זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

מוזס רחל בת צבי (הרשל) ופייגה (פאני) דסקל ילידת אורדאה, רומניה

נולדתי בשנת 9291 למשפחה דתית אורתודוכסית בת שמונה נפשות. בעיר אורדאה שברומניה חיו באותם ימים 000,53 יהודים והיו בה מוסדות יהודיים רבים. אנו, הבנות, למדנו ב"בית יעקב". בשנת 0491 נכנסו ההונגרים לאזור. החלו גזירות והגבלות על היהודים, אך החיים נמשכו כך עד מאי 4491, אז כבשו הגרמנים את העיר. הוקם גטו ומשפחתי הועברה

אליו. לאחר כחודש החלו הטרנספורטים לאושוויץ. הוריי ושלושת אחיי הקטנים, יהודה, אברהם ואסתר נשלחו בסלקציה לתאי הגזים, ואילו אני ושתי אחיותיי הגדולות הופנינו ימינה. אני מאמינה כי נותרתי בחיים בזכות נעלי העקב שנעלתי, שגרמו שאראה גבוהה יותר. שוכנו בבלוק 8, בלוק של צעירות בריאות יחסית. לאחר חצי שנה נלקחתי עם 000,2 צעירות לשלייזן-זי לעבוד בחפירת שוחות נגד טנקים. לאחר כחצי שנה, בפברואר 5491, יצאתי בצעדת המוות לעבר ברלין. הצעדה והתנאים היו קשים. מדי פעם קיבלנו תפוח אדמה מבושל. באחד הימים התמוטטתי. למזלי לא ירו בי - כפית שלג שהוכנסה לפי עוררה אותי מעלפוני. סמוך לברלין רמז לנו חייל ורמאכט כי כדאי לנו להסתתר. אחיותיי ואני ועוד שלוש חברות הסתתרנו באסם במשך כמה ימים, ובמרץ 5491 שוחררנו בידי הצבא האדום. לאחר המלחמה חזרתי עם אחיותיי לעיר הולדתנו, שם פגשנו דוד שניצל ושהינו בביתו כמה חודשים. המוסד לעלייה ב' הכין עבורנו שתי תעודות מזויפות ובעזרתן יצאנו לעבר הונגריה, אוסטריה ואיטליה. באמצעות אניית דייגים ששכר חברי, דב מוזס, לימים בעלי, הצלחנו להגיע לאניית המעפילים “פלמ"ח" שבספטמבר 6491 הפליגה לארץ ישראל. האנגלים תפסו את האנייה וגירשו אותנו לקפריסין. בפסח 7491 הגענו לארץ. אחותי הגדולה נסעה לאמריקה. מעתלית נשלחתי לפנימייה בכפר חסידים. בימי מלחמת השחרור הוצבתי כשומרת במגדל והפעלתי מכשיר מורס. בשנת 9491 נישאתי לדב מוזס, יליד צ'כוסלובקיה, והתגוררנו בתחילה בפתח תקוה, בהמשך עברנו לתל אביב ואחר כך לקריית גת, שם ניהלתי מכולת. במשך שמונה שנים חיינו בשארם-א-שיח', יצרנו ומכרנו גלידה. לאחר פינוי המקום בשנת 2891 עברנו לרעננה. התנדבתי בוויצ"ו, כיהנתי כיו"ר בני ברית, הייתי שותפה להקמת עמותת פל"ח (פעילות למען החברה) ואני חברה בקמפוס הגיאוגרפי. הייתי בין יוזמי נטיעת יער ברעננה לזכר הנספים בשואה. בזמני הפנוי אני מציירת וכותבת. בשואה איבדתי את הוריי, הרשל ופייגה דסקל, ואת אחיי יהודה, אברהם ואסתר וכן סבתא ושתי דודות.

אני מאמינה כי את הרגעים הטובים בחיים צריך “לגנוב", הרגעים הרעים באים לבד.

לדב ולי שלוש בנות: תמי, ורדית וזמירה, חמישה נכדים ונינה אחת.

296