב יגיד: אה, הוא אמר ככה, תראה מה יצא. אבל מי שמבין מה אני אומר, אני רוצה שהדברים האלה ייקבעו בלבבות. אי אפשר שרפורמה בבחינות בגרות תהיה בכפייה. חלקמהשינוי התרבותי הואשאני רוצהלייצרמצבשבו למבחן הפנימי יהיה אותו משקל כמו למבחן החיצוני. אני גם משפטן בהכשרתי. בין יתר הדברים שעשיתי, הייתי מרצה למשפטים בפקולטה למשפטים בבר- אילן, במרכז הבינתחומי, בשערי משפט. אני בניתי את הקורס, בחנתי, נתתי ציון. אף אחד לא תהה 'האם הציון שלו הוגן?' או 'מי אמר שהוא נותן ציון אמיתי?' וזה במשפט פלילי, ומדובר בעורך דין שאח"כ ילך להכניס אנשים לכלא או לא להכניס אנשים לכלא. בפקולטה לרפואה, כשהמרצה נותן ציון, אחרי זה פותחים בטן על פי זה. מישהו אומר "איך זה יכול להיות שהמרצה בעצמו בחן?" ורק כשמגיעים למורים, מישהו אומר: "איך אני אתן את הציון?" "מי ערב שהציון יהיה אמין?" מורה הוא לא פחות ממרצה באוניברסיטה. בהרבה מקרים הוא יותר. כי אתה, המורה, מתעסק עם ילדים בגיל 61 – 71, כי אתה לא בא רק לתת את השיעור. אתה צריך לעניין אותם ולרתק אותם ולאתגר אותם. לכן אני טוען שהתהליך התרבותי יוביל גם לכך שהציונים הפנימיים הללו יהיו ציונים שווי ערך לציונים החיצוניים ועל זה אני עובד עם האוניברסיטאות. זה חלק מהעבודה במתווה החדש. הלמידה המשמעותית, שהיא אחד הנושאים שאתה מנסה להנכיח עכשיו במערכת - יש למורים תחושה של אי בהירות, של מה עושים, בנוגע אליה. הם אומרים, שאין תוכנית ברורה. אז בוא תסביר להם את המטרה, את הכוונה, לפזר קצת את הערפל. למידה משמעותית היא למידה שהופכת את השאלה "מה?" לשאלה "לשם מה?", את השאלה של "מה האינפורמציה?" לשאלה של "מה ההשלכות?", מהמקום של "מה כתוב?" למקום של "לאן ניקח את זה בחיים האישיים, הקהילתיים והלאומיים שלנו?" זה אומר שבעולם שבו הידע הפסיק להיות הכוח, המשמעות היא הכוח. צריך לזכור תמיד: אנחנו גדלנו בעולם שבו הדבר המרכזי שהיה חשוב הוא איזה מוצר ייצרת. היום לא מוכרים מוצרים. מוצרים קונים בדולר בסין. היום מוכרים רעיונות. הרי מה קורה לאדם בגילי? אני שייך לגיל שחווה את כל השינויים. אני גדלתי בעולם שבו, כשהייתי ילד, לא היה מחשב, כשהייתי נער לא היה פלאפון. טלוויזיה הייתה בשחור- לבן. אני עברתי את כל התהליך, נכון? כשאני קורא על זה שמישהו קנה חברת סטארטאפ במאה מיליון דולר, מיד אני חושב על מה שסבא שלי אומר: "לופט גשעאפט". מי שילם מאה מיליון דולר על "לופט גשעאפט"? אבל אנחנו חיים היום בעולם שבו מוכרים

קשר 24 ראיון

המהלכים צריכים לבוא מתוך הידברות - אני טוען שהתהליך התרבותי יוביל גם לכך שהציונים הפנימיים יהיו שווי ערך לציונים החיצוניים. זה חלק מהעבודה במתווה החדש