זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

פלדמן סידי בת הרמן ורוזה פיקר ילידת סוצ’בה, רומניה

נולדתי בשנת 1391 בסוצ’בה, רומניה. גדלתי בבית מסורתי ומוסיקלי, עם שתי אחיות ואח שהביא אבי מנישואיו הראשונים. לאבי הייתה חנות לחומרי בניין. בילדותי למדתי פסנתר. אני לא זוכרת גילויי אנטישמי בסביבתי. כשמלאו לי 6 נפטר אבי. אחי גויס לצבא ונלחם ברוסיה ואני נותרתי בבית עם אמי ודודתי.

בשנת 1491 הגיעו לביתנו קבוצת חיילים רומנים וגרשו אותנו מהעיירה, כך נפתח מסע האימים שלנו. רוכזנו בכיכר, למשמע איומי החיילים הרומנים “לא לדבר ולא לזוז אחרת נירה בכם!” הסתתרתי מאחורי אמי. לאחר שלושה ימים הועברנו בעגלות לצ’רנוביץ’ הסמוכה. לאחר כחודשיים הורו לנו לארוז מזוודה אחת ולהגיע לתחנת הרכבת משם לקחו אותנו לאוקראינה. יצאנו במסע רגלי של 05 ק”מ בחורף המקומי. אימא התקשתה ללכת עם המזוודה, חייל גרמני הכה אותה בקת הרובה והשליך את המזוודה. לנוכח מראה זה צעקתי, ובתגובה החייל חבט גם בי ו-3 מחוליות עמוד השדרה שלי נשברו. בכאבי תופת הגענו לעיר שרגורוט באוקראינה. מצאנו מפלט תמורת מעיל הפרווה של אמי. אישה מקומית המסכימה לתת מנת מרק אחת ליום רק לי. אמי ודודתי סירבו לגעת במרק שלי. בפברואר 2491 נפטרה אמי מרעב ומקור ולמחרת גם דודתי, נותרתי לבדי בעולם. עד היום אני זוכרת שלא הזלתי דמעה למראה גופותיהן המובלות בעגלה, כאילו ייחלתי למותי הקרוב. גיסתי אספה אותי אליה. למרות שהייתי רעבה, התביישתי לבקש פרוסת לחם. לאחר זמן מה התחלתי לעבוד בבית אישה יהודיה בניקיון ובשמירה על בנה הקטן. בקיץ 3491 נפתח במקום בית יתומים ואני עברתי אליו. מנהלת הבית הערירית העניקה לי חיבוק חם. לאחר 9 חודשים, במרס 4491, העביר אותנו ארגון הג’וינט ליאסי שברומניה. בתחנת הרכבת ביאסי הצלחתי לאתר את דודי שאסף אותי לביתו. הייתי מכוסה פצעים וסבלתי מכאבי גב בלתי נסבלים. לאחר שהתמוטטתי הועברתי לבית חולים בבוקרשט שם עברתי ניתוח גב מסובך, שנה תמימה שכבתי שם ללא תזוזה.

במלחמה איבדתי את אמי ואת אחותי וכ-41 קרובי משפחה נוספים.

לאחר ששוחררתי מבית החולים השלמתי את לימודיי והתחלתי לעבוד בהנהלת חשבונות.

בשנת 4591 נישאתי למשה פלדמן ז”ל.

בשנת 1691 עלינו ארצה.

יש לי שתי בנות: ורד ואמירה ו-5 נכדים.

310