זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

הלפרט פנינה (פרל) בת אלכס ולוטי מושקוביץ ילידת טורגו-לאפוש, רומניה

נולדתי בשנת 7291 בעיר טורגו לאפוש, במחוז טרנסילבניה שברומניה. היו לי אח ושתי אחיות מבוגרים ממני. אבי נפטר בעודי ילדה קטנה ואמי התמודדה בהצלחה עם קשיי החיים והפרנסה. אני זוכרת במיוחד את תבשיליה הטובים. הלכתי לבית ספר רומני, ומורה פרטית לימדה אותי עברית.

בשנת 0491 עבר האזור לשליטת ההונגרים, אז החלו הגבלות על היהודים והיו תקריות אנטישמיות. לאחר חילוף השלטון הלכתי לבית ספר הונגרי. אחי המבוגר היה אופה והוא פרנס את המשפחה. אחת מאחיותיי נפטרה ממחלה. במרץ 4491 נכנסו הגרמנים להונגריה והחלו רדיפות וגירושים. במאי 4491 נלקחתי עם אמי, אחי ואחותי עם אלפי יהודי הסביבה לגטו בעיר דז'. למעשה היה זה אזור פתוח בתוך יער. היינו שם תחת כיפת השמים כחודש. מידי פעם השכנים הרומנים זרקו לנו מעט אוכל. ביוני 4491 נשלחה משפחתי לאושוויץ עם עוד כ-000,2 מיהודי האזור. הייתי צמודה לאמי. חייל גרמני אמר לי: “את עוד צריכה . A 12125 לחיות" והפנה אותי לטור הנשים שיועדו לעבודה. בתאריך 7 ביוני 4491 נחקק על זרועי המספר לאחר כ-4 חודשים נשלחתי עם אחותי פרומה למפעל הנשק בעיר אלטנבורג שבגרמניה. עבדנו במשמרות של 21 שעות, וכל הזמן עמדנו על הרגליים. בקבוצה היו כ-51 בנות שעזרו אחת לשנייה, כך הצלחנו לשרוד. באביב 5491, עם התקרבות האמריקנים לאזור, קצין גרמני לקח אותנו אל מחוץ למחנה ושחרר אותנו, למרות הפקודה לירות בנו. ממאי 5491 עד אוגוסט החלמנו, אני ואחותי, במתקני הצבא האמריקני. בתקופה זו כתבתי יומן ובו תיארתי את כל שעבר עליי. רב צבאי אמריקני שדיבר הונגרית וקרא את שכתבתי, יעץ לי לשרוף את היומן ושמעתי בעצתו. עד היום אני מתייסרת בגין אותו מעשה. אחותי ואני חזרנו לכפר הולדתנו, גם אחי חזר. למזלי, מצאתי את תמונת הוריי בין החפצים העזובים בבית הכנסת המקומי. בשנת 6491 נישאתי לחיים-דב הלפרט, בן עירי, שריד יחיד ממשפחתו. בטורגו לאפוש נולדו לנו שתי בנות: לאה ורות.

בשנת 0691 עלינו ארצה. פתחנו מסעדה באשקלון ועבדנו קשה על מנת לתת לבנותינו את הטוב ביותר.

לאחר שהתאלמנתי עברתי לרעננה, לגור סמוך לבתי.

יש לי 7 נכדים ו-11 נינים.

עבורי, המשפחה היא הדבר החשוב ביותר וההמשכיות המשפחתית מעידה על ניצחון האמונה והתקווה.

273