זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

אנגלר שרה (סוּריקה) בת שלמה ומלכה אנצ'ל ילידת חרלאו, רומניה

נולדתי בשנת 1391 בחלאו, רומניה. היו לי אחות צעירה, חנה, ושני אחים מבוגרים ממני, שמואל ופרידל. כאשר הייתי בת 6, נפטרה אמי בשעת לידה, והתינוק נמסר לאימוץ. אבי התחתן עם אישה בשם רחל ועבר לעיר אחרת, אני ואחיי נותרנו לגדול בבית הסבתא, רבקה אנצ'ל. למרות שסבתי הייתה דלת אמצעים, היא דאגה לנכדיה ועשתה כל שלאל ידה עבורנו.

למדתי בבית ספר רומני והצטיינתי בלימודיי. עזרתי לילדים אחרים בלימודים, ובתמורה קיבלתי מעט אוכל שהיה חסר בבית סבתי. בגיל 21 נאלצתי לעזוב את בית הספר וללמוד חייטות של בגדי גברים, אך רוב הזמן שמרתי על ילדי בעל הבית שלי. עם כניסת הגרמנים היינו נתונים בעוצר. הכומר המקומי הבריח לנו מעט מזון. סבתא ניסתה לברוח יחד אתנו אך הגרמנים תפסו אותנו והוחזרנו הביתה. בבית חסרו עצים להסקה, ונותרנו ללא חימום וללא תאורה. הרוסים הפציצו את העיר והגרמנים נסוגו. עקב ההפצצה נופצו חלונות הבית, והשכנים נתנו לנו שמיכות על מנת שלא נקפא. לקראת סוף המלחמה פעלו בעיר שתי תנועות נוער יהודיות: “בני עקיבא" ו"דרור-הבונים". אני הצטרפתי לתנועת “דרור הבונים", בעוד סבתי חשבה שאני ב"בני עקיבא", מאחר והיינו משפחה דתית. בסוף 4491 הגיע שליח מהארץ לבחור 4 ילדים שיצורפו לעליית הנוער. התחננתי שיבחר בי ובאחותי הצעירה. ברחנו מהבית בזמן שסבתא שהתה מחוץ לעיר. הועברנו לבית ילדים בטרנסילבניה, שם עברנו הכשרה לקראת העלייה ארצה; חצי יום למדנו וחצי יום עסקנו בעבודות ניקיון. בסוף נובמבר 6491 עלינו על אניית המעפילים “כנסת ישראל" בנמל ביוגוסלביה. הבריטים תפסו את האנייה; ילדים צעירים בני פחות מ-31 נשארו בארץ, ביניהם אחותי חנה, ואילו השאר, ואני ביניהם, הוגלינו לקפריסין. הייתי במחנה המעצר בקפריסין במשך 11 חודשים, ואחר כך הגעתי ארצה. את שנותינו הראשונות בארץ עשינו בנגב. הייתי גננת בתקומה ובבאר שבע, והתנדבתי שנים רבות בבית חולים סורוקה. בעשור האחרון אני מתגוררת ברעננה. אני משתתפת בחוגים שונים, עוזרת לאנשים ומתנדבת בבית חולים לוינשטיין. בשנת 0591 נישאתי לצבי אנגלר.

יש לי שני ילדים: חיים ורבקה, שישה נכדים ושתי נינות.

253