זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

גלסקי אברהם בן וולף-זאב ואנה-חנה יליד נובוסליצה, רומניה

נולדתי בשנת 0391 בנובוסליצה, רומניה, היום בשטח אוקראינה. הוריי היו חקלאים ומצבנו הכלכלי היה שפיר. אני הייתי הבן הצעיר ואחותי מבוגרת ממני. כשנה לפני המלחמה התחלנו לסבול מהתנכלויות על רקע אנטישמי. בשנת 0491 נכנסו הרוסים לאזור, אז השתפר המצב וגילויי האנטישמיות דוכאו. בשנת 1491, לאחר הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, נכנסו לאזור כוחות צבא רומנים וגרמנים. היו פוגרומים וחצי מהעיירה הועלתה באש. כ-058 איש נספו,

ביניהם גם סבתי. אני עצמי נפצעתי קל מירי ברגלי. היהודים רוכזו בבית החרושת לספירט ולאחר שלושה ימים הורשינו לחזור לביתנו. לאחר שבועיים החל הגירוש לטרנסניסטריה והוצאנו במסע רגלי לעבר נהר הדנייסטר. הקצין האחראי היה אמור לירות בנו, אך סירב למלא את הפקודה, וכך המשכנו ללכת לעבר יידניץ, שם נשארנו עד יום כיפור. לא קיבלנו אוכל ולא יצאנו לעבודה ורבים מאיתנו חלו. שוב הוציאו אותנו לעבר הדנייסטר דרך ימפול. אני זוכר כי כאשר הגענו לקסאוץ, ראינו אנשים שיצאו מדעתם בשל הסבל והזוועות, והדבר השפיע גם עלינו. חצינו את הנהר וצעדנו לעבר יאלניץ, שם שיכנו אותנו בדיר חזירים. אבי הצליח להגיע לעיר בארשד ולשכור שם חדר בשבילנו. אני עבדתי בכפר הסמוך אצל ראש הכפר שהגן עליי, ובזכות עבודתי יכולתי להשיג מעט מזון למשפחתי. בשנת 3491 נלקח אבי למחנה עבודות כפייה ושם שהה כשמונה חודשים. לדאבון לבנו, לאחר ששוחרר מן המחנה והיה בדרכו הביתה, קפא אבי למוות ברכבת. נותרה לי רק מזכרת אחת קטנה מאבי - קטע מכתב ביידיש. בפברואר 3491 הגיעה שמועה שאוספים את הילדים היהודיים היתומים בטרנסניסטריה ושולחים אותם לרומניה כדי להצילם. אמי שלחה אותי, את אחותי ואת בן דודי לעיר באלטה. ואולם, כשהגענו לשם, התברר שאין מי שיטפל בנו, ולכן חזרנו לאחר זמן קצר לבארשד. אימא כעסה עלינו בשל כך, אבל בעצם בזכות העובדה שחזרנו לבארשד ניצלו חיינו; לאחר זמן-מה שוחררנו על ידי הצבא האדום, שהתקדם לכיוון עירנו, ואילו בבאלטה נכנסו הגרמנים, אספו חלק גדול מן הילדים ורצחו אותם. חודש לאחר השחרור התחלנו לחזור הביתה לנובוסליצה ובבואנו מצאנו את ביתנו שלם. לאחר המלחמה התברר כי מ-0008 יהודי העיירה נותרו בחיים רק 008 איש. חזרתי ללימודים אך חשתי באנטישמיות. רצוננו היה לעלות לארץ ישראל, ובאפריל 6491 הגענו לטרנסילבניה, לעיירה ליפובה, להכשרה לקראת עלייה ארצה. לאחר קשיים מרובים נתנו לנו הרומנים רשות לעזוב, אבל עשו זאת בשלבים: ראשונות עלו אמי ואחותי, ובתחילת 1591 עליתי גם אני.

מוראות המלחמה השפיעו על בריאותה של אמי, חנה, ובשנת 4591, היא נפטרה.

בשנת 5591 נשאתי לאישה את סוניה שוורץ.

התחלתי לעבוד כמכונאי ב"אגד", במרוצת הזמן הצטרפתי כחבר, ועבדתי בחברה עד יציאתי לגמלאות. המשכתי לעבוד עוד כ-12 שנים בחברת "טכם", כמנהל צי הרכב של החברה. לאחר מכירת חברת "טכם" לחברת "נס", המשכתי לעבוד ב"נס" עד 7002.

נולדו לנו שני ילדים, חנן וראומה, וחמישה נכדים.

267