זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

באואר ויאוריקה בת אלכסנדר ורוסליה באואר ילידת וולקאן, רומניה

נולדתי בשנת 7291 בוולקאן, טרנסילבניה שברומניה. בעיירה גרו תריסר משפחות יהודיות בלבד, ולמעשה היינו מעין משפחה אחת גדולה והיה קשר חם בין כל היהודים. אבי עבד בבית חרושת לקרבון, אמי הייתה עקרת בית. היו לי אח ואחות. סבי היה השוחט בכפר. למדתי בבית ספר ממלכתי כי לא היה בית ספר יהודי במקום. כילדה לא הרגשתי זרה, אלא כאחת בין שווים.

בשנת 4491 נכנסו הגרמנים לאזור. אני זוכרת כי יום אחד נכנסו חיילים לביתנו ולקחו מכל הבא ליד ואל אבי התנהגו באלימות. לא הבנתי מדוע הם מתנהגים כך, חשבתי שאולי אבי עשה דבר לא חוקי ועל כן נענש.

פחדנו מאוד.

לאחר כמה ימים הועברנו לגטו, הגברים נלקחו לעבודות כפייה, משם לא חזרו יותר. נתנו לנו תלושים למזון, אך כמובן שהכמות לא הספיקה לכלכלת המשפחה. נאלצנו לענוד טלאי צהוב ואסרו עלינו ללכת לבית ספר, והיו עוד איסורים והגבלות אחרים. הייתה לנו תקווה; שמענו כי הגרמנים אמרו לרומנים שיעשו בנו ככל העולה בדעתם אך אסרו עליהם להרוג אותנו. בחורף היה קר מאוד. בבתים לא היו מים זורמים ונאלצנו להתרחץ במים קרים ישירות מצינור הבאר. גם בגדים מתאימים ושמיכות חמות לא היו לנו - זו הייתה תקופת סבל נוראה. כאשר הרוסים נכנסו המצב לא השתפר. הם ביקשו שעונים ואלכוהול. הורים הסתירו את ילדיהם מפחד האכזריות של החיילים.

בשואה איבדתי את אבי ועוד כ-02 בני משפחה קרובה.

לאחר שלושה חודשים הגיעו מהארץ אנשי בית"ר, הוציאו אותנו מהכפר והועברנו לבודפשט שבהונגריה. משם עברנו ליוגוסלביה, לאוסטריה ולבסוף הגענו לאיטליה. היינו במחנה עקורים והג'וינט טיפל בנו במשך כל חמש השנים שהייתי שם.

נישאתי באיטליה. יצאתי עם בעלי לאורוגוואי, משם עברנו לארגנטינה ואחר כך המשכתי לפרו.

בשנת 9991 עליתי ארצה.

יש לי שתי בנות: פוני וסנדה, 5 נכדים ו-11 נינים.

255