זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

קייזרמן פניה בת שמואל ובלה שרפשנב ילידת צ'רנוביץ', רומניה

נולדתי בשנת 6291 בעיר צ'רנוביץ אשר בבוקובינה (אז רומניה), אחות למלי ולמיכאל. הוריי היו ציוניים חברי בית"ר, שומרי מסורת וכשרות. אמי הייתה עקרת בית ואבי היה מורה, אך לא הורשה לעבוד במקצועו ולכן עסק במסחר. המקומיים היו אנטישמיים ולא היו לנו קשרים עם הגויים.

באוקטובר 1491 הוחל בגירוש יהודים מכפר לכפר. משפחתי הגיעה ברכבת למרקולשט שבבסרביה. ראינו הרבה גוויות של יהודים שהמולדבים רצחו. הוחזקנו שם במשך יומיים. כל הכסף ודברי הערך שהיו ברשותנו נגזלו. גורשו גם משם. צעדנו ברגל מכפר לכפר עד שהגענו לנהר הדנייסטר וחצינו 03, תינוקות ומבוגרים קפאו בשלג. המולדבים השיכורים התקרבו וניסו ° אותו. הטמפרטורה הייתה מינוס למכור לנו לחם, אך לא היה לנו במה לשלם. נאלצנו לתת את השמיכות החמות ואת כובעי הגברים. כשהגענו לאזור טרנסניסטריה, לשם הוגלו יהודי בוקובינה, שוכנו ברפת מלוכלכת. על כל צעד ושעל היו מוטלות גופות של יהודים שעברו שם לפנינו. לא רחוק מהכפר היה בית קברות יהודי. באחד הימים ציוו עלינו לכרות שם בורות. כל משפחתי נורתה ונספתה שם, רק אני הצלחתי לברוח ליער קרוב, יחפה וכמעט עירומה. זה היה בינואר 2491. הצלחתי איכשהו להגיע לפרטיזנים והם נתנו לי בגדים, אך לאחר זמן מה שלחו אותי לעיר לברשט, שם היו אמורים להיות עוד יהודים. התחמקתי והגעתי לצבא הרוסי. מכיוון ששלטתי בכמה שפות, התקבלתי לעבודה כמזכירה וכמתורגמנית מגרמנית לרוסית, לצרפתית ולרומנית. נשארתי אתם כמעט עד סוף המלחמה. באחת הפעמים, כאשר נסענו להביא מנות דם לפצועים, ירו בנו חיילים רומנים. נפגעתי ונותרתי נכה, אחת מעיניי נפגעה קשה. בסוף המלחמה נלקחתי לאודיסה לטיפול בעיני הפצועה.

בשואה איבדתי את הוריי שמואל ובלה, ואת אחותי מלי ואת אחי מיכאל.

לאחר המלחמה חזרתי לצ'רנוביץ. נותרתי בודדה, היחיד ששמח לקראתי היה הכלב שלי שנשאר כל הזמן בחצר הבית. נסעתי עם מכרה לבסרביה. בעיירה פלורשט פגשתי את בנימין בן יוסף קייזרמן. לאחר נישואינו גרנו בעיר 04 שנה. בנימין שימש כמנהל בית ספר רוסי, אך שלט היטב גם בשפה העברית.

לבנימין ולי נולדו שני ילדים: בלה ויוסף.

בשנת 6891 עלינו לארץ.

יש לי שני נכדים ושלושה נינים.

315