לדבר את הבלתי - מדובר - דיבור על ילדים על טראומה

דיבור עם ילדים על טראומה לדבר את הבלתי-מדובר

Shutterstock

לדבר את הבלתי-מדובר

1 פולה דוד

ילדים זקוקים במיוחד לעזרה במתן פשר לאירועים שקרו להם. דיבור על אירועים טראומטיים מפחית חרדה וחוסר ודאות, מייצר משמעות לאירועים ומאפשר בניית נרטיב מארגן לאירועים כאוטיים. כאשר ילדים אינם מקבלים מילים או הסבר לחוויות קשות שקרו להם, הם מבטאים תגובות לטראומה באמצעות שחזור ) – שכן החוויות הטראומטיות, reenactment( התנהגותי כפי שהרמן מתארת, "מסרבות להיקבר" ונשארות כזיכרונות מובלעים בנפשו של הילד. סימפטומים רבים שנצפים אצל ילדים שעברו טראומה – עוררות יתר, חוסר ריכוז, תוקפנות, ניתוקים, ביטויים של הפרעה בריתמוס הביולוגי, כגון קשיי אכילה ושינה או קושי ביציאות, התנהגות מינית סיכונית, פגיעות עצמיות בגוף ועוד – הם ביטוי התנהגותי לטראומה, אך לעיתים קרובות הם נחשבים ל"בעיות התנהגות" אצל הילד. כך ילדים שעברו טראומה, ולא עזרו להם להבין את מה שקרה להם ומדוע הם מתנהגים כפי שמתנהגים, מרגישים לעיתים משוגעים (בגלל העוררות הגופנית והנפשית התמידית), טיפשים (כי אינם מצליחים להתרכז) או רעים (כי הם חוששים שיש בהם משהו רע שגרם לאירועים להתרחש). דוגמאות אפשריות: ילד שהיה חשוף לאלימות קשה במשפחה מגיב בעוררות לכל איום, אמיתי או מדומיין, ומאובחן כסובל ) בלי להתחשב בעברו ADHD, ODD( מהפרעות פסיכיאטריות הטראומטי; מתבגר שטוען "אין לי ראש ללימודים" כי חייו היו כה כאוטיים בשנות לימודיו; ילדה שטוענת שזאת אשמתה שאביה פגע בה מינית כי היא לא אמרה לו להפסיק. אם לא אומרים להם אחרת, ילדים קטנים יכולים לחשוב, מתוך החשיבה האגוצנטרית שלהם, שהם אחראים לדברים רעים וקשים שקורים להם ואשמים בהם. מחשבה כזאת עלולה לפגוע קשות בהערכתם העצמית. דיבור איתם מאפשר לענות על שאלות בעניינים המעסיקים ילדים אך הם מתקשים לשאול עליהם, כגון מי יישאר איתי ויטפל בי? האם גם אחרים יעזבו? האם אני פגום או אשם במה שקרה? ועל מי אני יכול לסמוך? ילדים זקוקים למבוגר שאפשר לסמוך עליו, שיאמר להם את האמת או לפחות יוכל לתת הסבר לדברים כאשר אין אמת ברורה אחת. ואולם מבוגרים לא תמיד מציעים את עצמם ככתובת לילד אשר חווה אירועים טראומטיים. מדוע קשה לדבר עם ילדים על אירועים שקרו להם? לעיתים קרובות מבוגרים מתקשים לדבר עם ילדים על מה שקרה להם. קושי זה נובע ממוטיבציה מיטיבה: לא להכאיב לילד עוד. המבוגר חושש שמא העלאת האירוע הטראומטי תציף את הילד בזיכרונות שיכאיבו לו ביתר שאת.

"התגובה הרגילה על מעשי זוועה היא לסלקם מן התודעה. הפרות מסוימות של הסדר החברתי נוראות הן מלהביען בקול: זו משמעות הביטוי לא יתואר. ואולם מעשי הזוועה מסרבים להיקבר. חזקה לא פחות מן הרצון להכחישם היא ההכרה שהכחשתם לא תצלח." )1994 , (הרמן

טראומה בילדות מסוכנת. אירועים כגון תאונות, חשיפה לאלימות במשפחה, מלחמה וטרור, התעללות והזנחה קשה, ומחלות קשות או מוות של דמות התקשרות – לא רק מסכנים את החיים המיידיים של ילדים או של אהוביהם, אלא גם פוגעים בבריאותם העתידית. אירועים טראומטיים תוקפים את הגוף, את המוח ואת המערכות ההורמונלית והחיסונית המתפתחות של ילדים, והם עלולים לגרום למגוון מחלות גופניות ונפשיות .)Burke Harris, 2015( בבגרות הטיפול בילד שעבר או עובר אירוע טראומה מורכב, והוא כולל גישות ומיומנויות שונות. אחת המיומנויות המשמעותיות ביותר היא הדיבור הישיר על אירועים טראומטיים. לילדים יש צורך לספר, להבין, לעבד טראומה, ומבוגרים לא תמיד עומדים לרשותם במשימה חשובה זאת. כתבה זו תדון בשאלות למה חשוב ולמה קשה לדבר עם ילדים על טראומות שחוו, וכיצד לגשת לשיחה זו עימם. מדוע חשוב לדבר עם ילדים על אירועים טראומטיים? לאירוע טראומטי אין היגיון ואין הסבר. ילדים ומבוגרים כאחד מגיבים לו מהאמיגדלה – החלק במוחנו שמגיב לסכנה. כך נרשמים מראות, ריחות, קולות, תחושות, והאדם מגיב על-ידי .)fight, flight, freeze( השבת מלחמה, בריחה או קיפאון הדיבור על טראומה מאפשר לתת פשר למה שאירע, ולעבד את האירוע בצורה שתאפשר להתאושש ממנו.

אם האירוע קרה לילד צעיר מאוד, עדיין רווחת הדיעה

ד"ר פולה דוד היא עובדת סוציאלית, מנהלת האגף לתוכניות לימוד במכון חרוב, מרצה בביה"ס לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית ע"ש פאול ברוואלד של 1 האוניברסיטה העברית בירושלים ובעלת קליניקה פרטית.

I נקודת מפגש 27

פולה דוד

סימפטומים הנובעים מאירועים קשים שקרו. גישה זו, בשילוב פסיכו-חינוך, המלמדת את הילד על מה שקורה לו עקב טראומה, מעבירה לילדים את ההבנה שהם אינם משוגעים, טיפשים או רעים, אלא הם מגיבים לאירועים קשים מאוד שקרו . להם אף על פי שזה נשמע הכרה בכך שהאירוע היה טראומטי. ברור ופשוט – שילדים זקוקים להכרה בכך שאירועים טראומטיים פגעו בהם, לעיתים אין מי שיכיר בכך. כפי שתואר קודם לכן, הורים שאינם רוצים להגביר את הכאב של ילדיהם, או הורים שפגעו בילדיהם, מעדיפים לעיתים למזער את הפגיעה. לכן אמירה של איש מקצוע לילד – ששמע שקרה משהו נורא ושזה משהו שתמיד מעציב, מדאיג, או מפחיד ילדים – היא אמירה טיפולית וחשובה תמיד, גם כאשר מדובר בקשר קצר או אפילו במפגש חד-פעמי. ה"משולש" הוא מיומנות טיפולית הכירו את המשולש. ), והיא כוללת 2015( שמציעות ליברמן, גוש איפן וון הורן התייחסות לאירוע שהתרחש (או אירועים), לתגובות ולסימפטומים של הילד, ולרצון של המטפל וההורה לעזור לו להרגיש טוב יותר. אימא סיפרה לי שמשהו נורא עצוב קרה לכם. אבא דוגמה: היה חולה, ומאוד ניסה להבריא. גם הרופאים מאוד ניסו לעזור לו להבריא. אבל בסוף המחלה הייתה קשה מדי, ואבא לא יכול היה להחזיק מעמד, והוא מת. מאז המשפחה כל כך עצובה – גם אתה, ואימא, והאחים שלך – ואימא מספרת לי שאתה בוכה הרבה, וקשה לך להירדם בלילה. אנחנו ניפגש ביחד (המטפל והילד, המטפל עם האם והילד), כדי לדבר על מה שקרה, ולשחק, ולעזור לך להרגיש טוב יותר. השימוש במשולש – בתחילת טיפול ובכל זמן אחר שבו אפשר לקשר אירועים לסימפטומים – נותן פשר להתנהגות שעלולה לבלבל מבוגרים וגם את הילד עצמו. נרטיב של טראומה נבנה עם הזמן, ולמעשה בניית נרטיב. לעולם אינו מסתיים לגמרי, כי אנשים גדלים, מתפתחים ומבינים את אשר קרה להם בצורות שונות במהלך השנים. הוא כולל רכיבים רבים – לא רק הסיפור של מה שקרה – כגון כיצד האירועים הטראומטיים נחוו, מדוע הם קרו, אם מישהו אשם בכך שקרו ועוד. בטראומה שנגרמת על-ידי הזנחה או התעללות של בני משפחה, חשוב תמיד לנסות, אם אפשר, להדגיש את הכוונות המיטיבות של ההורה. דבר זה כמובן אינו אפשרי אם הורה פוגע בילד בכוונה, כגון פגיעה מינית. אבל יש מקרים שהורים פוגעים בילדיהם על אף הרצון שלהם לדאוג להם. במצב כזה, נשתדל לציין את רצון ההורה לדאוג לילד, אך עם זאת נדגיש

– המוטעית – שילדים צעירים אינם מבינים, שוכחים, Osofsky,( ומתאוששים במהירות מאירועים טראומטיים ), ולכן אין להעלות אירועים כואבים שקרו להם. 2007 נוסף על כך, במקרים רבים טראומה שקרתה לילד קרתה גם להורה: מלחמה, תאונות, מוות ומחלות במשפחה ואלימות בין בני זוג. להורה אשר חווה טראומה חסרה לעיתים רמת ויסות המאפשרת שיחה עם הילד. חוסר זה בולט בעיקר אם ילד והורה הופכים ל"תזכורות טראומטיות" זה לזה, כאשר במצב זה משהו בנוכחות של האחד מזכיר לשני את הטראומה שאירעה לשניהם. אשמה היא רגש דומיננטי אצל הורים שילדיהם נפגעו על- ידי אירועים טראומטיים – גם אם הטראומה אינה ב"אשמת" ההורה. הורים, אשר רואים בהגנה על הילד את תפקידם, אינם מצליחים בעצם לשמור על ילדיהם כאשר אירועים לא צפויים וקשים קורים להם. קושי זה חוסם לעיתים את היכולת של ההורה לדבר על מה שאירע. הוא גובר כמובן במצבים שבהם ההורים הם שגרמו, על-ידי התעללות, לטראומה של ילדיהם: במקרים כאלה הורים עלולים להכחיש את אשר קרה )2016( לילד או את הנזק או את הרגשות שנגרמו לו. בולבי טוען כי במקרים אלה ילדים נדרשים "לא לדעת את מה שהם יודעים, ולא להרגיש את מה שהם מרגישים", ולדבריו, יש לכך השלכות מזיקות מרחיקות לכת על בריאותו הנפשית של הילד. גם אנשי מקצוע מהססים ולעיתים נמנעים מלדבר עם ילדים על טראומה. גם להם, כאמור, יש רצון שלא לגרום לילדים צער נוסף. סיבות אחרות הן החשש שהדיבור על האירועים הטראומטיים יציף שוב את הטראומה של הילד, והמחשבה שיש לפתח מיומנויות נפרדות ומיוחדות כדי לדבר עם ילדים על טראומה, או לפחות להיות איתו בקשר טיפולי לטווח ארוך. כמו כן הגישה הטיפולית הרווחת, שהובאה מהמסורת הפסיכואנליטית, גורסת כי יש לאפשר לילד להיות זה שמעלה את האירועים הקשים כאשר הוא מרגיש נוח די הצורך בטיפול. גישה זו עומדת בניגוד לגישת הטיפול בטראומה, המציעה להעלות את הטראומה בתחילת הטיפול כדי שהילד יבין שמותר ורצוי לדבר על אירועים קשים, ושהמטפל חזק די הצורך לשאת את התכנים האלה. הקושי של הורים להתייחס לטראומות של ילדיהם, וההימנעות של אנשי מקצוע מלעשות כך, יכולים לחזק בילד את התחושה שאין לדבר על טראומה או "לדבר את הבלתי-מדובר". כיצד מדברים את הבלתי-מדובר? בטיפול בילדים ההתייחסות לטראומה מצריכה גישה טיפולית שאינה שואלת "מה לא בסדר אצלך?" אלא "מה קרה לך?" Lieberman, Ghosh Ippen, & Van Horn, 2015, p.( ). דהיינו, ההתייחסות להתנהגות קשה של ילדים היא כאל 14

נקודת מפגש I 28

לדבר את הבלתי-מדובר

תודה לד"ר סמדר גרטנר, לד"ר סיגל קני-פז ולנעה גינוסר – שהמשגותיהן והמשגותיי כבר התערבבו והן שייכות כבר לכולנו.

את מגבלותיו של ההורה ואת חוסר ההתאמה בין צרכיו של ההורה לצורכי הילד. אבא ואימא לא רצו שתלכי לאומנה. הם אוהבים אותך דוגמה: ומאוד רוצים לטפל בך בעצמם. אבל יש להם בעיה קשה עם סמים. כשהורים לוקחים הרבה סמים, הם לא מסוגלים לטפל בילדים. הם מנסים להפסיק להשתמש בסמים, ולקבל עזרה, אבל בינתיים המשפחה האומנת תטפל בך. אני יודעת שאת מאוד רוצה שאבא ואימא יטפלו בך, ואני מקווה שהם יצליחו להבריא. .)psychoeducation( המקום הנכבד של פסיכו-חינוך פסיכו-חינוך – מתן מידע על מצבם של אנשים המבקשים טיפול – הוא רכיב חיוני בטיפול בטראומה בכלל, ועם ילדים בפרט. הוא ממלא תפקיד הן של חינוך והן של נורמליזציה של תגובות לטראומה. דוגמה לאמירה פסיכו-חינוכית לילד: "הרבה ילדים מרגישים שזו אשמתם כשהורה מתאבד. אבל זו לעולם לא אשמת הילד כשהורה מתאבד". פסיכו-חינוך גם עשוי לעזור להורים להבין את תגובותיו של הילד. מתי מדברים עם ילדים? הדיבור על אירועים קשים שילדים עברו לא תמיד מצריך שיחה ארוכה. כל מבוגר שבא במגע עם ילדים – הורים, מורים, צוות רפואי, אנשי טיפול – יכול להכיר באירועים קשים ובהשפעותיהם על הילד, בלי צורך בשיחה טיפולית ארוכה. זמנים שבהם רצוי וחשוב לדבר על טראומה: בעת הטראומה או לאחר שטראומה נוספת מתרחשת, כשילד סימפטומטי מאוד בעקבות הטראומה (למשל, אלים מאוד, מתנתק, מסכן את עצמו, ועוד), כשנראה כי הילד מגיב לתזכורת טראומטית, וכמובן – כאשר הילד מעלה בעצמו את התוכן הטראומטי. ומה עם ההורים? הם חייבים להסכים? כדי לדבר עם ילדים על אירועים שקרו במשפחה, לעיתים יש צורך בפרק זמן מסוים להכנת ההורים. כאמור, הורים חוששים לעיתים מתגובת ילדיהם על האמת באירועי המשפחה, וכאשר ילד גר אצל הוריו וחשוף לפרשנותם לאירועים שקרו, הסיפור של הטראומה יכול להיות מנוגד למציאות. קושי זה יכול לגרום לכך שבטיפול יהיה אפשר לומר רק חלק מהנרטיב הטראומטי, ולעיתים אף יהיה איסור של ההורה לדבר עם הילד על מה שקורה, או איסור לפרש את האירועים כטראומטיים. כמובן, אלה מצבים מורכבים. הם דורשים משא ומתן ממושך ומעמידים דילמות טיפוליות רבות לפני איש הטיפול בנוגע לכמה לומר לילדים, וכיצד. עם זאת, במקרים רבים דיבור ישיר עם ילדים על אירועים שקרו להם, לבד או עם הוריהם, יכול להקל עליהם, לתת משמעות לאירועים ולתרום לבריאותם הפיזית והנפשית העתידית.

מקורות בסיס פתוח: התקשרות הורה ילד והתפתחות אנושית .)2016( ' בולבי, ג : על הידיעה שאין אמורים לדעת וההרגשה של מה שאין 6 פרק בריאה. אמורים להרגיש. תל אביב: עם עובד. תל אביב: עם עובד. טראומה והחלמה. .)1994( הרמן, ג'"ל Burke Harris, N. (2015, February). How childhood trauma affects health across a lifetime [Video file]. Retrieved from https://youtu.be/95ovIJ3dsNk Lieberman, A. F., Ghosh Ippen, C., & Van Horn, P. (2015). Don’t hit my mommy! A manual for Child-Parent sychotherapy with young children exposed to violence and other trauma (Second Ed.). Washington, D.C.: Zero to Three. Osofsky, J. D. (2007). Introduction: Different ways of understanding young children and trauma. In J. D. Osofsky (Ed.), Young children and trauma: Intervention and treatment (pp. 3-9). New York: The Guilford Press.

I נקודת מפגש 29