קשר עין ירחון ארגון המורים גליון 243 נובמבר 2014

הנסיעה לכפר הנוער רמת הדסה נדמתה כארוכה מאוד. כל החברים שלי היו לבושים יפה, ולמרות ההתרגשות היה שקט ברכב ההסעה. כולם היו שקועים במחשבות. המוזיקה באוטובוס לא הצליחה להרגיע אותנו. רמת הדסה חגיגית קיבלה את פנינו. האולם היה מלא מפה לפה, בתלמידים, מורים, הורים ואורחים. האולם החשיך, והבמה הוארה, והנה בא הזמן שלי לעלות לבמה. אבל מרוב התרגשות שכחתי מהיכן עולים לבמה. ראובן ואילן, תלמידי רמת הדסה, החזיקו בידי, והובילו אותי לבמה. הזרקורים סנוורו אותי, לא ראיתי את הקהל, אבל הרגשתי אותו. קטיה הייתה שם וחיכתה לי בסבלנות, שלחה את ידה והחזיקה בידי. מחיאות כפיים נשמעו מהקהל. רציתי לומר את הקטע שלי, זכרתי מה לומר, אבל לא יצא לי קול. שקט השתרר באולם. קטיה התעשתה מהר והתחילה לומר את הדברים במקומי, ולאט לאט הצטרפתי גם אני. שוב נשמעו מחיאות כפיים באולם. ואוו, זה בשבילי? איזה כיף. אחריי עלו משתתפים נוספים, מבית ספרי ומרמת הדסה. לפי מחיאות הכפיים, הבנתי שהצופים נהנו מההצגה. לרגע שכחתי שנולדתי עם מחסור בחמצן בלידה, שיש לי מוגבלויות, הרגשתי אושר, רציתי לצעוק מרוב שמחה. בסיום ההצגה ניגשו אליי חברים, ולחצו את ידי, וגם חברים מרמת הדסה ניגשו וחיבקו אותי. קטיה, בת הזוג שלי, חיבקה אותי ואמרה לי: "אתה רואה, אתה ממש שחקן תיאטרון". ערב אחד, לשעה אחת, הרגשתי אחרת, נורמלי, שווה בין שווים, מתרגש, שמח, מאושר. וכל זה בגלל הצגה אחת,

עם חברים מקסימים מרמת הדסה, שהתייחסו אלינו כמו אל החברים שלהם. אז מה יש לי לומר לכם, אתם שלא חסר לכם חמצן בלידה? הימנעותמעשייהמשותפתשל תלמידים בבתי ספר רגילים ושל אוכלוסייה שכמונו היא הדרך שנוהגים בה רוב בתי הספר שאנו מכירים בארץ. ההימנעות נובעת, מטבע הדברים, מחשש שהפגישה בין התלמידים הלומדים בבתי הספר הרגילים לבין אוכלוסיית ה"אחרים" תפגע בנפש הרכה של התלמידים הבריאים, תזיק לבריאותם החברתית, ותגרום תסכול הדדי של שני סוגי התלמידים. והנה, מה שקרה ברמת הדסה לימד אותנו שאפשר גם אחרת. ברמת הדסה אימצו אותנו. בהצגה המשותפת התגלו תלמידי רמת הדסה בגדולתם, ביכולתם להכיל תלמידים "אחרים". אנו מוחלשים שלא באשמתנו. זה מה שהטבע גזר עלינו. חזותנו אחרת, מעט מרתיעה, ולמרות זאת קיבלו אותנו תלמידי רמת הדסה אליהם. הצלחנו להשתתף במופע בזכות התמיכה שלהם, גם בזמן ההכנות וגם בזמן ההופעה עצמה. הם ידעו לתת יד, לא אדנותית, אלא תומכת, והראו לנו, הלכה ע ָ למעשה, שכאשר יש רצון, יש יכולת. כמו שמוּבּ באמרה המיוחסת לחוזה המדינה: "אם תרצו אין זו אגדה". כדי להמחיש את הנושא "האחר הוא אני", לא צריך הרבה. ברמת הדסה סאלד, קריית-טבעון, לקחו את זה עוד צעד אחד קדימה. הם שילבו אותנו בהצגה שלהם, ומימשו הלכה למעשה את "האחר הוא אני". תודה רבה לכם, כפר הנוער רמת הדסה, על ערב מרגש. אז מי בעצם הוא "האחר"?

קשר מאמר 32

הצלחנו להשתתף במופע בזכות התמיכה שלהם, גם בזמן ההכנות וגם בזמן ההופעה עצמה. הם ידעו לתת יד, לא אדנותית, אלא תומכת