מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 9

בצורה ישירה. השפה אחרת, השיח אחר, התרבות אחרת. פעמים רבות יש דיבור בפתגמים, בשפה תמציתית ובמשלים. הגוף מדבר, התנועה, יש יצירתיות רבה בהבעה, וצריך לראות בכל אלה כלי שיכול לתווך את המצב גם למטפל. לראות את הדומה אך לא לגמד את ההבדלים ולא להדיר אותם אלא להפך - להכיר בהם ולהתעכב עליהם. מגוון צבעים יש אצל כולנו. יכולה להיות לנו משאלה שנהיה עיוורי צבעים, אבל זה יוביל לתוהו ובוהו... אז בואו נראה את הצבעים השונים. מחדדת את הצורך בעובדים עם נתמר ראייה רב–תרבותית, לתיווך עם הממסד בכל התחומים. למה למשל אין תא קולי באמהרית בקופת החולים באזורים שיש בהם ריכוז של אוכלוסייה אתיופית? פעמים רבות אין הנגשה בשפת האם ואין תרגום. נתמר קוראת שלא לוותר על זה: הקהילה מתמודדת היום עם פער הדורות, בעיקר בנושאים רגישים. למשל, יש לנו נערה שאושפזה ורוצה טיפול; היא מבינה את הצורך בטיפול אבל האב מרגיש מותקף והיא מבקשת שנתווך לו את הנושא. כאן תפקידו של העובד, שמכיר את התרבות, קריטי. לפני עשר שנים התאבדו שלושה נערים מהעדה האתיופית בתוך פרק זמן קצר. הדבר הדיר שינה מעיניה של נתמר: אספתי את המטפלים ואני זוכרת את ההתנגדות. אמרו: אנחנו לא מבינים באתיופים... הבנתי שאני צריכה להקצות לכך תקציב ולהביא מדריכים מצוינים. הלכנו על טיפול קבוצתי. מודל שבו מטפל ממוצא אתיופי ומטפל שאינו ממוצא אתיופי ,( Co¯Therapy פועלים בקו–תרפיה ( ועם הדרכה צמודה. התהליך הזה מתנהל, אבל הוא עדיין לא הושלם. המסר הוא לא לוותר לעצמנו. זה מעמיס, כל אחד מתכנס לאזורי הנוחות שהוא מבין בהם ויכול לתרום ולעזור... באינטראקציה כזאת יש מפגש שלא תמיד נעים לנו והוא חושף את חולשתנו.

מכך שאירוע כזה מערער את היסוד של כל האמונות במשפחה ובחברה. ככל שהאמונה מוצקה יותר ונוקשה יותר - השבר גדול יותר, ולכן מובנת הנטייה לדחות אפשרות כזאת. ניסיתי להסביר שלמערכת האינטראפסיכית אין צבע. רק המנגנונים החברתיים נותנים לה גוונים. אנו נתקלים לא אחת בקושי להבין ניואנסים תרבותיים, כגון כישוף, דיבוק ועוד עניינים שפחות מוכרים לחברה הישראלית נתמר נזכרת כיצד במבצע משה, עת הועלו ,1985 לארץ יהודים מאתיופיה בשנת אלה שהגיעו חוו את נספו רבים בדרך. מה שמוכר כ‘אשמת הניצולים‘ בהיותם בני נוער. הביטוי לכך היה סומטי: כאבי ראש, כאבי בטן והתעלפויות, תופעות נתמר: שהפכו למגפה בעיקר בקרב הבנות. זה נראה כמו מצב פסיכוטי. לכן נתנו אז הנחיה שכל נערה כזאת שמגיעה למחלקה פסיכיאטרית - לא לתת לה תרופות אלא רק לבצע הסתכלות של כמה ימים. ואכן, הבנות חזרו לתפקד. תיאור מצב זה מדגים את הצורך בהבנת התרבות. להתיידד עם הצל - קווים לשינוי איך היית רוצה לראות את המערכת בעוד חמש שנים? נתמר מדברת על צורך בשינוי בכמה תחומים: כדאי להכשיר את המטפלים שאינם בני העדה אך מטפלים באוכלוסייה זו יחד עם מטפלים מהקהילה, להפריה הדדית ולהכרת הטרמינולוגיה הטיפולית. נדרשת המשגה לשני הצדדים. זהו תהליך סיזיפי שדורש אנרגיה רבה - להתמודד עם הפחד מהזרות, אבל יהיה לו ערך רב ותועלת. למשל, בכניסה לטיפול תהליך האינטייק צריך להתקיים בכמה פגישות ולא רק באחת, כי יוצאי הקהילה האתיופית בדרך כלל אינם נוהגים לדבר

כבקהילות סגורות אחרות, אנו נתקלים גם כאן לא פעם בפגיעות מיניות שיש חשש מחשיפתן - כי ‘כולם מכירים את כולם‘. אכן, יש קושי בחשיפה של פגיעה נתמר: מינית. ידוע שברוב הפגיעות המיניות מעורב אדם מוכר, ולכן אפשר להניח שמקצת הפגיעות נעשות על–ידי אנשים מתוך הקהילה. זה לא נתון שנבדק, אבל אפשר להניח שזה המצב. משפחה בקהילה האתיופית היא משפחה ענקית. שבעה דורות אחורה קרוב משפחה עדיין יכול להיחשב דוד שלי. לכן יש קושי רב בחשיפה, כי חושפים לא רק את הנפגע אלא גם פוגע מהקהילה–משפחה. עוד מאפיין של הקהילה הוא הקוד הפטריארכלי המסורתי. באתיופיה גבר התנהג לפי קוד זה, וכך גם בנושא של מיניות וסקס, הוא שקובע את הצורך, את הקצב, את האיכות ואת הכמות. לאישה אין אמירה בתחום הזה. חשוב להבהיר שגם באתיופיה פגיעות מיניות לא היו מקובלות, אולם החברה ‘צבעה‘ את מה שמקובל - מקובל שאישה צריכה לספק את הגבר, לרחוץ לו את הרגליים, ואז כביכול מותר לו לשכב אִתה בכל עת הטיפול שירצה. הסבל הוא סבל בכל צבע. צריך להיות בהקשר התרבותי, אבל . החברה האתיופית בבסיס כאב הוא כאב נתונה בעיצומו של המעבר מהחברה הפטריארכלית לחברה הישראלית. ישנו תהליך של הטמעת חלקים מהתרבות החדשה, ובמהלכו מחליטים מה מאמצים ומה עומד בקונפליקט עם התרבות הזאת. את ההכחשה של פגיעות מיניות בקהילה האתיופית נתמר מכירה היטב. בעבר הייתה עובדת סוציאלית במקווה ישראל. המפגש הראשון שלה עם פגיעה מינית היה כשנערה מהקהילה האתיופית סיפרה שאביה פוגע בה מינית. כשחשפה את המקרה, הקהילה לא האמינה שיכול לקרות דבר כזה. חוסר האמון נובע

27