New-Tech Military Magazine | Q4 2020 | Digital Edition

אוטונומיה יבשתית

אמיר בר-שלום

ל

מחלק לשלוש רגליים: הראשונה מבחינתי היא שכבת המודעות המצבית. כדי ליצור אותה אנחנו מתבססים על מגוון רחב של סנסורים. אני מכנה את זה "חישה רב סנסוריאלית" הכוללת מערכות מכ"מ, מצלמות, מכ"מ גילוי שיגורים, מערכות אקוסטיות, מודיעין אותות וכל סנסור אחר שיכול לתרום מידע. מזווית המפקד על הקרקע תתקבל תמונה של כל מטרה ברדיוס של ק"מ, וזה אחרי ניתוח מלא ושכלול כל הנתונים. הרגל השנייה היא תקשורת אמינה וחסינת שיבוש שתאפשר רציפות אינפורמציה בין כוחות שונים בזמן אמת, מעין צנרת שתחבר ת כל הגורמים הרלוונטיים. הרגל השלישית היא הפלטפורמה, וזו יכולה להיות רובוטית, מאויישת, אווירית או ימית". כשאתה מדבר על חזון אוטונומי, אתה כולל גם שיגור חימוש ללא אדם במעגל ההחלטה? זו בעייה מוסרית שבעולם מרבים לדון בה? "אני בהחלט מודע ומכיר את הדיון הזה שהולך ומתפתח ככל שהטכנולוגיה האוטונומית צוברת תאוצה. אני מדבר על יכולות ולא על יישום. אני יודע להביא מערכת שתדע לתת פתרון אוטונומי מלא, טכנולוגית זה

כאלה ומבחינתי מה שחשוב כאן זה התהליך, כיצד מדרישה מבצעית בסיסית בנינו מערכת מבצעית שלמה. אם המערכת הראשונית עוד הייתה על גבו של חייל הרי שהיום היא מוצבת על רכב בנסיעה, עם יכולות משופרות וטווח כיסוי גדול יותר. המערכת הזו יודעת להבחין בין כלים שונים, להבחין בין ציפור לרחפן ולאתר כלי רכב עויינים, הכל באופן אוטונומי". תחום המערכות האוטונומיות הוא מושג שחוזר כל העת בשיחה שלנו. מפעל היבשה של התעשייה האווירית הוקם לפני כשנה וחצי באשדוד במטרה לפתח פתרונות אוטונומים אינטגרטיבים לכוחות היבשה. ההחלטה להקים את המפעל התקבלה לנוכח הביקוש ההולך וגובר למערכות מתקדמות משולבות בבינה מלאכותית ויכולות אוטונומיות. כיום, ההוצאה על פתרונות לוחמה בעולם היבשה מתקציבי ההגנה העולמיים 15% מהווה כ- . 5% והשוק הזה צומח בקצב שנתי של כ "המצפן הטכנולוגי שלנו הוא מערכות אוטונומיות" אומר ירום. "השאיפה היא לקצר את כל התהליכים שגוזלים זמן מבצעי יקר מהכוח המתמרן, ולהביא לו את המידע המבוסס והמנוטר, בזמן אמת ובאופן ברור, זה מבחינתי החזון של המפעל. את החזון הזה אני

פני מספר שנים הציג צבא ארצות הברית לתעשייה האווירית דרישה

מבצעית שנראתה אז תמוהה, פתרון זיהוי ושיבוש בזמן אמת לרחפנים. הסיבה לכך הייתה שימוש הולך ונרחב של ברחפנים על ידי גורמי טרור בעיראק ואפגניסטאן. לא פעם הצליחו הטליבן ודעאש לעקוב אחרי תנועות הצבא האמריקני, ולעיתים אף להשתמש ברחפני נפץ. היו מי שבתעשייה האווירית הרימו גבה אז לגבי הדרישה האמריקנית, לאו דווקא בשל האתגר הטכנלוגי, אלא בעיקר בגלל הפוטנציאל המסחרי שלה. שש שנים אחרי, הפסימיים התבדו כשהתעשייה האווירית סיפקה לצבא האמריקני את הדור הרביעי של המערכת. "אני מודה שגם אני הייתי מעט ספקן לגבי המערכת", מספר לנו צביקה ירום, מנהל מפעל "יבשה" באלתא , התעשייה האווירית. "הפתרון הראשוני היה די פשוט, מכ"מ שרק גילה את הרחפן וסיפק התראה לכוחות. בהמשך, לאחר שראינו את ההצלחה המבצעית ובעקבות דרישה שעלתה מהשטח, הוספנו גם את יכולת העקיבה האלקטרו אופטית ורכיבי חסימה אלקטרונים. מאז ההזמנה הראשונית סיפקנו כבר יותר ממאה מערכות

New-Tech Military Magazine l 46