תל אביב 12.11.21

עדת ראייה // נעמי רייכמן / neomi-ra@yedtik.co.il

מסרים הומניסטיים מקונגו. חברי צילומים: אלבום פרטי | " "אפרו כאן משמאל: תנועה דלילה במדרחוב עד שמתחילות ההופעות

מה הסיכוי? ‰ הופעה מחשמלת אחת ביריד האומנות האלטרנטיבי בנווה שאנן הצליחה לדלג מעל לסטריאוטיפים ולהדביק את חברי כל קהילות: מהגרי עבודה, ישראלים ותיקים ואפילו את כוח השיטור זזים עם הביט האפריקאי

כבר הייתי בדרך לאיזה מועדון בדרך קיבוץ גלויות להופעה פתו ־ חה של יהודה קיסר. כי מה יותר מתאים ליום שישי בצהריים מאשר חפלה עם יהודה קיסר? וכבר חיממתי את הכפיים ואת הגרון ואת הטמפרטורה הנכונה של הנשמה כשהגיע טלפון מחברים עם הצעה אחרת שעשתה לי איזה סוויץ' במוח ולקחה אותי למקום אחר. "לנווה שאנן", אמרתי לנהג מה היעד החדש שלנו. "למדרחוב". "מה יש שם?", הוא התעניין. "יריד אומנות אלטרנטיבית", עניתי ולא ידעתי להוסיף יותר מדי פרטים. בכל מקרה, בלב ביקשתי מחילה מיהודה קיסר שבכלל לא מכיר אותי ובכלל לא ידע שתכננתי להגיע להופעת החפלה שלו. בטח יהיו עוד הזדמנויות. × × × במדרחוב נווה מזמן לא הייתי שאנן שחטף בשנים האחרונות כל כך הרבה מכות. מצאתי את החברים והלכנו לאט בין חנויות מכולת קטנות, חלקן מו ־ כרות מוצרים מהבית, מכל כך הרבה בתים של כל המגוון שחי כאן באזור, חלפנו על פני חנויות דגים, ברים שמציעים רק בי ־ רות. בבר קטן כזה התיישבנו ליד שולחן עם תצפית טובה לנקודה המוצלת שעוד מעט אמורות להתחיל בה הופעות מוזיקה. מזג האוויר מושלם, העצים עושים צל על המדרחוב ומשחקים משחקי אור ועל הפ ־ נים של האישה שיושבת בשולחן לידנו. יש לה כוס בירה חצי מלאה. בדרך כלל

הם מופיעים עם קאברים לחומרים מקו ־ נגו. נגמבה שר, רוקד, מקפיץ את הקהל, ישראלים, זרים, דתיים, חילונים, מבוג ־ רים, צעירים. הוא מלמד את כולם להגיד "תעשה את הדבר הנכון" בלינגלה, השפה בקונגו. זה גם השיר הבא שהם מנגנים. "כל השירים מדברים חזק הומניזם", אגיסון אומרת. "עכשיו אנחנו מתחילים לעבוד על חומרים מקוריים של שרובין". איפה אתם מתאמנים? איפה מופיעים? "למיכאל, הפרקשניסט בלהקה יש סטו ־ דיו ברחוב המסגר. אנחנו עושים חזרות שם. מופיעים בעיקר בתל אביב וחוסכים שקל לשקל כדי לבנות תוכנית פרסום שתביא אותנו יותר לתודעה. אנחנו עו ־ שים הרבה ופועלים כדי שיגלו אותנו". אפשר לחיות מהמוזיקה? הלוואי שאפשר היה. היינו רוצים. בינ ־ תיים כל אחד מאיתנו עובד בעבודה אחרת". × × × אפילו השוטרים הרבים שמסתובבים כאן (למה הכמות הגדולה הזאת? מה היא באה לסמן? שיש פה אנשים מסוכנים?) זזים עם הביט האפריקאי. זה יכול להיות כל כך פשוט, אני חוש ־ בת בדרך הביתה. אנחנו כל כך הרבה יותר מחוברים מאשר נדמה לנו. הלוואי שאת החיבור הזה יבואו לראות עוד אנשים. נכון, זה אזור התחנה המרכזית. נכון, יש כאן סיפורי חיים קשים מאוד. אבל לפ ־ עמים אפשר לרקוד אותם קצת ביחד. זה קצת מקל.

רואים אותה בגינה הקטנה ברחוב המקביל. מגפיים אדומים מגיעים הרבה מעל הב ־ רכיים שלה וחצאית קצרה שלא מסתירה את הרגליים העייפות כמו שהחולצה לא מסתירה את הבטן וכמו ששרשראות הפ ־ לסטיק הצבעוניות לא מסתירות את הגיל המתקדם ואת מה ששנים בזנות גורמות. היא צוחקת עכשיו. "את חברה שלי, נכון?", היא אומרת לי ואני מחייכת בחזרה אל התום, לא מוצאת מילה אחרת, שנראה פתאום בתוך כל העצב והכאב והעליבות. "בטח", אני אומרת לה ואנחנו מרימות כוסות בירה לחיינו. × × × קוראים ליריד "שישישאנן" האומנות האלטרנטיבי" שפועל זה יום שישי השני (ויש עוד שישה בדרך, כולל שנה 100 זה של היום) כחלק מחגיגות בצהריים ועד ארבע 12:00 לנווה שאנן. מ־ מוקמים בין רחוב לוינסקי (מול התחנה המרכזית) לרחוב בני ברק דוכני מכירות יצירות אומנות זעירות – ציורים קטנים, חפצי אומנות קטנים, ספרים בהוצאות עצמיות. ברמקולים גדולים משמיעים מוזיקת רקע. לא התחברתי, אבל הכל חוץ מזה כל כך נעים ורגוע ומזמין. והמגוון האנושי החד פעמי. עובדים סי ־ ניים, מהגרי עבודה מהבלקן, מבקשי מקלט וגם ישראלים. כולם עוברים את המדרחוב הזה. מעטים נעצרים על יד הדוכנים ואני חושבת שאולי זה בגלל שלא מתאים למד ־ רחוב בנווה שאנן להיות כמו נחלת בנימין.

כאן צריך להקים דוכנים שמתאימים ומותאמים לאנשים שחיים כאן. אוכל מה ־ מדינות שמהן מגיעים האנשים, אומנות מהמקום הזה. 13:30 אני יודעת שאני צודקת כשב- מתחיל להופיע ההרכב הישראלי-אפ ־ ריקאי "אפרו כאן". המדרחוב הופך בבת אחת לנקודה אחת פועמת ושמחה. אנשים נעצרים ורוקדים. מוזיקה מחברת. זאת לא קלישאה. ביום שישי בצהריים, בנווה שאנן, כל האנשים שרוקדים עכשיו מו ־ כיחים את זה. אני מרגישה בתוך נס. מה הסיכוי שבא ־ קלים שבו שנאת זרים מרימה ראש ויוקדת יתקיים אירוע כזה? מה הסיכוי שעוד אפשר לחוות מפגשים בלתי אמצעיים מתוקים כאלה? אז אפשר. הנה זה ממש קורה. × × × חברי הם צוחקים המון, "אפרו כאן". החיוכים והאנרגיה שלהם מקפיצים. שירן אגיסון, מנגנת על גיטרה קלאסית, מספרת קצת על ההרכב המיוחד הזה שהוקם לפני שנתיים להופעה חד פעמית בחוג למוזיקה באוניברסיטת תל אביב, אבל חבריו התלהבו מהחיבור אז הם ממשיכים לנגן יחד עד היום. "וגם הלאה. כמה שנוכל", אגיסון אומרת. בראש ההרכב (שבעה ישראלים, שניים אפריקאיים) עומד שרובין נגמבה. הוא מקונגו. "הוא מוזיקאי נחשב מאוד שם", אגיסון אומרת. "הוא מלומד ומוכשר והוא זה שמנהיג את ההרכב שלנו".

34

12.11.2021 ˆ ידיעות תל אביב, רמת גן