זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

וייס לאה בת שמואל ושרה יעקב ילידת ליוואדה נואה, רומניה

נולדתי בשנת 7191 בכפר ליוואדה נואה במחוז סאטו-מארה שברומניה. בבית המשפחה גרנו 61 נפשות: 21 ילדים, הוריי, סבי וסבתי. אני הייתי הילדה ה-7 במשפחה. היינו משפחה ענייה ודתית; אבא היה שמש בבית הכנסת של שני הכפרים, ליוואדה וליוואדה-נואה שאוחדו לכפר אחד. בכפר גרו כ-54 משפחות יהודיות. למדתי בבית ספר רומני. אמי עסקה בבישול לקראת אירועים עבור יהודים עשירים וכך עזרה בפרנסת המשפחה. אחיי יצאו מהבית ללמוד מקצוע על מנת לעזור בפרנסת המשפחה. מסיבה זו התחלתי לעבוד במשק בית אצל אחד מעשירי המקום. משנת 9391 עד 0491 החיים התנהלו בשקט יחסי. היו מעט גילויי אנטישמיות, כגון ניפוץ חלונות והחרמת חנויות של יהודים. עם כניסת ההונגרים ב-0491 החלו גילויי אנטישמיות. במאי 4491 קיבלו היהודים בכפר פקודה לארוז את חפציהם ולהגיע לבית הספר. למחרת נלקחתי עם הוריי בעגלה לסאטמר והוכנסנו לגטו שבעיר. מצאנו מקום לינה בביתו של אחד מהרבנים בגטו שנפטר זמן קצר קודם לכן. לאחר ימים אחדים נשלחנו, הוריי, אני ואחותי ובנה לאושוויץ. רק אז, בקרון הדחוס, התחלתי להבין שסופה של הנסיעה הוא אסון. בסלקציה הופרדתי מהוריי ומשאר בני משפחתי. תמונת אבי הצועד לעבר תאי הגזים כשהטלית תחת בית שחיו עדיין עומדת מול עיניי. הבנות הופשטו ושערן גולח. נלקחתי לעבודה. האוכל היה מועט ומצבי הגופני הלך והדרדר. נלקחתי למפעל באסֵן, שם הייתי עד מרס 5491. כאשר הגרמנים חשו שהמלחמה עומדת בפני סיומה, הם העבירו את אנשי המחנה לברגן בלזן. כל בוקר היה מסדר, וכל יום ערימות הגוויות הלכו וגדלו. גם בימים קשים אלו הצלחנו, אני וחברותיי, לחשב את מועדי החגים היהודיים ולקיימם.

הבריטים שחררו את המחנה. הייתי חולת הטיפוס, לכן אושפזתי בבית חולים עד שהתאוששתי.

במלחמה איבדתי את הוריי ושישה מאחיי ובני משפחותיהם.

ביולי 5491 נשלחתי לשבדיה לקבלת טיפול רפואי עד החלמתי המלאה. ב-6491 חזרתי לסאטמר שברומניה שם פגשתי שלושה מאחיי. בהמשך, פגשתי בעיר את משה וייס ולאחר זמן לא רב נישאתי לו. גרנו בעיר עד שנת 2691, שם נולדו ארבעת ילדיי: שמואל, בנימין, יעקב ויוסף.

עלינו בארצה בשנת 2691 באופן עצמאי.

יש לי 51 נכדים ו-4 נינים.

276