גושפרתה - גיליון 959

'

מה העניינים בלב העני נים

ממערכת סולארית שבנו, ואת המים ממשאיות מים שקונים מבית לחם.

האוויר." ואכן, המאבק לא היה מיותר – לא פחות מתשעה עררים של ערבים הוגשו כנגד הבנייה היהודית בגבעה. כותרת ”חגיגית" של 2009 עיתון הארץ משנת הכריזה בהתרסה על דחייה של העררים בידי המנהל דונם ליד 1700” : האזרחי אפרת הוכרזו כאדמות מדינה". ברם, כידוע המים ביו"ש זוחלים לאט יותר,

למה דווקא חווה חקלאית-חינוכית?

”החינוך הוא תחום קרוב לליבי. אני עובד הרבה שנים עם נוער שצפוף לו במסגרות רגילות. כרגע יש כאן גרעין של נוער שגר פה, והמעוניינים עושים בגרויות דרך פרויקט היל"ה. הם לומדים פה מלאכות, קרב מגע, ועובדים בעבודה החקלאית. אני רואה בזה צעד חשוב של גידול הדור הבא של המתיישבים. המישור השני שבו אני משקיע הוא התחום התיירותי. הרצון שלי הוא להביא אנשים מהארץ ומהעולם כדי לגעת פה באדמה. ממש אתמול הייתה כאן משפחה עשירה מלוס אנג'לס שהגיעו ל"בין הזמנים" לארץ, והספיקו לעשות את כל האטרקציות האפשריות בישראל, מהחרמון ועד אילת. הם הגיעו אלינו, ומה שהם עשו אצלנו היה מאוד פשוט ובסיסי – ליקוט צמחים, בישולי שדה, סדנת בנייה בבוץ ונטיעת עצים. למחרת, התקשר אליי האב ואמר: ’הפעילות הכי משמעותית שעשינו בארץ הייתה אצלכם'. איך אני מסביר את זה? כי כאן הם נגעו באדמה, טבעו בבוץ עד הברכיים. לא משנה מה הם יעשו בחיים ולאן הם ילכו, תמיד יישאר להם בזיכרון הנקודה הזאת של הנגיעה באדמת ארץ ישראל. תיירים. 5000 רק בשנה החולפת באו לכאן מעל כאן אני מתחבר לנקודה השלישית שלנו – החקלאות. משהו באדם היהודי מאוד מחובר לאדמה, ובעצם היהדות כולה היא דת חקלאית שנעה סביב עבודת האדמה. אנחנו עובדים מאוד קשה כדי להיצמד לחקלאות מסורתית )פארמקלטצ'ר( ולחיות בצורה אקולוגית. מבחינתי זו חלק מהיהדות שלי - יחד עם הערכים של שמירה על הטבע. אנחנו כמעט לא משתמשים בחד פעמי. מפרידים את הפסולת, השירותים הם שירותי קומפוסט ויש לנו מערכת השקיה של מים אפורים." רגע. שירותי קומפוסט? באמת? ”כן, יש דליים ענקיים שהולכים לקומפוסט אחר כך". אלישיב מרים חתיכת אדמה. ”תריח. יש לזה ריח של יער נכון? זה קומפוסט מהשירותים."

" "התקשר

ולרוע המזל המקום עדיין נותר בשיממונו. כך, על אף ההפסד של הפלסטינים במישור המשפטי גורלו של המקום טרם הוכרע, והערבים עדיין מנסים לקבוע עובדות בשטח באמצעות בנייה של טרסות והשתלטות על השטח. התקבל אישור מהממשלה לבנות סוף 2012- ב נעשה 2013 סוף חווה חקלאית בעיטם, ובשנת לראשונה ניסיון של נוכחות קבע במקום. לאחר שנה הניסיון נעצר באיבו. בערב יום הכיפורים אשתקד, אלישיב קמחי, בן היישוב אפרת ומנהל עמותת ”רוג'ום יזמות ציונית", הרים את הכפפה והתחיל מחדש תנועה של ההתיישבות במקום, כאשר הקים חווה בגבעת העיטם. אלישיב הוא איש מעשה, ג'ינג'י ברמ"ח אבריו, ולפני הקמת החווה הוא התגורר ארבע שנים בגבעת עוז וגאו"ן. היום הוא אחראי על השטח של אתרי התיירות בגוש עציון. חשוב לו לומר שהמועצה עוזרת ותורמת לפיתוח המקום, אך לא הוא ולא אף אחד מתושבי המקום מקבלים כסף מאף אחד, ואת המימון לפעילות הם מגייסים בעצמם מתרומות. שלום אלישיב. אז איך בעצם הכול התחיל? ”כל חיי גדלתי באפרת ושמעתי הרבה סיפורים על הקמת השכונות הצפוניות, הדגן והתמר, בתור ילד. תמיד ידעתי שעיטם הוא הצעד הבא, אבל אף פעם לא הצליחו לממש את החזון בשטח. לפני בערך שנתיים הקמתי פורום קטן של תושבים שמטרתו לנסות ולקדם את ההקמה של החווה בעיטם, יחד עם ראש המועצה עודד רביבי. אחד מחברי הפורום היה ארי פולד הי"ד, שהיה גם חבר טוב שלי. אחרי שארי נרצח, הרגשתי שאנחנו בצומת דרכים. חשבתי שבשביל להשיב על האובדן במערכה האחת,

אליי האב ואמר: ‘הפעילות הכי משמעותית שעשינו בארץ הייתה אצלכם'.

איך אני מסביר את זה? כי כאן הם נגעו באדמה"

אנחנו צריכים להתקדם קדימה במערכה השנייה, במערכת ההתיישבות. התשובה הציונית הנכונה על הרצח היא להקים מקום לזכרו ולהרחיב את הגבולות. כבר בלוויה התחלתי לקדם את העניין, וקיבלנו אישור ראשוני לשהייה בלבד. בערב יום כיפור, יום אחרי הרצח, באנו לכאן אני ואשתי עם עוד כמה חבר'ה במשאית של ברמן ששאלתי מחבר. בסוף הוא היה צריך להחזיר את המשאית, אז עברנו לאוטובוס..." כיום כבר עומדים במקום היפה הזה שני אוטובוסים, קרון, פינה חמה לחיילים, בית כנסת, שירותים, דיר, לול, והמון גידולים חקלאיים מסביב. את הריאיון הזה אנו עורכים במתחם המרכזי של המקום, מעין סלון-מטבח גדול ופתוח שקירותיו עשויים בוץ וטיח מקומיים. הרוח נושבת, ברקע עובד מסור חשמלי והקפה מתחמם על האש. את החשמל הם מקבלים

<<

|

16

פרתה גוש מבית