זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

שביט לאה בת בנימין ומרגיט פרסבורגר ילידת פראג, צ'כוסלובקיה

נולדתי בשנת 6391 בפראג שבצ'כוסלובקיה. אבי היה ממשפחה דתית ידועה ומכובדת. הוא עסק בייצוא וייבוא תבואה. אמי הייתה עקרת בית מטופחת שטיפלה היטב בששת ילדיהם: רותי, שמוליק, השלישה אווה, יצחק ותמר, ואני בת הזקונים, לאה-לייה. אחותי אווה טבעה באגם בעיר בשנת 7391.

בתחילת המלחמה החליטו הוריי לברוח להונגריה. בשנים 0491 - 4491 התגוררנו בבודפשט בתנאים טובים למדי. אבי פתח עם יהודים נוספים בית תמחוי לילדים והיה לנו לדוגמה לרגישות למחסור של אחרים. כילדה חוויתי כמה התנכלויות על רקע אנטישמי. בשנת 4491, בהיותי בכיתה א', נאלצנו לענוד את הטלאי הצהוב והחלה רדיפת יהודים. אמי ראתה את הנולד; היא הכינה מחבוא במחסן נטוש, שם הסתתרנו בכל פעם שהגרמנים פשטו על הבית. אמי הבינה כי מחסה זה אינו בטוח, לכן בהמשך עברנו לבית מוגן שבו שהו יהודים רבים נוספים. באפריל 4491 נלקח אבי לעבודות כפייה בבית החרושת “סימנס". כעבור זמן מה הוא נשלח בצעדת מוות לעבר גרמניה, אבי מצא את מותו בדרך מרעב ומחולשה. אמי ואנו, ילדיה, הועברנו לגטו בודפשט. גם שם הצליחה אימא בעוז רוחה ובתושייה רבה להחזיקנו בחיים. ב-81 בינואר 5491 הרוסים שחררו אותנו, באותם ימים הייתי חלשה מאוד וחולה בדיזנטריה. אמי ואחיי עלו לארץ ואילו אני עזבתי את הונגריה בדצמבר 5491 עם שניים מאחיי. נסענו לליפהיים שבגרמניה, משם עברנו לביירצ'ך-גמיין ושהינו שם כשנה. ביולי 7491 עלינו על אניית המעפילים “אקסודוס" היא “יציאת אירופה תש"ז". הבריטים השתלטו על האנייה והוחזרנו לעבר פורט-דה בוק שבצרפת. הורדנו בכוח מהאנייה והוחזרנו למחנה הגירוש פופנדורף שבגרמניה. חליתי בשחפת ואושפזתי בבית חולים בגנצבורג, אחותי תמר הייתה אתי כל תקופת אשפוזי. באפריל 8491 הגענו באופן בלתי לגאלי לעתלית באנייה “קדמה". התחנכתי במשק הפועלות על שם חנה ציזיק בתל אביב, משם עברתי לקיבוץ כפר החורש. למדתי בקיבוץ ועבדתי ברפת ובגן הילדים. בשנת 1591 נשלחתי ללמוד בסמינר הקיבוצים ברמת רחל.

בשנת 3591 נישאתי לבנימין שביט יליד הונגריה. התגוררנו בקיבוץ עד 6791, אז עברנו למושב רשפון.

למדתי את שיטת אלכסנדר והוסמכתי למורה לטיפול בשיטה זו.

אני עוסקת בהתעמלות בריאותית ואוהבת להאזין למוסיקה קלאסית ולשירי ארץ ישראל.

יש לי שלושה ילדים: נירה, מיכאל ואורן, 7 נכדים ו-5 נינים.

המסר שלי לילדיי, נכדיי וניניי: מניסיון חיי אני רואה חשיבות רבה בלהיות מחוברים לעבר ולהווה ובחיפוש דרך באמצעות היהדות למכנה תרבותי משותף. עלינו להיות מחויבים לעם היהודי, לקחת אחריות אישית ולתת כבוד לזולת.

223