זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

לשם סילביה בת גרשון ולאה סגל ילידת יאסי, רומניה

נולדתי למשפחה ציונית דתית בשנת 5391 ביאסי, רומניה. היה לי אח צעיר ממני. אבי היה בעל חנות גדולה לפרוות ועסקן ציוני שרצה לעלות ארצה עוד לפני המלחמה. חיינו בבית גדול עם חצר. אבי האמיד עזר רבות לנזקקים. לקראת פסח קנה מכספו מצות, תפוחי אדמה וסלק וחילק לעניים.

אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה, עומדת ברחוב ומזמינה יהודים עוברי אורח להיכנס לחצר שלנו, שם חילקנו את המזון לפסח. ב-92 ביוני 1491 התחולל ביאסי פוגרום. ידידת המשפחה הגיעה להזהיר את הוריי. סבתי מצד אמי הצליחה בחוכמתה להציל אותנו. היא הגיעה לביקור אך לא יכלה לחזור לביתה בגלל האיסור לנסוע ברכבת. סבתא ציפורה נכלאה בזמן הפוגרום בגלל עושר המשפחה. היא יעצה להוריי לעבור לבית דודי נתן מעבר לרחוב שהיה מוגן יותר. כאשר סבתי שמעה כי הפורעים מתקרבים, דחפה אותי ואת אחי לחדר השירותים. הייתי בת 6 אך הבנתי מה מתרחש, אך סבתא חסמה את הפה של אחי בן השנה וחצי. לאחר שהפורעים הסתלקו, יצאנו מהבית על מנת לעבור לבית הדוד. לעולם לא אשכח את הרחוב שהיה לנהר דם. אבי הסתתר בבית הדוד 3 חודשים; אני, אחי, אמי וסבתי חזרנו הביתה לאחר 01 ימים. סבי שלח אדם לברר מה עלה בגורל אבי, אימא נאלצה לומר כי אינה יודעת מאחר שחששה שמא האיש ייחקר ויגלה כי אבא מסתתר. רב מכובד מאוקראינה הוברח ליאסי, רק אמי הייתה מוכנה להסתירו בביתה במשך 8 חודשים. אני זוכרת את ימי העוצר ואת ענידת הטלאי הצהוב, את החיים בפחד תמידי, את החיילים הגרמנים במדיהם הירוקים שעה שנכנסו לחנות של אבי, אז הייתי מסתתרת מתחת לדלפק. המלחמה ביאסי הסתיימה באוגוסט 4491, לאחר שהצבא הסובייטי כבש את רומניה. נשארנו בעיר עד סוף שנת 6491, אז עברנו לבוקרשט מתוך אמונה שמשם נוכלו לעלות ארצה. אבא היה מסורב עלייה, ורק בנובמבר 0591 הותר לנו לעלות ארצה. הגענו ארצה באנייה “טרנסילבניה" והועברנו למחנה העולים “שער עליה", שם שהינו כ-8 חודשים. ההתאקלמות בארץ הייתה קשה, מחיי עושר ומותרות נאלצנו להסתגל למגורים בצריף גדול עם עוד 04 משפחות, ללא פרטיות. הוריי קיבלו דירה קטנה בראשון לציון, ועל מנת להקל על המשפחה, עברתי לגור וללמוד בקיבוץ בארות יצחק. בהמשך למדתי בתיכון בראשון לציון ואחר כך המשכתי בלימודי יחסים בין לאומיים באוניברסיטת תל אביב. בשואה מצאו את מותם רבים ממשפחת אמי שהתגוררו בטרנסילבניה.

עבדתי במשרד ראש הממשלה. על עבודתי המסורה קיבלתי תעודות הוקרה.

אני נשואה לשלום לֶשֶם. אנו הורים לשלושה ילדים: מתיה, איתן ואסף, ויש לנו 9 נכדים ו-2 נינים.

את הצלקות הנפשיות שאין להן מזור אני חשה בכל המחלות שחליתי כתוצאה ישירה מהחוויות של אותם זמנים. עם זאת, אין לי טענות, אני מאושרת מכל מה שבורא עולם נתן ונותן לי.

293