זוכרים לדורות - תיעוד ניצולי שואה תושבי רעננה

שוכינס ויקטור (סרקה) בן שלמה וחנה שוכן יליד בירז'אי, ליטא

נולדתי בשנת 6291 בליטא. אבי היה קצב ומכר באטליז בשר כשר. אמי טיפלה בלול וברפת. את החלב חיבצה והכינה חמאה. כך שבשר עוף, ביצים ומוצרי חלב לא חסרו לנו. היו לי שלושה אחים ואחות. הוריי חגגו את החגים היהודיים, שמרו שבת ואכלו כשר. היינו משפחה ציונית ולקחתי חלק בפעילות תנועת בית"ר בעיר. רוב אנשי העיר היו עניים, חיו בה כ-000,4 יהודים - רובם מצאו את מותם

בשואה.

אחי ואני למדנו בבית ספר יהודי. אני זוכר גילויי אנטישמיות מצד הליטאים. הם היו מעליבים אותנו ופותחים בתגרות לעתים קרובות. הייתי ילד חזק ונחשבתי כ"גיבור" מאחר וידעתי להרביץ ולזרוק אבנים, וזאת עשיתי כל אימת שהיה צורך. כאשר פרצה המלחמה הייתי בן 31, נער לאחר בר מצוה. ביוני 1491, לאחר הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, החלו ההפגזות. ברדיו השמיעו הליטאים דברי הסתה בדבר הצורך להרוג את היהודים. באחת מהתקפות הליטאים המקומיים נרצחו הוריי, שלמה וחנה, ואחותי בתיה. אחד מאחיי היה אז בקובנה ואח נוסף היה מגויס ונלחם בגבול לטביה. עזבתי את העיר, נדדתי ממקום למקום ואנשים טובים נתנו לי אוכל. בסופו של דבר הגעתי לעיר ליד מוסקבה. לאחר זמן מה נלקחתי ברכבת למונגוליה. היה שם קר מאוד. קיבלתי עבודה בהעברת עצים, נשארתי שם כחצי שנה. תמורת עבודתי קיבלתי אוכל. הצטרפתי לגדוד צבאי לאחר שהצהרתי שאני מבוגר בשנתיים מגילי האמיתי. נשארתי בגדוד עד סיום המלחמה. באחת ההתקפות נפצעתי. בשנת 5491 שוחררו הזקנים והפצועים, ואני, שהוכרתי כחייל פצוע יכולתי לחזור לווילנה שבליטא, שם קיבלתי דרכון. התחלתי לעבוד כגזרן עור, בעיקר רתמות לסוסים. בשנת 6491 נשאתי לאישה את אסתר לוין שחזרה ממחנה ריכוז. בשנת 1591 ברחנו לפולין והגענו לוורשה. אני המשכתי לעסוק במקצועי ואשתי עבדה בבית חרושת לסיגריות.

בשנת 7591 עלינו ארצה באנייה הארגנטינאית “סלטה".

בתחילה התגוררנו בצריף בקסריה ועבדתי בעבודות דחק שונות, בהמשך עברנו לשיכון פרץ ברעננה.

במשך 72 שנים הייתי ימאי בחברת “צים".

לאסתר ולי שלושה ילדים: שתי הבנות חנה, על שם אמי, ובתיה על שם אחותי, נולדו עוד בפולין, בני שלמה, על שם אבי, נולד בארץ.

יש לנו 9 נכדים ו-51 נינים.

343