סיפור חיי - סיפורו של עמוס בונה

הקדמה

אני, עמוס בונה, יליד 21 למרץ 1940 - יא באדר תש. כשנשאלתי במועדון "דורות", האם ברצוני לכתוב את קורות חיי, חשבתי לעצמי, מה כבר יש לספר? כאילו שיש מה לספר מעניין אחרי גיל 20 ......הרי הכל כבר קרה לפני כן, בילדות ובנעורים, ביחסים עם ההורים ובאהבות הראשונות....וכל היתר, אינני בטוח ששווה סיפורים המשאירים חותם. כל השאר הם עלילות המתרחשות גם אצל גיבורים אחרים ולא רק

אצלי....

אבל במחשבה שנייה, אני חושב שבכל העלילות האלו היה האני שלי , הייחודי לי ולא לזולתי.....

: הורי , עלו לארץ מפולין בשנת 1935 . הם עלו במסגרת הנוער הציוני. הקימו גרעין להתי י שבות שעלה על הקרקע במקום שנקרא "קיבוץ אושה" על שם אושה . העתיקה הקיבוץ הוקם בשנת 1937 . נולדתי לראשוני הקיבוץ והייתי בין ילדיו הראשונים. בוגר בית הספר המשותף לי י שובי גוש זבולון בכיתות א עד יא. - אריה ביבוש , ושולמית – ז"ל שלימה

ינקות גחתי, יצאתי, נולדתי, צווחתי, פעיתי, בכיתי, יג ששתי, מששתי, מצאתי, ינקתי, פלטתי, מצצתי, גרגרתי, חייכתי, צחקתי, התהפכתי, התיישבתי, זחלתי, מלמלתי, פטפטתי, נעמדתי, דידיתי, נפלתי , קמתי וצעדתי.

ילדות רצתי, שיחקתי, השתובבתי

רקדתי, קפצתי, גדלתי הלכתי, למדתי, שיננתי

נבחנתי ובגרתי. הייתי ילד שובב מאוד, ועברתי חוויות במסגרת הלינה המשותפת. אחד הסיפורים הזכורים מאותה תקופה, במילותיי

השכלתי,

הבנתי,

שלי:

"בקיבוץ, בגיל 5 , בגן הילדים, בלינה המשותפת, עם גננת ומטפלת מדופלמת, במנוחת – הצהריים השכיבה במיטה עם הראש לקיר הייתה חובה. אך, לילדנו לא התחשק והוא הפריע ושיחק.

המטפלת, אז אותו הוציאה, ואמרה לו: צא ואל תחזור ! ואל תהיה לי פה גיבור!

התרגז אז השובב ואת זכוכית הדלת אז ניפץ במו ידיו, וצעק – זה מה שמגיע לך!!!! בידיו נפצע הוא והדם החל לזוב. רץ אל בית ההורים, אל החדר, כפי שנקרא אז הבית..... ראתה אותו ושמעה מה קרה, "הפליקה לו סטירה ואמרה:

כשאמו

לך, לך חזרה לגן, בקש סליח ה ושיטפלו גם בידך. כשחזר הוא אל הגן, חכתה לו שם הפתעה.....

הגננת המדופלמת, הזמינה את הנוטר התורן, כדי ללמד את השובב לקח לכל חייו. הוא כלא את השובב בתחנת הנוטרים שהייתה בישוב, ואמר: חכה פה עד שתגיע המשטרה. בינתיים, מנוחת הצהריים הסתיימה, וכל הילדים התקבצו ס ביב התחנה. הם ניסו לחלצו מבעד לסורגים, אך אבוי, הסורגים היו צרים ולא עזרו כל התרגילים. רק לפנות ערב, חזר הנוטר האחראי ואמר: בוא נחזיר אותך לגן הילדים עד שיבואו השוטרים וההורים. עמד ילדנו בחדרו, בגן הילדים, צופה בחלון, לעבר הכביש במרחקים, ומחכה לבוא המבוגרי

ם.

בינתיים, החלו להגיע הילדים וההורים, וגם הוריו הכעוסים. הגיעה שעת ההשכבה ולילדנו אמרו הם כך:

תלך יפה לישון ומחר בבוקר בקש סליחה מהגננת, וכך אולי לא תשלח לתחנת המשטרה. וכך אכן היה. את הלקח ילדנו כנראה לא כל כך הפנים, כי בעתיד נכונו לו עוד כהנה וכהנ ה תעלולים ".

עכשיו

תקופת מלחמת השחרור – כדורים תועים כחודש לפני הכרזת המדינה, ב 12 לאפריל, ואני בן 8 , החלה ההתקפה של הכ ו ח הערבי הדרוזי על יישובי הגוש. משעות הבוקר המטירו אש חזקה מרובים ומקלעים מהגבעות שמצפון וממזרח לרמת יוחנן ואושה. החברים הפסיקו מיד את עבודתם , תפסו עמדות בתעלות המגן שנחפרו מראש, והחלו להשיב אש בירי לכיוון הגבעות. אותנו, ילדי בית הספר, " הילדים הגדולים " , השכיבו על הרצפה של חדר האוכל, בבי ת הילדים , "הבית ה גדול". הבית היה בן 2 וחצי קומות: קומת החדרים העליונה, קומת השירותים והמקלחות, וקומת חדר האוכל התחתונה, שהייתה מוגנת בחומת אבן. כדורים אחדים פגעו בבתי אושה. כדור תועה אחד, חדר למסגרייה , ולרוע המזל פגע בחבר צבי ד. שהשתהה במקום. צבי נפגע ופו נה במצב קשה לבית החולים, שם שהה תקופה ארוכה ונאבק על חייו. לאחר כשנתיים חזר לקיבוץ והוכר כנכה צהל. כדור תועה נוסף חדר ל"בית הגדול", דרך חלון אחד מתאי השירותים. למרבית המזל, לא נפגע אף אחד, רק הבהיל 2 ילדים שישבו באותה עת בשירותים והם מן הסתם זוכרים זאת היום. עד עם ערב, כשהלכנו לישון, גילינו חור באחת מדלתות ארון הבגדים במסדרון, ולאחר חיפוש, התגלה גם הקליע. לאחר מספר ימים, וקרב קשה, נהדפו ונסוגו הכוחות הדרוזי י ם מהגבעות. חגים ומועדים בילדות עברו השנים ואיתם זיכרונות נוספים מהחגים ו מ המסורות הנלוות אליהם בקיבוץ. טו בשבט נחוג אצלנו בבית החינוך המשותף שבגוש זבולון. האירוע המרכזי היה הריקוד "גם בעיר וגם בכפר" של כל ילדי בית הספר. היה זה ריקוד זוגות של בנים ובנות שיצרה הכוריאוגרפית "המיתולוגית" לאה ברגשטיין מרמת יוחנן. מאוד רציתי לרקוד עם ביתה, מלכת הכיתה שלנו, אך היא לא רצתה בי ואמרה :"עמוס רוקד כמו צפרדע". .... נפגעתי ואכלתי את לבי, ומאז לא רקדתי בחגיגות טו בשבט. עוד חג שהיה מסורת אצלנו היה לג בעומר. כל תלמידי ומורי בית הספר היו יוצאים במאורגן אל יער רמת יוחנן ומקימים "מחנה". הפעילות לאורך היום הייתה, משחקי מחנאות ותחרויות שונות שאורגנו על ידי המורים והמדריכים בני הכיתות הגבוהות שהיו כבר בתנועת הנוער העובד. מנהג זה החל בתקופתו של המנהל הראשון ומייסד בית הספר הלא הוא יהודה רון פולני, שהיה איש חינוך בכל רמ " ח איבריו ושס גידיו. ה " הוא הגיע לרמת יוחנן מבית אלפא והניח היסודות לשיטת החינוך הקיבוצי. האמין בדוגמה אישית כחלק משיטת החינוך שלו.

קראנו לו בקיצור פולני. הייתה לו הופעה מרשימה. היה בעל גוף ומעל פניו ועיניו הקורנות טוב לב, וחוכמה, היתמרה לה רעמה אפורה לבנה של שיער שעיטר את ראשו. כשפתח את פיו לדבר, נשמע קולו הרועם , קול בס חזק וצלול. האירוע המכונן במהלך היום היה ארוחת הצהריים המשותפת, ולאו דווקא בשל המזון שהובא מהמשקים במשותף, שגם הוא היה מן הסתם, פרי יצירתיותו של פולני. ישובים היינו על הקרקע במעגלים לפי הכיתו ת כשפולני עומד באמצע המעגל. הרעש היה רב, אבל כשהרים פולני ידיו, השתתקו כולם. פולני פתח בברכה "צופית" בקולו הרועם שנשמע בערך כך: ג'י מ א ל ייה , ואנו ענינו אחריו : ג' י ם.......וכך 3 פעמים......ורק אז הורשו המטפלות לחלק את השנים עברו ועלינו מכיתה אל כיתה, ופולני התבגר ופרש ..... והנה הגיע לג בעומר ואת המנהג יש להמשיך. עד כאן הכל כסדרו אבל, כשהתיישבנו לארוחת הצהריים, נעמד המנהל החדש, גד שטראוס , יקה מכפר המכבי, והיסה אותנו בקולו הצפצפני וקרא בקולו הדק : ק י מ ל י י ה,,,, ואנחנו במקום לענות, פרצנו בצחוק והוא לא יסף ופרש מהמעגל ובזאת תם הטקס...... ע ם השנים, פסק המנהג ובמקומו

האוכל....

גדול

מדורות לעת ערב.

הדלקנו

הרפתקאות נעורים אנו היינו הילדים של שנות הארבעים של המאה ה – 20

. ילדי השמנת והבננה של תנובה. ילדים, שהמלחמה העולמית והשואה שהתרחשה , לא נגעו בהם . במאבק על הקמת המדינה ומלחמת השחרור, היינו עדיין צעירים מדי לקחת חלק פעיל. חשבנו, בראשית נעורינו בשנות החמישים, זהו!!!!!! איחר נו את השותפות הפעילה במהלך ההיסטוריה, וכל שנותר לנו הוא לקרוא את סיפורי החסמב"ה שהיו, למצער, גיבורינו ומודל ההזדהות שלנו. זה לא סיפק אותנו. היינו נערים נורמליים, תוססים ותאבי הרפתקאות. ומדינת ישראל בשנותיה הראשונות, הייתה עבורנו משעממת ומאכזבת. העיסוק בקליטת העלייה ושיקום ניצולי השואה, פיתוח הכלכלה והחברה בתקופת צנע חריפה, לא היו בראש מעייננו, גם השרות הצבאי שהמתין באופק, לא היה מזהיר ולא היה

במה להתגאות ולרצות להצטרף אליו. החיפוש אחר הרפתקאות, הוביל אותנו

הגבול של מותר ואסור, אל שבירת גבולות והגבלות, ומה עוד ש "מעבר להרים ולמדבר", ספרו האגדות, "ישנו מקום שאיש ממנו חי עוד לא חזר, והוא נקרא הסלע האדום".

לאזורי

באותו זמן הקימו בצבא את יחידת הקומנדו ה 101 , בפיקודו של אריק שרון, ושרתו בה דמויות מוכרות כמו מאיר הר ציו ן, אלישע שלם ועוד, שהחלה בפעולות תגמול מעבר לגבול לאחר כל פיגוע רצחני של הפדאיון. הם היו למודל ההזדהות שלנו והיה לאן לשאוף ולאן להגיע. וכך, למרות שהיינו נערים צעירים, התחלנו ל"התאמן". חלק מהאימונים היו במסגרות לגיטימיות ופעולות לילה במסגרת ביה"ס, ח וגי סיירות וטיולים, מטווחים ברובי טוטו ועוד. אך חלקם היו בלתי לגיטימיים, שנעשו בלילה בירי בנשק קל, זריקת רימונים גנובים ממחסני התחמושת פה ושם בשדות ובוואדיות, תוך כדי ביצוע "משימות" שדמו להיות פשיטות מעבר לגבול. כל שנה, עם סיום הלימודים, התגייס מחזור נעורי ם בוגר לצבא, והשאיפה להתנדב ולהגיע לצנחנים הייתה אז בשיאה. הכרנו את כולם , את הסיפורים והאגדות שנרקמו אודותם, וחיכינו ליום שגם תורנו יגיע להתגייס "אחריהם לצנחנים". ככה עברו להם שנה ועוד שנה ופעולות התגמול רדפו האחת את השנייה, והמלחמה הבאה הייתה בלתי נמנעת. ישראל יצאה ל "מבצע קדש", 1956 , שנקרא גם "מבצע סיני", לכיבוש סיני ורצועת עזה על מנת לשים סוף וקץ לפעולות הפדאיון. המבצע החל עם הצנחת גדוד צנחנים במיצרי המיתלה, והסתיים תוך שבוע בכיבוש כל סיני כולל תעלת סואץ ורצועת עזה. ואנחנו – הנערים הצעירים שרצו להצטרף א ל גיבוריהם וחבריהם שהיו אי שם ברחבי סיני. בשבועות הראשונים לאחר כיבוש סיני, החלו לצאת מישראל טיולים מאורגנים, בעיקר של תנועות הנוער, אל מרחבי סיני, בעקבות הלוחמים ואתרי הקרבות, וגם בעקבות "בני ישראל שנדדו במדבר הזה בצאתם מארץ מצרים". אך אותנו, אותה חבורת ה רפתקנים קטנה מהגוש, לא עניין שום דבר מלבד לצאת לסיני בעקבות הצנחנים, וכך, מבלי לשתף אף אחד, למעט כמה "שותפי סוד", לצאת לדרכים ולהגיע לסיני לחברינו – גיבורינו. שלושה היינו שיצאנו לדרך "עם שקיעה" , כאשר המטרה היא להגיע לאילת. יצאנו לכבישים, נסענו באוטובוס לחי פה, כשהרעיון היה "להתפלח" אל תוך ארגז משאית שמובילה גרעינים דרומה ממגורות דגון, וכך הווה. הצלחנו להתגנב אל מתחת לברזנט של משאית כבדה אחת ואיתה הגענו לפנות בוקר לבאר שבע. כשעצרה המשאית באחד הצמתים בכניסה לעיר, יצאנו במהירות מתחת לברזנט והתחמקנו באין רואה ונ בלענו ברחוב ובין הבתים. אחר כך שמנו פעמינו ברגל ליציאה מהעיר דרומה לכיוון מצפה רמון ומשם דרומה לאילת בטרמפים מזדמנים. לעיתים עצרנו ליום יומיים באחד המקומות בדרך. בשדה בוקר הסתתרנו במתבן ליד הצריף של בן גוריון. נפגשנו בדרך עם עוד מספר חבורות נערים הרפתקניים כמונו, ורקמנו תוכניות כיצד לחדור לסיני. אחת התוכניות הייתה ל"התפלח" לאחת מספינות האספקה שהפליגו לשארם א באושה, גילו ההורים שנעלמנו. לאחר חקירה קצרה, נודע להם גם מה היה יעדינו. מיד הוגשה הודעה למשטרה על העדר נו ובקשה לח פשנו ולעצרנו ולהחזירנ ו הביתה. עבר שבוע מאז יצאנו לדרך.

בגדנ"ע

שייך.

בביתנו

באותם ימים עבד כיו"ר סניף ההסתדרות באילת, דודי ממושב חרות שבשרון. כשהגענו לאילת הלכתי לבקר אותו ולהיעזר בו. הוא זה שספר לי שהורי התקשרו אליו ובקשו את עזרתו בהחזרתי הביתה. כך באילת, נפרדו דרכינו. אני הועליתי על מטוס ארקיע שהטיס אותי הביתה. גם דרכם של שני חברי נפרדה. האחד הצליח להצטרף לטיול מאורגן של אחת מתנועות הנוער. השני, צור, שהיה בנו של איתמר בן ברק מחניתה, מפקד חטיבת הנחל אז, נעצר על ידי הצבא כשפנה אל החיילים שהיו בדרכם לסיני. איני יודע אם הצליח סוף דבר: אל גיבורינו הצנחנים לא הגענו, את הורינו מאוד הדאגנו. אפשר לסכם ולומר כי ברצון שלנו לספק את מאווי י נו ובחוסר אחריות משווע מצדנו , הגזמנו במה שעשינו. הפעם השנייה בה הגעתי ממש לפטרה, הייתה בשנת 1997 , בטיול מאורג ן. השלום עם ירדן היה אז בן שנתיים וחצי ואני כבר בן 57 . אחד המטיילים בקבוצה אמר:" כן, המטיילים הישראלים חוזרים לסלע האדום". אכן, בשבילי זה היה חלום שהתגשם נגלו לעינינו הרים נישאים ועל מצוקיהם הזקופים, חזיתות של מקדשים וקברים מפוארים. מדרגות הובילו אותי להר גבוה וממנו נשקפה הערבה והרי הנגב, במרחק נגיעה.

להיכנס עימם.

כיתה יא בבית חינוך גוש זבולון

התיק הגנוז אחת ההרפתקאות הכי מגניבות, הייתה "לסחוב" מכוניות בקיבוצי הגוש בלילות, ולצאת לשוטט בדרכים ובשדות, לעשות "חאראקות" וגם לבקר חברים ביישובים מרוחקים יותר. הדברים מן הסתם, היו מסתיימים , ונערנו היה מתגייס לצבא ושם מוצא מוצא למרבית אך לא כך קרה. ביום ששי אחד, הוא סחב עם עוד 3 מחבריו, מכונית, ולקיבוץ עין חרוד, שם את פעמיו לבקר שם אחד מידידיו. אך, לרוע מזלם, השומר בער ע ין חרוד, זיהה אותם, טלפן והזעיק משטרה. אז החל מרדף ורכבם, בסיבוב גדעונה, התהפך. למרבה המזל, אף אחד מהם, לא נפגע קשה, וחבריו נעצרו על ידי המשטרה. נערנו ברח לשדות, ובלילה ברגל הביתה , החל לצעוד. לא הייתה לו בכך בעיה , כי היה מאומן גם במסעות מפרכים בכל מיני מש עולים ודרכים עקלקלות. וכך, תוך 8 שעות, הגיע הביתה, צלל למיטה כאילו מאום לא קרה. את שאר חבריו, תפסה המשטרה, ובחקירה הם הודו, כי היו ארבעה. המשטרה אז שלחה הודעה למזכיר הקיבוץ, שהחברה יישארו במעצר, עד שיוסגר.

תסכוליו.

לילות בתא המעצר. גם נפתח

למחרת, לעפולה נסע ואליהם חבר. וכך בילו הם ביחד 2

ךוכ

להם "תיק" וטביעות אצבעות נלקחו. אחר כך שוחררו בערבות. ההורים היו המומים. אמא בכתה ואבא שאל: ומה יצא ממך עכשיו ובכלל??

והיו חברים שחזרו ואמרו: הן אמרנו לכם כבר מזמן, שאצל זה הפרא, הדברים יגמרו בכי רע. כשהגיעה העת להתגייס, כולם כב ר קבלו את צווי הגיוס, התברר כי "התיק" קצת מפריע. נדרשה פרוטקציה מיוחדת בראשות המשטרה. לגנוז את התיק ולחלץ את זה הנער מזו הצרה, ולאפשר לו להתגייס לצנחנים, להיכן שרצה. בסופו של דבר, העניינים הסתדרו, וכל השאר – היסטוריה היום הוא חבר מבוגר ואחראי, בעל מש פחה למופת, ולילדיו ונכדיו, מספר הוא על מעלליו, תוך דגש על מוסר השכל, שלא הכל מותר ויש גם מה שאסור.

בלבד,

הכיתה המקובצת המושג "בית ספר תיכון" לא היה אצלנו בשימוש. קראנו לו "בית החינוך המשותף", ובתנועה הקיבוצית "כיתות המשך" נשמע נכון יותר לאוזניים הקיבוציות. בשנים הראשונות סבלו אצלנו ממיעוט ילדים בכיתות ומקשיים לספק להם מגוון רחב יותר של אפשרויות לימוד, רמות, מגמות ועוד. לכן, את כתה י"ב , שנת הלימודים האחרונה לפני הצבא, הוחלט לאסוף ל"כיתה מקובצת" בתנאים של פנימייה , את כל תלמידי הקיבוצי ם של "איחוד הקבוצות והקיבוצים". מהלך השנה התחלק ל 2 בבית ברל - המגמה ההומניסטית ו חצי שנה במדרשת רופין ריאלית. ה מגמה ה - שם נפגשנו עם הרבה חבר'ה מקבוצים אחרים, כמו כן נפגשנו עם צעירים וצעירות שלמדו שם בכל מיני מסגרות סמינרים וסמינריונים. הייתה זו שנה נהדרת עם מיטב המורים והמרצים, ומפגישה עם צעירים וצעירות ש"לא ישבנו איתם על הסיר" בילדותנו. שם גם טעמתי את טעם הנשיקה הראשונה " על הספסל בגן" עם אחת הבנות מהסמינר. בקיצור, חגגנו ועשינו חיים משוגעים.

תקופות:

חצי שנה

בגרות

התגייסתי, חוילתי, תרגלתי התאמנתי, צנחתי, נלחמתי הסתערתי, פרצתי, כבשתי השתחררתי, שבתי, התייצבתי חזרתי, עבדתי, התפרנסתי השכמתי, האבסתי, חלבתי שתלתי, השקיתי, קטפתי חרשתי, זרעתי, קצרתי התאהבתי, התחתנתי והולדתי.

השירות הצבאי – 1958-1961

"כל בחור וטוב לנשק – כל בחור על המשמר"....... בנובמבר 1958 התגייסתי והצטרפתי ליחידת הצנחנים, לגדוד 890 . הליצנים אומרים, טיפשים במקום 90 . השתחררתי במאי 1961 השירות שלי, היה מעניין ומגוון. החל בטירונות, דרך קורס מכ"ים, ועבור דרך שרות בפלוגה קרבית. בהמשך, ה ועברתי לסיירת הצנחנים למשך מספר חודשים ובהמשך לחיל האוויר. שם שירתתי כמדריך מילוט והישרדות של חניכי קורס טיס בתל נוף, עד השחרור מהצבא.

חזרה לקיבוץ ויציאה לשנת שירות – 1961 עד 1965 כאשר השתחררנו מהצבא – לא היה נהוג אז "הטיול הגדול שלאחר צבא". נדרשנו לחזור הביתה, ל ע ב ו ד ה !!!!!!! על פי החלטת הקיבוץ, כל בן נדרש לעבוד , מיד עם השחרור, שנתיים ברפת... הענף היה במשבר כי החברים לא רצו לעבוד בו. העבודה הייתה קשה ולא מעניינת, חליבות בוקר ולילה, וכן שבתות רבות. באותה תקופה, הכרתי את רותי מאיר, שהייתה צעירה ממני ועדיין תלמידת תיכון. הפכנו לבני זוג, מאז ועד היום!!!!!! עם סיום העבודה ברפת, כאשר רותי השתחררה מהצבא, נישאנו באוגוסט 1962 . עם לידתה של איילת בתנו, חשתי אי שביעות רצון מההוויה היומיומית באושה. באותה תקופה, בתנועה הקיבוצית, היה מסלול של יציאת משפחות לעזרה לקיבוצים נוצר הקשר, ויצאנו לקיבוץ "האון", שעל שפת הכינרת, בו היו לנו חברים. וזאת במחשבה שאולי נעבור לשם. בהאון סודרנו לעבודה: אני בענף הבננות ורותי כמבשלת במטבח. הוויית החיים שם הייתה נעימה, אך לקראת סוף השנה שלנו שם, החלו לנשוב רוחות רעות של עזיבת חברים, ואנו הב נו שעלינו לחזור הביתה, לאושה.

צעירים.

הצריף השוודי לא, אל תטעו ואל תתחילו לפנטז... הסיפור איננו על צריף ומתנדבות שוודיות בלונדיות ', וכו למרות שגם כאילו עברו אצלנו רבות...... הסיפור הוא על בית המגורים ו/או חדר המגורים הראשון שאליו נכנסנו לאחר נישואינו. הבית היה צריף עץ מתוצרת שוודיה. הקירות היו עשויים מלוחות עץ – ... לווחים – לווחים שיצרו משטח בעל טקסטורה נאה ולא משטח חלק ואחיד. בקיבוץ של פעם, גר נו החברים הצעירים, הרווקים והרווקות, במה שנקרא אז "חדרים". שניים בחדר. והשירותים משותפים לכל המבנה. בכל מבנה 4 חדרים.

איך להתייחד, איך להתחלף, ואיך

אם היו לו או לה "חבר או חברה", הייתה להם

בעיה

להתחלק ואיך ואיך ואיך........ כשזוג החליט להתחתן, אזי לאחר החתונה עבר למה שקרוי "חדר משפח ה" שהוא חדר גדול יותר ובו יחידת שירותים קטנה. לאחר זמן ולפי הוותק מתקדמים לחדר חדש יותר, גדול יותר עד שמגיעים ל "שיכון ותיקים". אך בואו ונחזור לצריף השוודי שבתוקף הנסיבות בעצם היה מעין רכ ן "קרו בת" מעץ ש"הנוסעים" בו התחלפו בכל פרק זמן שהוא, כך שיצא לנו להיות שכנים בכל פעם לזוג שנישא חדש עד שגם אנחנו עזבנו ועברנו לדירה גדולה יותר. כיוון שהמחיצות בין החדרים היו דקיקות, יצא לנו לחוש, לשמוע ואף להריח את אורחם ורבעם של כמה מחברינו וחברותינו, שעברו באותו צריף שוודי, שהיה ממוקם במרכז הקיבוץ בראש הגבעה, בצד כבי ש הכניסה למשק, כשמצידו הצפוני השתרע הלולים. כך, שבכל בוקר התעוררנו לקול הגבר (שומר הלילה או התרנגול), ובקרקור התרנגולות עם ערב. המראה הנשקף ממנו היה מ דהים. מצד אחד עמק זבולון כולו ו "ההר הירוק תמיד" הר – הכרמל והעיר חיפה בפאתי מערב. בערב, כשהאורות נדלקו, לא היה מראה יפה ממנו. צבעו של הצריף היה חום/ירקרק, ובראשו גג רעפים משופע בצבע שהיה פעם אדום. לצריף היה ריח עץ אורן מעורב בריח פריחת חרובים, ודי לחכימא ברמיזא, אולי בגלל שהיה בנוי מעץ אורן ואולי גם חורשת האורנים והחרו בים שמאחוריו. ריחות נוספים שעלו מדי פעם, היו כאשר מ' שעבד ברפת, היה חוזר מהעבודה ופושט גרביו. או אז היה מתפשט בכל הצריף ריח הזבל ניחוח הצ'יז – ולא החציר כדבר השיר. גם המגע היה שונה. לעומת בנייני הבלוקים והבטון בהם גרנו לפניו – הוא לא היה קר בחורף וחם אלא שמר על טמפרטורה קבועה, פחות או יותר, ואפשר היה להלך בו יחף אפילו עד עתה ספרתי על מראהו, ריחותיו והמגע של הצריף ועתה אספר על העיקר והוא – מה שמענו באותו הצריף!!!!! כיוון שהמחיצות בין החדרים היו עשויות לוחות דיקט דק בלבד, אפשר היה לשמוע כל ניע וז יע, דיבור, נחירה, אנחה, צחוק ואפילו "תקיעת נוד". היו לנו שכנים , צ', וכשהוא היה נוחר , זה נשמע כמו טרטור אופנוע, ולא ידענו האם זו נחירה או אופנוע שמגיע לקיבוץ בכביש הכניסה. כשרצינו שלא ישמעו אותנו, בעיקר בעת ההתעלסות, היינו מדליקים את הרדיו בפול ווליו ם, וכך גם כל הזוגות האחרים..... אח, אילו היו זמנים אחרים. היום כבר אין צריפים בחדר הקיבוץ, והזוגות הצעירים, בונים לעצמם ישר את בית חלומותיהם מבלוקים בטון וטיח. המגורים ובדרומו במורד הגבעה,

אזור

אזור

בקיץ,

בחורף.

משפ'

סיפור התאונה בה נהרג אבי

היה זה בסוף – הסתו תחילת החורף בחודש דצמבר 1965 . אבא שעבד בפלחה ובגדולי השדה עבד במשמרת הבוקר והכין לזריעה את השטח של אושה מול תל פאר, בין נחל ציפורי והגבעות. בחריצותו הרבה "משך" עד התלם האחרון, קרוב מדי לערוץ הנחל, אך היה זה תלם אחד יותר מדי. הטרקטור היה חדיש, חזק וכבד וגדת הנחל הייתה פריכה ותחוחה והתמוטטה תחת גלגלי הטרקטור, שהתהפך בפתאומיות לתוך הנחל ואבא נלכד תחתיו, נפגע ונהרג במקום והוא רק בן חמישים ושתיים שנים

במותו.

חזרנו לאושה לעבודה ולהרחבת המשפחה. מוניתי להיות סדרן עבודה וכיהנתי בתפקיד

כשנה.

לקיבוץ היו מס פר משאיות כבדות כחלק מקואופרטיב "תחבורה". אני בקשתי להצטרף לחבורת הנהגים "הכבדים". וכך היה. נסעתי והובלתי בדרכים, סחורות שונות לאורכה ולרוחבה של הארץ, במשך כשנה – שנתיים, עד שהוחלט בקיבוץ למכור את המשאיות ולסגור את הענף, כנראה בשל רווחיות נמוכה וניהול כושל .

לאחר הפסקת העבודה בדרכים, השתלבתי בעבודה חקלאית בגידולי שדה. תחילה – בפלחה כולל ריכוז הענף, ואחר כך הצטרפתי לצוות השלחין וגידול ירקות לתעשייה, בניהולו של החב ר אילן יגב. העבודה הייתה מאתגרת ו אינטנסיבית . זכינו כצוות בשנת 1970 , "בפרס קפלן" לעבודה, על הישגים בחקלאות בגידול עגבניות לתעשייה . בטקס הענקת הפרס, לחצה את ידי גולדה מאיר, שהייתה אז שרת העבודה.

מלחמת ששת הימים "יציאת מצרים" אישית

המצווה לחזור ולספר ביציאת מצרים, איננה מכוונת רק ללמד את הסיפור שאותו אנו מכירים מילדותינו, של יציאה מעבדות לחירות. יש לחזור ולספר ביציאת מצרים, שכן זהו סיפור יסוד בתודעה שלנו. החזרה על הסיפור מאפשרת בכל פעם, משמעויות חדשות ורלוונטיות למושג היציאה ולהשתחררות מכבלים שכבלנו את עצמנו במו ידינו. למשל, עבדות ליצרים, לגחמות, למחויבויות אידאולוגיות, להרגלים ולקיבעונות ולכן עלינו לבצע "יציאת מצרים" אישית. היו לי בחיי "יציאות" קטנות אחדות כמו הפסקת העישון וההתמכרות לסיגריה של "לפני" ו" אחרי" ועוד....... אך "היציאה" הגדולה עבורי הייתה ההשתחררות מכמה אמונות הקשורות למלחמות ישראל, שיצרו אצלי בעבר , מחויבויות אידאולוגיות כגון האמירות: "נצח ישראל לא ישקר", "אנחנו תמיד צודקים", והמיתוס "טוב למות בעד ארצנו"..... השינוי לא קרה בבת אחת, אלא לאט עם השנים. האירוע המכריע שגרם לשינוי, היה – מלחמת ששת הימים. ב מלחמה זו הוטל על הגדוד שלי לקחת חלק בקרב על רמת הגולן. הגדוד שלי הוטל למערכה ושימש "בשר תותחים". רבים מחברי נהרגו בו לשווא. גם בהמשך השנים, כשאני בוחן האישי, ולומד של האחרים שהשתתפו במלחמות אליהם יצאנו, אני חושב שלכל המלחמות הללו הייתה ברירה ובחירה שלא לפרוץ, בעיקר כי לא טוב למות בעד ארצנו, אלא לחיות בעדה!!!! ולסיכום, כמו שאומרים לגבי דליקות ושריפות, הן אינן קורות כך סתם, הן נגרמות, ומלחמות גורמות לשכול והרס ומעגל ש נאה שאינו נגמר לעולם, ושלא תמיד אנו הצודקים.

מניסיונם

מניסיוני

רכישת מקצוע – 1973 – 1976 השנים עברו להן והגעתי למסקנה שעלי לרכוש מקצוע, בו אוכל להמשיך לעבוד בשנים הבאות. התייעצתי, בחנתי ובדקתי את האפשרויות, והגעתי למסקנה שאני מבקש ללמוד לימודי הנדסאות בניין בטכניון. למדתי במדרשת רופין, שהייתה סניף חדש של הטכניון. השנה הייתה שנת 1973 . מלחמת יום כיפור קטעה את הלימודים לחצי שנה, ובהמשך הוסמכתי כהנדסאי בניין.

1988

1976 –

עבודה בריכוז הבניין בקיבוץ בשנים

חזרתי הביתה לאושה והחלפתי את חותני בריכוז ענף הבניין בקיבוץ. תוך כדי כך, נתקבלה החלטה על מעבר ללינה משפחתית. החלטה זו חייבה עבודת בנייה רבה: הקמת שכונה ללינה משפחתית והרחבת הדירות למטרה זו. כפיצוי הורחבו דירות . הוותיקים ניהלתי ופקחתי על עבודות הבנייה של הקבלנים השונים עד גמר ביצוע המהלך כולו שלקח כשנתיים – תוך כדי העבודה יצרתי קשרים עם משרד התכנון של התנועה הקיבוצית, והתקבלתי לעבודה במדור ניהול הבנייה של התק"מ, כמדריך ומלווה רכזי בנייה בקיבוצי עמק יזרעאל. בתפקיד זה כ י הנתי כשנה, ולאחר מכן עברתי לעבוד כהנדסאי אדריכלות זוטר בסניף המחלקה בקרית ביאליק. עבדתי במשרד עד לסגירתו, וחזרתי לעבוד באושה באופטיפלס , בתכנון משקפיים.

שלוש.

5 199

1992 -

ניהול מזכירות וקהילה בשנים

פנו אלי מועדת המינויים והציעו לי את תפקיד מנהל הקהילה. נתתי את הסכמתי, בתנאי שאקבל הכשרה מתאימה לכך. באותם ימים התקיים באפעל קורס דו שנתי, למדעי הרוח והחברה, עם הכוונה לניהול קהילה קיבוצית. יצאתי ללמוד, ובמקביל גם עברתי קורס מזכירים. משך הלימודים היה כשנתיים וחצי. עם סיום הלימודים, נבחרתי לתפקיד המזכיר. בתקופת פעילותי כמזכיר, עברה על אושה מהפכת שינויים: מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש מהכל על חשבון הקיבוץ – להפרטה מל אה של השירותים. מעבר מתקציב חבר - למשכורת אישית. אני קדמתי בתפקידי את מהלך השינויים הנ"ל כי הבנתי היטב את חשיבותם וזאת על מנת לשרוד את המשבר הכלכלי והחברתי בו היינו נתונים. כיהנתי כמזכיר קדנציה של שנתיים, והעברתי את אושה להיות "קיבוץ מתחדש" למורת רוחם של החברים . הוותיקים חזרתי לאופטיפלס, לעבודה במעבדה האופטית. המעבדה הייתה שרויה במשבר של וניהול, והתחלפו בה מנהלים רבים. בסוף שבוע אחד, בשנת 2010 , נקראתי אל המנהל הנוכחי, ושם נאמר לי שהגיע זמני לצאת לגמלאות.... "החל מהשבוע הבא אתה גמלאי"......

רווחיות

גמלאות

פוטרתי, הפסקתי, פרשתי יצאתי, נעצבתי, דאגתי חשבתי, נמלכתי, נרגעתי יח פשתי, מצאתי, שמחתי ואושרתי.

כשהוצאתי לגמלאות, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אמרו לי האנשים – יש לך בעיות? לך לך למרכז הלימודי

– לוותיק

לדורות.

שם תשמע הרצאות מעניינות ותחליף עם החברים קצת דעות, וגם חוגים מעניינים שם יש, כמו למשל החוג לכתיבה יצירתית ששם נוצרת.

וגם קצת פעילות גופנית בחדר הכושר לא תזיק תעלה את הכושר , זה יתרום לך בריאות ואושר. הלכתי, ניסיתי, וגם נהניתי,

בוקר בחוף הקריות

אנו צועדים בבקר על שפת המים במפרץ הרחב של הים התיכון ורגלינו היחפות משאירות עקבות בחול. אם מזג אביבי ומעונן חלקית ואין אובך או ערפילים המפריעים לראות , אזי מדרום נראית העיר היפה חיפה, המטפסת עם בתי מידותיה מעלה מעלה על הר הכרמל, על כולו, מתחתית הנמל והצי הצף על פניו בתוכו וסביבו.

האוויר

מצפון נראית כרובצת העיר עכו העתיקה על חומותיה הטובלות במי המפרץ כש ברקע במרחק נראה הרכס והצוק הלבן של ראש הנקרה.

ממזרח, כרקע לחוף, נראים מקרוב הקריה, הטיילת והרחוב ושורת שיכוניו שפניהם האחידים כאילו מביטים אל הים וגליו.

ממערב, נראה, משתרע הים הרחב עד האופק בו נפגשים העין השמים והמים . בכוון דרום מערב האופק נראה די קרוב ורחוק קצת יותר לכוון צפון מערב וזאת בגלל צורת המפרץ, ועליו אניות במרחק או סירות בלובן מפרש.

על הטיילת לאורכה נראים אנשים נשים וטף הולכים בשפי ונחת ופה ושם גם יש מקומות ישיבה ומתחת לסככה ישובים במקבצים קבוצות של גברים מכל העדות, מבוגרים, פנסיונרים מן הסתם , ומשחקים דומינו או שש בש או קלפים ו /א שח מט כשסביבם עומדים להם ה"קיביצרים", הלא הם נותני העצות.

ממש על החוף , היכן שנשברים הגלים והקצף הלבן שבראשם הולך ונמוג פרושות רצועות של צדפים ושברם, וביניהם מפוזרים שיירי לכלוך וחפצים שהים פלטם, ועורבים שחורים מדדי ם מקפצים ומלקטים מכל הבא למקורם, גם נחות להן שם על החול מדוזות ג'לי רוטטות כמ ו פטריות אטומיות ענקיות.

אנו צועדים על שפת המים במפרץ כך הלאה הלוך וחזור ומולנו ואחרינו בבגדי ים וספורט זורם לו זרם אנושי ספורטיבי ססגוני. נשים וגברים צעירים וגם קצת פחות צועדים כמונו בינות מגדלי המצילים הניצבים במרווחים, כל מגדל ותחום חופו המסומן בדגלים בצבעים רוגש וגליו גבוהים הדגל שחור או אדום, וכשהים רגוע וגליו נמוכים יש דגל לבן וגם

כשהים

כמה מתרחצים שהם מן הסתם, "רוסים".

בתוך אותו זרם אנושי ישנם כאלו הרצים ויש כאלו ההולכים ב הילוך די מהיר, מנפנפים בידיהם ורגליהם בתנועות נמרצות המניעות מצד לצד גם חזות ואחוריים חטובים, זרועות ורגליים שריריות ואף שערות ארוכות מתבדרות.

אנו ממשיכים כך הלאה לצעוד וחושבים על הרוח והשמש והמים שאחרי הלילה שעבר, את שהיה או לא היה, האם היה הים שקט וחלק או שהיה רוגש וגבה גלים, ורק הקצף הלבן שנישא בראשי הגלים הנשברים אל החוף יעידו את עוצמת הסערה או לא . הייתה

שהייתה

לאחר כשעה של הליכה עוצרים אנו באזור הסככות שלרגלי אחד ממגדלי המצילים "בחוף שלנו", פותחים את כסאות הנוח ויושבים לנו לשוח לשתות קצת קפה ולאכול פ רי טרי שהבאנו עימנו, מעיינים בעיתון, קוראים קצת בספר, פותרים תשבץ או סודוקו למען הכיף, ולקראת צהרים "מקפלים" את עצמנו וחוזרים לביתנו.

רותי ואני לאורך השנים

משפחתי

יש לנו, לרותי ולי ארבעה ילדים. איילת הבכירה ילידת 1963 , ענת אחריה ילידת 1967 , ושני – בנים יאיר יליד 1971 והצעיר, ארי יליד 1977 . לאיילת שלושה ילדים בוגרים – תאומים בת ובן נעמה וניר והבן צעיר חייל אמיר. לענת שני בנים – הבכור אילון חייל, והצעיר לוטן בעל צרכים מיוחדים. ליאיר שני בנים בגיל בית הספר – ארי נשוי לאביה, ללא ילדים. ענת וארי חיים באושה, איילת גרה בכפר חסידים ויאיר חי בפרדס חנה. אנחנו מתראים לעיתים קרובות, מקיימים חיי משפחה חמה ואוהבת, ובעיקר בחגים, ועוזרים לילדינו ונכדינו ככל שיכולים.

שלו ומתן.

הנכדים

הנכדים

נכדי לוטן …

הספר לב טולסטוי, כתב באחד מספריו כי "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, וכל משפחה אומללה, היא אומללה בדרכה שלה". לא הייתי מגדיר אותנו כאומללים, אך יש דבר המעיב על אושרנו מזה כ 14 שנים, עם הולדתו של נכד לביתנו ענת, עם ליקוי מוחי קשה. בניתוח, בהיותו בן 10 חודשים, הוסר חלק מה אונה השמאלית במוחו. מאז הוא נכה ובעל צרכים מיוחדים. הוא אינו הולך בכוחות עצמו, אינו מדבר, אך מבין את מה שמדברים אליו וגם משמיע קולות שמחלקם אני מבין מה הוא רוצה להביע. יש לו מטפלת צמודה הנמצאת עימו בדירת הוריו, מחזרתו מבית הספר ועד לכתו לישון. הוא לומד בבית הספר "גיל" שבחיפה. אנו הסבים, הסבתא השנייה גרה בחול, עוזרים ככל יכולתנו ותומכים במ שפחת ביתנו. לוטן אמור להיות במסגרת הזו עד גיל 21. איני משלה את עצמי, אך יש לי תקווה שבעתיד, עם התפתחות המדע והרפואה, ניתן יהיה לעזור ולשפר את מצבו, ושאנו עוד נזכה לכך.

אלבום משפחתי

אני מעלעל ומביט והזמן אוזל הם עומדים, הם יושבים, הם כורעים כיחידים, בזוגות בחבורה וכמשפחה אוחזים ידיים מתקרבים ומתחבקים בידיהם ועל כתפיהם ילדים ונכדים על פניהם נסוך חיוך השמור לצילומים. אני ממשיך ומעלעל ונזכר במה שהיה ויודע כי יהיה עוד המשך שימצא את מקומו באלבום המשפחתי גם לאחר לכתי.

סיר הסירים אשר לצ'ולנט

אצלנו במשפחה הרחבה עורכים לעיתים קרובות ארוחות משפחתיות כהלכה, בעיקר בחגים ואירועים משפחתיים , וגם סתם כך כשלפתע מתחשק ביחד להיות מסובים. מתכנסים לסירוגין פעם אצלנו ופעם אצל אחת הבנות, את התפריט הן מרכיבות ומתאמות, גם עם הבנים שגם הם בשלנים לא קטנים, מי עושה מה כך שהארוחה תהיה יפה וטעימה. במטבחה של רעיתי יש הרבה סירים מכל מיני סוגים וגדלים, אך יש לה סיר אחד גדול ומיוחד 30 ס"מ קוטרו ו - 20 ס"מ גובהו, שנקנה במשותף באופן מיוחד, זהו הסיר ל בישו ל הצ'ולנט או החמין בעברית ת קנית.. מה שמייחד את הסיר הנ"ל שהוא כולו מ נירוסטה מקשת מתכת קלל, שאפשר להכ ניסו לתנור לצורך בישול. שלש, ארבע פעמים בשנה הן מכינות סיר של צ'ולנט לשבת לארוחה משותפת לכל המשפחה המורחבת. וזאת יש לדעת, שיש כל מיני סוגים של חמין ולכל אחד טעמו וריחו המיוחד, ורכיביו משתנים לפי מנהגי העדות השונות, אך בדרך כלל הוא מכיל תפ" ובטטה, שעועית, גריסים, חיטה או חומוס, ביצים שלמות ופשטידה של עיסה מתובלת , וכמובן הבשר – עוף או בקר. בעדות אשכנז מקובל להוסיף כמה חתיכות של מעי ממולא הקרוי בלשון העם "קי ועוד יש לדעת שההכנות והבישול הוא תהליך מורכב וארוך ולגמרי לא פשוט. לאחר שעות רבות של בישול איטי על הכיריים בחום נמוך הופך צבעו לחום כהה ורכיביו מקבלים גוון אחיד וריחו משתלט על כל הבית. הן קונות רבעים של חזה עוף וכרעיים – תאווה לעיניים, מכניסות לסיר לפי הסדר את כל והח מרים והתבלינים ובעיקר את חלקי הבשר שאפשר יהיה להוציאם בשלמות כשהתבשיל יהיה מוכן. אחר כך הן יוצקות נוזלים שמכסים את כל התבשיל ושמות את הסיר להרתחה ובישול. בו בזמן הן מכינות ביצים קשות וקישק ע ס שפעם אותו היו מכינו והיום הן אותו קונות. לאחר ה רתיחה מעבירות את הסיר לתנור האפי י ה שחומם כבר מראש , אחר זמן מה מוסיפות את הביצים הנקראות בפי הספרדים "חמינדוס" וממשיכים לבשל כך כל הלילה של יום חמישי.

וא

שקע".

למחרת בבקר יום שישי כשהבית כבר כולו מריח ,טועמות ומוסיפות אם משהו עוד נחוץ כדי שיהיה מלוח וחריף כפי שדר וש. מוסיפות את הקישקע מלמעלה ומחזירות לתנור לעוד כמה שעות, ואז כשהחמין מוכן משאירות אותו בתנור מחומם ומוכן לקראת שבת, אך הפתגם אומר " שבצ ולנט את יודעת מה הכנסת אך לעולם לא תדעי מה י

צא".

בשבת בצהריים, כשהמשפחה יושבת מסביב לשולחן הן מוציאות את הסיר ומחלקות ל צלחות מנות לכל אחד את חלקו לפי הבקשות.

אפילוג מילות סיכום

בערב חורפי אחד ישבתי ליד השולחן והרהרתי על מה שכתבתי. כתבתי על ילדותי, שנים שובבות, שנים עליזות של ריצה והשתוללויות, אבל בסך הכל

זו ילדות רגילה כפי שהייתה בו ו דאי לרבים אחרים.

היתה

כתבתי על נעורי, תנועת הנוער, עבודה ולימודים איך בחיי השתלבו וזיק מחויך אז נדלק בעיני, סך הכל נעורים רגילים, חשבתי לעצמי. אחר כך כתבתי על חיי הבוגרים ונזכרתי איך נעמדתי על רגלי, עצמאי , ונתתי משמעות לחיי, ואז הזיק המחויך בעיני התעמעם קמעה, אך כשכתבתי על האהבות הנישואין והקמת המשפחה – ליבי החל לפעום בחוזקה.

הרהרתי וכתבתי גם על הזקנה ומה שעוד מצפה לי, וכמו שנכתב "מה לי נפקא מינא", יש לי זמן אין לי זמן, כל עוד ככה אני חי – לא אבכה ולא אלינה.

נ.ב סיפור זה הוא חלק מטרילוגיה הכוללת סיפורי מקום של אושה , סיפורי חיים ולקט כתיבה יצירתית מחוג כתיבה יוצרת בדורות .

תודות

תודה לצוות דורות זבולון שא פשר לי הוצאת ספרון זה. תודה למרסל חלוצי שהעלתה בפני את הרעיון במסגרת מיזם "כתיבת קורות חיים". המיזם נוהל ולווה על ידי יהלומה קצב. תודה מיוחדת לפועה פדהצור שערכה והגיהה והביאה לדפוס את שכתבתי. תודה לנעמי נמרוד, המורה לכתיבה יצירתית בדורות. תודה לרעייתי רותי על העזרה הטכנית והדפסת החומרים.