ירושלים 04.10.22

עם בעלה יבגני וילדיהם אגם-רחל ואריאל. "חיבק אותי ולא אמר מילה" צילום פרטי |

בת־אל ואחיה. "הקשר בינינו בלתי מנוצח, הוא הצוואה הלא כתובה של צילום פרטי | " אמא

את יודעת אמא

אחד משניהם צריך אותי אני עוצרת הכל ונוסעת. אנחנו מוצאים אחד בשני כתף חמה ואפשר לומר שאני האמא בבית". וכמה קשה היה עבורך לתת אמון בבן זוג? "בכל מי שפגשתי ניסיתי לזהות סימפטומים של אלימות ושאלתי את עצמי אם הוא ייתן לי לפ ־ רוח. בתיכון היה לי חבר שנעלם אחרי ששמע על הסיפור המשפחתי, כי אמר שהחבילה הזאת כבדה עליו. אני לא שופטת אותו, היינו מאוד צעירים, אבל זה שורט. מרגע המשבר תמיד בדקתי האם יקבלו אותי פשוט כי אני בת-אל, או יאהבו אותי כי אני בת-אל המסכנה. את יבגני פגשתי בשירות חשוב ואני ִ , שם הוא היה נגד מ 7 הצבאי בחטיבה הייתי עוזרת קצינת משאבי אנוש של החטיבה. היה בינינו קליק באמצע תרגיל בשטח, ויחד עם יבגני הגיע גם השקט הנפשי שלי. הוריו הם כמו אבא ואמא בשבילי והם סבים מדהימים לילדינו. הם קי ־ בלו אותי בידיים רחבות וחיבוק ענק, בלי לשפוט. בחצי השנה הראשונה הם אפילו לא ידעו, וגם יבגני לא רצה לשאול עד שארגיש בנוח לספר לו. הוא אמר, 'אני מכיר אותך וזה מספיק', וכשסיפרתי הוא פשוט חיבק אותי ולא אמר מילה". מה עובר עליך ביום שמתפרסם מקרה נוסף של רצח אישה? "מתעורר בי הרבה כעס. גם כלפי בני הזוג שה ־ חליטו לקחת חיי אדם בלי להבין כמה נפשות הם רצחו באותו רגע. וגם כלפי הנשים שאין להן אומץ לקום וללכת, כי מה יש להן להפסיד? הן הרי יפסידו ממילא. הערצתי את אמי על האופן שבו טיפלה בקשישים, ואיך אהבה אותם ונהנתה להיות עבורם כתף תומכת. אני מתגעגעת לימי כיפור שבהם תמיד נפגשנו עם כל המשפחה של אמא אצל סבתא במגדל העמק, ועשינו את היום עם בני הדודים. אמא הייתה המצחיקה של המש ־ פחה, וזו שדואגת לאוכל בחגים ולא שוכחת גם להביא חטיפים. בשבתות בבית תמיד הכינה חמין, ומאז שהיא איננה אני לא נוגעת בזה יותר. החיים שלנו התהפכו ביום אחד, אבל אני לא ויתרתי לעצמי וגם לא קיבלתי הנחות. בהרצאה, שבק ־ רוב תתרחב גם למעגלים באזרחות, אני מספרת שגם דרגת הסא"ל שקיבלתי בדיוק לפני שנה היא הגשמה של חלום ואמא הייתה שם איתי. ושלמ ־ דתי לצאת מתוך הכאב ולהצליח בחיים, והוכחתי שהכל אפשרי".

את חייה, היא זוכרת לפרטי פרטים. וחצי, תלמידת כיתה י' בבי"ס חוני 15 "הייתי בת המעגל בחצור הגלילית, ויו"ר מועצת התלמידים", היא נזכרת. "באותו בוקר נסעתי להשתלמות של מועצת התלמידים בפתח תקווה עם אחי, בן, שצעיר ממני בשנה וחצי והיה סגן יו"ר מועצת התלמידים בישיבה שלו. אחותי הקטנה שרי למדה בכיתה ד'. למדנו בחינוך הדתי ולפני הנסיעה הלכנו להתפלל עם החברים בבית הספר, כי היה ראש חודש. אני זוכרת שאחרי התפילה התלבטתי אם לחצות את הכביש ולעלות הביתה לכמה דקות, ובסוף נשארתי עם החברות עד שהאוטובוס הגיע. בדיעבד התברר שזו הייתה שעת הרצח וחשבתי שאולי אם הייתי בבית זה לא היה קורה, או שאולי גם אני לא הייתי פה היום. הטלפון שלי לא צלצל כל אותו יום, ואמא תמיד התקשרה לשאול אם אכלנו ואם הגענו. בנ ־ סיעה חזרה אחי הניח עלי את הראש ואמרתי לו שזה מוזר. כשנכנסנו הביתה בשמונה וחצי בערב, הופתענו לראות את אבא עם אחותי כי ההורים היו גרושים ואבא לא גר אתנו. הוא היה עם כפפות וכו ־ בע צמר והמשפט הראשון שאמרתי היה, 'וואו, אתה נראה כמו רוצח'. על השולחן הייתה צלחת קוסקוס שהשכנה העלתה לאמא ואיש לא נגע בה, ואבא אמר שאמא לא הרגישה טוב והלכה לבדיקות. הת ־ חילו טלפונים של האחיות של אמא, שחשדו כבר משעות הצהריים. הכתובת הייתה על הקיר". כלומר? "אמא ואבא הכירו בצבא ואני נולדתי מתוך אהבה, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי האווירה בבית הייתה של צעקות, שקרים וגניבות לצורך שימוש בסמים. כשכל יומיים מאיימים להרוג אותך או זורקים עליך צלחת כי לא מתאים מה שאמרת, את מבינה שזר פרחים פה ושם הוא לא אהבה. אמא עבדה בטיפול בקשישים והרוויחה מעט, ולא ידענו מחסור רק כי נלחמה עבור ־ נו כמו לביאה. באותו ערב הדודים שלי ביקשו שאפתח את הארונות בבית, ופעלתי כמו רובוט. הרמתי כל מיטה ופתחתי כל ארון, מלבד הארון בחדר הילדים, שכדי לפתוח אותו היה צריך להזיז את מיטת הקומותיים. הדודים הנחו אותי לרדת לחפש במקלט, לא יודעת איך עשיתי הכל בלי להתפרק. משם כבר לא חזרנו הביתה, הוא לקח אותנו לקיוסק ממול, הזמין אוכל ולקח אותנו לאכול אצלו בבית. בכיתי, אמרתי שאני מרגישה

שמשהו לא בסדר והוא אמר, 'היא בבדיקות, אל תדאגי היא תחזור'. פתאום דפקו בדלת, והשו ־ טרים שעמדו שם לקחו אותו. זאת הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו. אנשי מחלקת הרווחה, שהכירו אותנו, הרחיקו אותנו מהבית והם גם היו אלה שאמרו לנו שמצאו את אמא. אחי אמר, 'יופי, היא תחזור אלינו' והם אמרו, 'היא לא בחיים'. כל מי שהכיר את אמא חשב שאין סיכוי שאישה כל ." 37 כך אופטימית וטובה תלך מפה, ועוד בגיל האומץ לקום וללכת לאחר הרצח עברו שלושת האחים להתגורר בנצ ־ רת עילית אצל אחותה של אמם, שהפכה למשפחת אומנה. האב, אורי גדאקר, נשפט למאסר עולם. מאז אותו לילה בת אל לא ראתה אותו. "אני לא בקשר איתו ולא רוצה שום קשר איתו", היא אומ ־ רת בקצרה. "מה עשיתי עם הכעס? למדתי לחיות איתו. טופלנו פסיכולוגית ממש בתחילת הדרך, ומה שאני עושה הוא להישען על האחים שלי ועל הסובבים אותי". בת-אל התגייסה לצה"ל שלושה חודשים אחרי שאביה הורשע ברצח, ושירתה כחיילת בודדה במסלול ייעודי לקצונה. היום היא קצינת משאבי בפיקוד צפון, נשואה ליבגני 210 אנוש של אוגדה סטפנסקי, שאותו הכירה בשירות החובה שלה. )6 הם מתגוררים בעפולה והורים לאגם רחל ( ואריאל (שלוש וחצי). "גם האחים שלי ואני מחוב ־ רים כמו עם דבק, היא אומרת, "הקשר בינינו בלתי מנוצח והוא הצוואה הלא כתובה של אמא. השנה חיתנו את אחותי ובקרוב גם אחי מתחתן, ובצבא יודעים שגם כשאני בבסיס סגור כמו עכשיו, אם "אני זוכרת שאחרי התפילה התלבטתי אם לעלות הביתה, ובסוף נשארתי עם החברות עד שהאוטובוס הגיע. בדיעבד התברר שזו הייתה שעת הרצח. חשבתי שאולי אם הייתי בבית זה לא היה קורה, או שאולי גם אני לא הייתי פה היום"

4.10.2022 ˆ ידיעות ירושלים 60