זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

קריקנייץ חיה (קלרה) בת נחום וחובה שטוטלנד ילידת קישינב, מולדובה

נולדתי בשנת 2391 במולדובה, אז ברומניה. אבי היה יצרן נעליים ועבד קשה לפרנסתו, אמי הייתה עקרת ביית. להוריי נולדו 01 ילדים, אני הייתי הבת היחידה. שישה מאחיי נפטרו עוד לפני המלחמה. עד קיץ 1491, אז הגיעה אלינו המלחמה, הספקתי ללמוד שנה אחת בבית ספר.

אחי הגדול, חנני, שהיה כבר נשוי, גויס לצבא. הוא נהרג בקרבות סטלינגרד. אחי

ישראל עבד בחנות לכלי בית. לאחר כניסת הרוסים הוא נשלח לעבוד ברוסיה, ברח וחזר הביתה.

עם ההפגזות הראשונות על העיר ב-1491 הייתה מהומה גדולה. ברחנו לאודסה. הגרמנים כבשו את העיר ולא יכולנו לעזוב את המקום. בתחילה גרנו בבית שהשגנו בעזרת קרובי משפחה. כאשר החל מצוד יהודים, אחי ישראל הבריח אותנו. אישה מקומית הסכימה להסתיר אותנו בביתה. בכל פעם ששמענו רעשים חשודים, מיהרנו להסתתר. יום אחד נתפסנו. העלו אותנו על רכבת שנסעה לניקולייב, שם היה בור הריגה. זה היה באמצע החורף ורבים קפאו למוות. ניצלנו בזכות אבי. כאשר באו לקחת אותו לעבוד כסנדלר, הוא התנה זאת בצירוף משפחתו. כך שרדנו תקופת מה. הייתי בגטו בדומניובקה שבאזור אודסה. העבירו אותנו ממקום אחד לאחר. משנת 3491 עד 4491, במשך כשנה וחצי, היינו בקרלובקה. אספו את הילדים במטרה להעביר אותנו למחנה מוות. אימא שמעה את הצעקות והצטרפה אלינו. אבא לא היה נוכח שם באותו זמן. כששמע כי לקחו אותנו התעניין אצל שוטר אוקראיני שהכיר והלה סיפר לו כי ראה את אימא. הרוסים רדפו אחר הגרמנים שהובילו אותנו, כשהתקרבו, ירו הגרמנים בכולם. אנו הצלחנו להסתתר בבור מכוסה בקש. זה היה בשלהי 4491. הרוסים שחררו אותנו. הם סייעו לנו במזון. אמי, אחי הקטן ואני חזרנו לאודסה. מאוחר יותר חזרו גם אחי הגדול ואבי והתאחדנו בקישינב.

בשנת 2591 נישאתי ליעקב קריקנייץ בקישינב. נולדו לנו שני ילדים: גריגורי ואווה ויש לי 3 נכדים.

בקישינב עבדתי כתופרת במפעל צבאי.

בשנת 0991 עליתי ארצה.

קיבלתי מדלית הוקרה מהווטרנים שניתנה למי ששרד את המלחמה.

341