מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 3

2011 ספטמבר תשרי תשע"ב 3 גיליון עיתון לקהילה המקצועית העוסקת בילדים נפגעי התעללות והזנחה נקודת מפגש רצח במשפחה – היבטים של טיפול, משפט ומחקר

נקודת מפגש עיתון לקהילה המקצועית העוסקת בילדים נפגעי התעללות והזנחה

3 גיליון רצח במשפחה – היבטים של טיפול, משפט ומחקר

צוות המערכת - יו"ר המערכת, מכון חרוב פרופ' הלל שמיד - עורכת ראשית, מכון חרוב גב' נעמי גוטמן , אוניברסיטת בר-אילן ד"ר שירלי בן-שלמה , משרד המשפטים עו"ד טל ויסמן-בן-שחר , מכון מאיירס-ברוקדייל גב' טליה חסין , משרד הבריאות גב' זוהר סהר , משרד הרווחה והשירותים החברתיים גב' חוה לוי , המחלקה לשירותים חברתיים, מודיעין עילית גב' מיקי מילר , משרד החינוך גב' הילה סגל : ורדה בן-יוסף עריכת לשון : סטודיו אמיתי עיצוב גרפי והפקה 92149 ירושלים 38 : מכון חרוב, קרן היסוד כתובת המערכת 077-5150304 , פקס 077-5150302 ' טל www . haruv . org . il nomig@haruv . org . il

נקודת מפגש

3

עיתון לקהילה המקצועית העוסקת בילדים נפגעי התעללות והזנחה 3 גיליון נקודת מפגש 2011 ספטמבר תשרי תשע"ב

תוכן העניינים

דבר העורכים

3

לנרצחים אין יום אבל לאומי

4

עו"ד דיקלה טוטיאן זייד עיתונאים בעין הסערה ד"ר שירלי בן שלמה "כולם בשביל אחד"

10

14

ירדן חסן תסמונת המוות בעריסה והקשר בינה לבין רצח תינוקות

20

ד"ר ענבר הרטמן לזכרה של מירי קליין חוה לוי סמינר מומחים בין לאומי

23

24

פרופ' הלל שמיד אירופה פוגשת את ישראל במכון חרוב

25

ליאת בן הרוש

מדורים

להסתכל לטראומה בעיניים - תאור מקרה

26

מפגש טיפולי

ד"ר סיגל קני-פז "רצח מתוך רחמים - על מי מרחמים בסופו של יום"? עו"ד טל ויסמן בן-שחר "לפעמים היא מבקשת לקרא לי אבא" - על סבים וסבתות המגדלים את ילדי ביתם שנרצחה על ידי בן זוגה זהר סהר הכשרתם של רופאי ילדים בסוגיות הקשורות לילדים נפגעי הזנחה והתעללות פרופ' רמי בנבנישתי, מירב ידוב קידום שיתוף הפעולה והתיאום בין שירותים בתחום הגנת הילד 42 רחל סבו-לאל, ד"ר טל ארזי 30 32 40

מפגש משפטי

מפגש מחקרי

מפגש ספרותי

דבר העורכים

והמערכתי. בהיבט המערכתי טרם יושמו המלצות הוועדה הבין-משרדית אשר עסקה בנושא, ותהליך החקיקה כבר נמשך זמן רב. טחנות הבירוקרטיה וטחנות הצדק טוחנות לאט מדי. מן הראוי שההמלצות שנועדו לשפר את התפקוד הארגוני ואת הקשרים הבין- ארגוניים ייושמו בטרם נהיה עדים לעוד מקרים של התעללות חמורה ולמקרי רצח של ילדים. טוב יעשו המופקדים על הנושא ברשויות הרווחה והמשפט אם יאיצו תהליכים אלה ויתגברו על הקשיים הבירוקרטיים והמשפטיים. כך יוכלו למנוע את הישנותם של מקרים אלה ואת הצורך לחפש הסברים לתופעה. כתב העת “נקודת מפגש", ביוזמת מכון חרוב ובשיתוף פעולה עם עמיתים מארגונים שונים, ממשלתיים ולא- ממשלתיים, נועד לשמש במה שמעליה אנו מציגים לפני הקוראים את הסוגיות החשובות של התמודדות עם תופעת ההתעללות בילדים והזנחתם. כתב העת זכה לתגובות מצוינות של קהל הקוראים המוצאים עניין רב בכתבות ובמאמרים. אלה חושפים אותם לפעולתם של הארגונים בבניית תכניות שמטרתן לצמצם את ממדי התופעה, למנוע אותה ובמקרה הצורך – לטפל באלה שנפגעו. ועתה בנימה אישית – שעת פרידה! גיליון זה הוא הגיליון האחרון שלי, הלל שמיד, אחד העורכים שהיה שותף בהפקתו ובהוצאתו לאור – לרגל יציאתי לשנת שבתון באוניברסיטת קולומביה בארצות הברית. אני נפרד מקהל הקוראים ומאלפי אנשי מקצוע העומדים על משמרתם ועושים

גיליון זה מוקדש לנושא רצח במשפחה. בשנים האחרונות היינו עדים למספר גדל והולך של מקרי רצח במשפחה, של ילדים ושל נשים בידי בעליהן. הדעת מסרבת לקבל זאת, אך לצערנו הרב מקרי רצח מתרחשים הן במשפחות הסובלות ממצוקה מתמשכת והן במשפחות הנחשבות לנורמטיביות ואינן מוכרות לשירותי הרווחה. המעשה הנורא הזה מזעזע אותנו בכל פעם מחדש, במידה רבה מפתיע את כולנו, ואנחנו מתגייסים לא רק לסייע לנפגעים אלא גם לחפש אחר הסברים תאורטיים ואחרים היכולים לפרש את המעשה. אנשי תאוריה ואנשי מעשה מבקשים להתחקות אחר הסיבות והגורמים הדוחפים את המבצעים מעשים אלה, ואין הסבר אחד המספק תמונה בהירה ומובנת של התופעה. ההסברים לה מקורם בגישות פסיכולוגיות, פסיכיאטריות, קרימינולוגיות, סוציולוגיות, כלכליות וחברתיות. גישות אלה מביאות בחשבון את המצוקות שמבצעי הפשע הנורא נקלעו אליהן – קנאה, רצון לנקמה אישית בבן-הזוג, התעמרות בקטין חסר הישע, סכסוך משפחתי וגירושים קשים שבהם נעשה בילד תהליך של החפצה והוא הופך לכלי משחק בידי אחד ההורים. )2003-2010( בשנים האחרונות מקרי רצח של ילדים 43 התרחשו בארץ מקרים של רצח 132 בתוך המשפחה ו- ), ולכן 2001-2010( נשים בידי בעליהן החלטנו לייחד גיליון זה של כתב העת לתיאור התופעה, להשלכותיה על בני המשפחה ולדרכי ההתמודדות עמה. המאמרים מציגים את ההיבטים השונים – האישי, הבין-אישי, הארגוני

נעמי גוטמן

פרופ' הלל שמיד

את עבודתם המקצועית מתוך נאמנות ומחויבות לילדים ולמשפחותיהם. למען אותם אנשי מקצוע פועל מכון חרוב שהיה לי הכבוד לעמוד בראשו כמעט ארבע שנים. המכון מציב אתגרים מקצועיים ביצירה, בפיתוח, בתיעוד ובהפצת ידע מתקדם לעובדים במערכות השירותים החברתיים, שירותי החינוך, הבריאות, הקליטה, המשפט ושירותים אחרים. המכון פועל מתוך הבנה שרק פיתוח ידע ורכישתו יסייעו לעובדים להתמודד טוב יותר עם האתגרים הרבים העומדים לפניהם-לפנינו. פעילות המכון היא רכיב חשוב בפיתוח התורה המקצועית שאנו נדרשים לה בתהליכים של קביעת מדיניות וקבלת החלטות בתחום המניעה והטיפול בילדים נפגעי התעללות והזנחה. למכון שליחות חשובה, ואני משוכנע שהעומדים בראשו יעשו כל שביכולתם כדי להיענות לאתגרים בתחום פיתוח ידע חדש והקנייתו לאלה הזקוקים לו. אני מאחל לעובדי המכון המשך עשייה ברוכה ושמירה על סטנדרטים גבוהים של איכות ומצוינות המאפיינים את עבודת המכון עד כה.

בברכה,

נעמי גוטמן

פרופ' הלל שמיד

עורכת ראשית

יו"ר המערכת

נקודת מפגש

4

עמודים, 31 שגרמו למותה. גזר הדין, בן מסתיים בציטוט מתוך דבריה של בִּתם 1 בת העשר: “...ואז ראיתי את אמא על הרצפה, ליטפתי אותה ואמרתי שאני אוהבת אותה ואז אמרו לי לצאת. ראיתי את הדקירות של הסכין, בגב שלה... ואז אמרו לי שאמא מתה... אין לי אמא ולא אבא." מדי שנה גובה הקטל הפנים-משפחתי מחיר דמים כבד. עשרות בני אדם מאבדים את חייהם, ועולמם של בני 2 משפחתם, קרוביהם וחבריהם חרב. לאורך שנים מדובר במאות אזרחי המדינה אשר נפגעו מעבירת רצח במשפחה. הפגיעה קשה ביותר, והיא מתבטאת בנזקים כבדים. השלכות הרצח ניכרות לא רק אצל הנפגעים הישירים – הורי הנרצח, ילדיו או אחיו, אלא גם במעגל המשפחתי הרחב יותר ובמעגל החברתי. למרבה הצער, מי שנפגע וסבל נזקים ממשיים עקב הרצח לא בהכרח מתאים להגדרה על-פי חוק 2001- זכויות נפגעי עבירה, התשס"א ולפיכך לא יזכה 3 (להלן: “החוק"), בזכויות המועטות מכוחו, שעיקרן זכות להגנה, לקבלת מידע ולהבעת עמדה בעניינים מסוימים. יתרה מזו: המציאות מלמדת כי בהיעדר ייצוג הולם אין כלל ודאות שהנפגע ידע כיצד לממש את זכויותיו בעצמו, ובמקרים רבים היעדר הידיעה על קיומן ימנע את מימושן ממילא.

לנרצחים אין יום אבל לאומי עו"ד דיקלה טוטיאן זייד

המשותפים – לעיני בנותיו הקטינות. על-פי כתב האישום שהוגש נגדו, דקר גדו את נגה ארצי ז"ל עשרות דקירות בכל חלקי גופה, דקירות קטלניות

הגיע אילן גדו לדירת אשתו 2008 ביולי בנפרד, מצויד בסכין. הוא גמר אומר לגרום למותה ועשה זאת באכזריות בדירה אשר שימשה למגוריהם

)2009( 304 )33( 09 , פדאור מדינת ישראל נ' אילן גדו 5037/80 ) תפ"ח (חיפה 1 www . police . gov . il על-פי נתוני משטרת ישראל המופיעים באתר המשטרה: 2 לחוק זכויות נפגעי עבירה מגדירים מיהו בן משפחה. הגדרה זו, המשמשת מפתח להכרה בבן משפחת הנרצח לצורך קבלת זכויות, לוקה 22 ,2 סעיפים 3 בחסר ויש להרחיבה כך שתכלול בני משפחה נוספים. למשל, סבים שנכדם נרצח בידי חתנם וכן ידוע בציבור 'טרי' של הנרצחת הם היום 'שקופים' בעיני מערכת החוק והמשפט ולא יזכו בזכויות מכוח החוק.

נקודת מפגש

5

הזכות לייצוג משפטי על-פי שיטת המשפט בישראל, המדינה היא המנהלת את ההליך הפלילי והיא המתייצבת בבית המשפט לתבוע את העבריין כדי להגן על הערכים החברתיים שנפגעו עקב העבירה שביצע כלפי הנפגע (כגון הגנה על שלמות גופו של האדם האינטרס 4 ועל שלום הציבור וביטחונו). של המדינה אינו חופף בהכרח לאינטרס של הנפגע, ולעִתים הוא אף מנוגד לו, שכן הליך קבלת ההחלטות של המדינה כרוך בשיקולים של הרתעה, בשיקולים כלכליים, בשיקולי יעילות כגון הספק, ובשיקולי מדיניות שונים היוצרים ניגוד עניינים מובנה בין האינטרס של הנפגע לזה של המדינה. מהטעם הזה הפרקליט המייצג את המדינה אינו יכול להעניק לנפגע ייצוג הולם. אמנם החוק מכיר בצורך המהותי של ייצוג נפרד ובלתי תלוי לנפגע העבירה, אך זכות אלמנטרית זו אינה מוקנית לו על-ידי המדינה (שלא כייצוג הניתן לנאשמים ברצח, המוסדר בחוק הסנגוריה הציבורית). כך נוצרת העדפת הרוצח על פני הנפגע, היות שלפי רצון הרוצח תספק לו המדינה ייצוג על חשבון משלם המִסים – ואילו בני משפחת הנרצח יהיו זכאים לייצוג כל עוד יתכבדו לשאת בעצמם בעלות של ייצוג זה.

נפגעי העבירה, שהבינו כי הם מודרים ממערכת המשפט ועניינם אינו זוכה לייצוג הולם, פנו לייצוג פרטי או לסיוע וולונטרי, כגון זה של מרכז נגה, מייסודה של הקריה האקדמית אונו – הארגון הראשון והיחיד אשר חרט על דגלו ייצוג נפגעי עבירות המתה והוא פועל למען משפחות נרצחים רק לפני כשנה בהתנדבות כשבע שנים. וחצי חדלה המדינה מהתעלמותה המוחלטת כלפי חובותיה למשפחות הנרצחים, עת הכריז שר הרווחה על תכנית סיוע מיוחדת לנפגעי עבירות המתה, תכנית שתכלול בין השאר ייצוג משפטי במסגרת הלשכה לסיוע יוזמה זו תַקנ ֶה לנפגעי משפטי. עבירות רצח והריגה בלבד ייצוג למשך שנתיים, בתנאי שהעבירות נעשו לאחר ועל-פי מבחני הכנסה. עם 01.08.09 זאת, תכנית זו היא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי, והיא החלה לפעול למעשה רק בימים אלה. התכנית איננה מחויבת מכוח חוק, והיא תלויה בהקצאה חוזרת של משרד הרווחה. נציין כי לא רק הנפגעים יצאו נשכרים אם עורך דין מטעמם יפעל למיצוי זכויותיהם, אלא גם הפרקליט שיתפנה לעבודתו העיקרית בשירות האינטרס הציבורי.

זכויותיו העיקריות של הנפגע בהליכים הפליליים המתנהלים 5 כנגד הנאשם. מהלך המשפט זכויות הנפגע בהליך הפלילי דלות. הוא אינו צד להליך המתקיים, ואם יוזמן להופיע בבית המשפט יהיה זה כעד, ולפיכך הוא אינו שותף בתהליך קבלת ההחלטות אם להעמיד את החשוד 6 ברצח לדין אם לאו ובגין איזו עבירה. גם זכות הנפגע לעיין בכתב האישום ולקבל העתק שלו חלה רק לאחר שכתב האישום הוגש (ואם נפלו לשיטת הנפגע טעויות בכתב האישום – יתגלה הדבר רק לאחר שהוגש כבר לבית המשפט, וגם אז לא מוקנית לו זכות לעתור לתיקונן). לנפגע זכות לנוכחות בדיונים, גם כאשר אלה מתקיימים בדלתיים סגורות, והוא אף רשאי לצרף מלווה מטעמו. זכות זו אינה חלה כאשר הנאשם הוא קטין והדיונים מתקיימים 7 בבית המשפט לנוער.

1982 – לחוק סדר דין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב 68-73 יש חריג אחד המאפשר לפרט להגיש, בעבירות קלות, קובלנה פלילית בהתאם לסעיפים 4 (להלן: "חסד"פ"). לנפגעים יש עוד זכויות בהליך הפלילי, כגון הזכות להגנה מפני הפוגע או מי מטעמו, וכך לא יימסרו פרטיו לידיעת הנאשם. כאשר מדובר ברצח במשפחה 5 לחוק). לנפגע עומדות 8 ,7 יקשה לממש זכות זו, שכן מפגש בין הצדדים הוא בלתי נמנע גם אם הנפגע יפעל למנוע מפגש זה בבית המשפט (סעיפים זכויות למידע גם בתום ההליך הפלילי ובמהלך ריצוי עונשו של העבריין ו/או שהותו של הרוצח בבית חולים לחולי נפש וזכויות להבעת עמדה בפני ועדת לחוק). 20 ,19 השחרורים הדנה בקיצור עונשו, וכן לעניין חנינה (סעיפים לחוק. לנפגע יש זכות להגיש ערר על החלטה לסגור את התיק בהתאם להוראת 8-9 זכות למידע ולעיון בכתב אישום בהתאם לסעיפים 6 לחסד"פ. 64 סעיף במקרה זה צריך לפנות אל בית המשפט בבקשה להתיר את נוכחות בני משפחתו של הנרצח בדיונים. הליך זה, המצריך סיוע של עו"ד, גורם לנפגעים 7 עגמת נפש מרובה; פרט לסבך הבירוקרטי, יש מקרים שבית המשפט לא ייעתר לבקשה כלשונה, והוא עשוי להטיל מגבלות (כגון נוכחות של אחדים מבני המשפחה בלבד, איסור על קבלת פרוטוקול ו/או נוכחות בליווי בא כוח בלבד).

נקודת מפגש

6

הסדר טיעון אחת הזכויות המשמעותיות ביותר שיש לנפגע, בכל הקשור למשפט המתנהל כנגד הנאשם ברצח, היא הזכות להביע עמדה בעניין פרטיו של הסדר טיעון המתגבש בפני הפרקליט המנהל את – ואף 8 התיק בטרם יקבל החלטתו להשיג על החלטתו בפני פרקליט הזכות בכיר ממנו במעין זכות ערר. חשובה ביותר בשל השכיחות הגבוהה של הסדרי טיעון במערכת המשפט הישראלית. אף שאי אפשר להציג נתונים מכלל 80%- מדויקים, ההערכות הן שכ התיקים הפליליים מסתיימים בהסדר עם זאת, עמדת הנפגע איננה טיעון. מחייבת את הפרקליטות לפעול לפיה, ולעִתים היא תיוותר בעלת משקל ערכי ומוסרי בלבד. כך למשל, פגיעה בזכות הנפגע, כגון אי-יידועו בדבר הסדר טיעון אלא לאחר שנחתם, אינה מהווה הפרה המצדיקה ביטול ההליך. העובדה שמדובר בפגיעה מהותית בזכויות הנפגע אין בה כדי לפגום בחוקיות ההליכים או לגרום לביטולם, ולכל היותר יראו בה עבירה משמעתית בהתאם לסעיף לחוק. אמנם הפסיקה קבעה כי על 21 בית המשפט לברר אם הוראות החוק בעניין זה אכן קוימו, אך עדיין יש קושי רב במימוש זכות זו כדבעי. למעשה, הסדר טיעון משמעותו כבילת ידי בית המשפט ל"מלאכת שפיטה" שנעשית בידי הפרקליטות

הזדמנות ממשית, יקשה עליו להביע עמדה מושכלת – מהטעם הפשוט שאין לו הידע המשפטי הנדרש כדי לחלוק על דעתו המקצועית של הפרקליט המטפל בתיק. יתרה מזו: גם כאשר הנפגע מיוצג על-ידי עורך דין הבקיא בדין, הוא או שלוחו מנועים מלעיין בחומר לפיכך הם ניזונים בעיקר 11 החקירה. ממוצא פיו של הפרקליט, והוא, מטבע הדברים, צד בעל אינטרס המעוניין בקיומו של ההסדר. במצב דברים זה, שלנפגע זכויות דלות בהליך הפלילי, נמנעת ממנו האפשרות להביע עמדה מנומקת ומבוססת, ואין ביכולתו לוודא כי אכן מוצה הדין עם הנאשמים. תסקיר נפגע, הצהרת נפגע ו/או עדות במסגרת טיעונים לעונש. במרבית המקרים הנפגע לא יישמע ואף לא ייראה בבית המשפט, אלא במסגרת הטיעונים לעונש. הואיל וברוב המקרים משפחות ההרוגים אינן עדות בבית המשפט, שלב הטיעונים לעונש הוא השלב המרכזי שבני המשפחה פרקליט המבקש 12 יוכלו להשתתף בו. כי בית המשפט יתחשב בנזק שנגרם לנפגע עקב הרצח יכול להזמין את הנפגע להעיד, להגיש הצהרה כתובה מפיו של הנפגע ולבקש כי בית המשפט ימנה קצין מבחן שיערוך תסקיר של 13 מצבו של הנפגע והנזקים שנגרמו לו. ואולם, היות שהדבר נתון לשיקול דעתו של הפרקליט, פעמים רבות אפשרויות

ובידי הנאשם וסנגוריו, נוכח ההלכה שבית המשפט אינו נוטה להתערב כך 9 אלא במקרים חריגים מאוד. במקרים רבים מוחלפת עבירת הרצח בעבירת הריגה, וגם עובדות כתב האישום המתארות את ביצוע הרצח יתוקנו בצורה מלאכותית כדי להתאימן להסדר הטיעון באופן שיצדיק ענישה מקלה. לעבירת הרצח קבוע עונש של מאסר עולם חובה, ואין בית המשפט רשאי לסטות ממנו אלא בנסיבות מיוחדות, אולם לאחר ההסדר מוגבל שיקול הדעת של בית המשפט בעבירת שנה. כך 20 ההריגה למאסר מרבי עד אירע במקרהו של הנאשם לליק לוי, שבמקור יוחסה לו עבירת התעללות בבִתו התינוקת ורציחתה. בסוף ההליך נחתם בין הפרקליטות לנאשם הסדר טיעון שבמסגרתו הומרה עבירת הרצח בעבירת הריגה, והעונש אשר הוטל שנות מאסר 20 עליו בגין קטילתה היה בלבד – לעומת מאסר עולם חובה אילו על מורת רוחו 10 הורשע בעבירת רצח. של בית המשפט מהמלאכותיות שיוצר הסדר הטיעון אפשר ללמוד מדבריו: “המאשימה הקלה עם הנאשם במסגרת ההסכם להסדר הטיעון באותה עת שהמירה את עבירת הרצח שייחסה לו בעבירת הריגה... אין מקום... להקלה נוספת בעונש מעבר להקלה המופלגת בה זכה בהסכם". פעמים רבות, גם כאשר ניתנת לנפגע

8

לחוק. 17 סעיף

, קובעת כי על בית המשפט לכבד את 577 ,)1( פלוני נ' מדינת ישראל, נז 1958/98 , הלכה שנקבעה על-ידי בית המשפט העליון בהרכב מורחב בע"פ 9 ההסדר אלא במקרים שבהם נפל פגם או פסול משמעותי בשיקולי התביעה, ההופך את ההחלטה לבלתי מאוזנת באופן קיצוני, וגם אם נתקבלה החלטה לסטות ממנו, הענישה שעליה יחליט בית המשפט לא תהיה בפער גדול מהענישה שהוסכמה על-ידי הצדדים. .)2007( 828 ,)1(2007 תק-מח מדינת ישראל נ' לליק לוי, 1011/05 ) תפ"ח (ת"א 10 .)2009( 256 )16( 09 , פדאור פלסטין מעאלי נ' פרקליטות מחוז מרכז 4792/09 בג"ץ 11 לחשיבותם של תסקירי נפגע: פוגץ', ד', "'מהפכת הקורבנות' – היום שאחרי, לקראת מודל המכיר בשיקולי ענישה פרטיים?" שנתון הקריה האקדמית 12 .229 ' תשס"ד-תשס"ה, כרך ד

נקודת מפגש

7

הבסיסיים, כגון מקום מגוריהם המיידי, מזונותיהם, קבלת טיפול רפואי, רישום למוסדות חינוך, ניהול הליכים משפטיים ומימוש זכויותיהם, לרבות הזכויות ברכוש – כל אלה מעלים את הצורך במינוי מיידי של אפוטרופוס אשר טובתם היא שתנחה את צעדיו ותעמוד לנגד עיניו. הליך מינוי אפוטרופוס הוא הליך משפטי אשר צד לו הוא בא כוחו של היועץ המשפטי ממשרד הרווחה. הליך זה מצריך ייצוג ועלותו בצִדו. במסגרתו תידרש עמדת משרד הרווחה לשאלת זהות המבקש להתמנות אפוטרופוס לקטינים ויכולתו למלא תפקיד זה. ההליך ממושך בעוד המענה צריך להינתן מייד לאחר הרצח. ילדים נפגעי רצח במשפחה אינם זכאים על-פי חוק לייצוג עצמאי, ובהיעדר ייצוג שכזה הם חשופים ללחצים של בני משפחה. מטבע הדברים המשפחה נקלעת לסיטואציה טרגית והרסנית המקשה עליה להכריע בעניינים כגון הקשר עם אביהם היושב בכלא, אצל מי יגדלו ומה יהיה מעמד המשפחה שקלטה אותם. כך גם בניהול נכסי הקטינים. רכוש אימם שנרצחה אינו עובר לידיהם באופן אוטומטי, ויש צורך בנקיטת הליכים מיידיים כדי להבטיח כי רכוש זה יגיע לידיהם ולא לידי מי שנטל בידיו את חייה של האם. הליך קבלת צו ירושה בנסיבות אלה צפוי

אלה לא תיושמנה – בפרט כאשר הנפגע איננו מיוצג. השפעת נוכחותו של הנפגע בהליך באה לידי ביטוי בהרשעתו של יחזקאל יאיר ברצח אשתו ואם שלושת בניו במכות פטיש רבות בראשה. עדותו של הבן אורי היא שהביאה לכך שבית המשפט פסק פיצויים לזכות שלושת הערעור – 14 בניהם בהליך הפלילי. הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין 15 (לרבות רכיב הפיצוי) – נדחה. פיצוי הנפגע מושג בהליך הפלילי או בתביעה אזרחית מידי הרוצח, אך לא מידי המדינה המתנערת מחובתה לסייע לשיקום הנפגעים. פרט לקצבה מיוחדת שזכאים לה ילדים שנתייתמו עקב מעשה אלימות במשפחה, אין כל פיצוי, 16 שיפוי סיוע או שיקום. קטל פנים-משפחתי גובה את חייהן של נשים יותר משל כל בן משפחה אחר. על-פי נתונים רשמיים של משטרת 2001 ישראל, בעשור האחרון (משנת נשים 132 ) נרצחו 2010 ועד שנת במצב זה, של רצח 17 בידי בן-זוגן. האם בידי האב, עולות שאלות רבות ודילמות מורכבות בקשר לילדים אשר נותרו יתומים מאימם בעוד אביהם צפוי להישלח למאסר ממושך. החלטות הנוגעות לקטינים ולדאגה לצורכיהם קטינים נפגעי רצח והוריהם

להתנגדות מצד המדינה, לנוכח ההליך המשפטי הממושך שהרשעת האשם ברצח כרוכה בו. בעוד הילדים היורשים זקוקים לצו ירושה כדי לקבל את רכוש אימם שנרצחה, הרוצח יכול להשתמש באין מפריע בנכסים שבבעלות משותפת לשני בני הזוג. ישנם אף מקרים שבהם הרוצח לא יורשע בעבירה שביצע עקב התאבדותו או עקב אי-כשירותו לעמוד לדין, ואז לא יהא פסול מלרשת, לחוק הירושה, 7 ,5 כהגדרת סעיפים

לחסד"פ, באופן המאפשר עריכת תסקיר נפגע לנפגעי עבירות אלימות, הוגשה לכנסת ישראל על-ידי ח"כ זהבה גלאון 187 הצעה לתיקון הוראת סעיף 13 ביוזמת מרכז נגה, והסעיף אכן תוקן בשנת תשס"ז. ש"ח 258,000 , המקנה לבית המשפט שיקול דעת לפצות את הנפגע עד לסכום מרבי של 1977- לחוק העונשין, התשל"ז 77 בהתאם לסמכותו לפי סעיף 14 בגין כל עבירה. , פורסם בנבו. 30.03.04 ). ראו גם גזר הדין המשלים מיום 2004( 4686 ,)1( 2004 תק-מח מדינת ישראל נ' יחזקאל בן נעים יאיר 02/1178 ) תפ"ח (ת"א 15 . www . btl . gov . il . נתוני הזכאות מפורטים באתר המוסד לביטוח לאומי 1995- חוק התגמולים (ילד שנתייתם עקב מעשה אלימות במשפחה) התשנ"ה 16 כאמור, תכנית משרד הרווחה כוללת סיוע בטיפול פרטני,. כיום זוכים הנפגעים לתמיכה מועטה במסגרת קבוצתית המוצעת על-ידי ארגון משפחות .2010 נרצחים, אשר זכתה במימון משרד הרווחה רק מאמצע שנת

נקודת מפגש

8

הילדים כנפגעים על-פי החוק, ובכלל זה זכותם לקשר עם בני משפחתם, זכותם לטיפול נפשי ופעמים רבות – גם זכויותיהם ברכוש. רצח במשפחה חושף את בני המשפחה לפגיעה נוספת לא רק מעצם הדרתם מההליכים המשפטיים אלא גם מהיותם חשופים לעין הציבור, חשיפה הגורמת לפגיעה מתמשכת בפרטיותם. ההתעניינות הציבורית במה שמכונה “פרשת הרצח" חושפת לעִתים מידע אישי שאיננו רלוונטי לעניין, וכך פעמים רבות הם מוצאים עצמם בעמדה מתגוננת נוכח פרסומים שגויים או שקריים. מיטל פיטי ז"ל נחנקה למוות על מדרגות בית הוריה. החשוד ברצח התאבד בביתו שלו באמצעות נשקו הצה"לי האישי. כיוון שבעת ביצוע העבירה שירת הרוצח בשירות סדיר, הוא נקבר כחלל צה"ל בחלקה צבאית. במקרים דוגמת זה, של רצח והתאבדות, הליכי העמדה לדין של הרוצח אינם נמשכים. במובן זה התמודדות בני משפחה של נרצחים קשה ומורכבת עוד יותר מבחינה חברתית, שכן אין קביעה משפטית ברורה של זהות רוצח יקיריהם, המתאבד אינו מוקע באופן חד וברור כמי שהורשע ברצח, ובני משפחת הנרצחת אינם זוכים בהכרה. כאבם של יוסי ולבנה פיטי, הוריה של מיטל ז"ל, מתעצם בכל יום זיכרון

מאבק בן עשור – חרף היות המשפחה מוכרת לשירותי הרווחה.

(להלן: חוק הירושה). 1965- התשכ"ה בעניין זה הונחו על שולחן הכנסת שלוש הצעות חוק כדי לתקן 18- ה ולמנוע הברחת נכסים 18 את המעוות ושימוש בהם על-ידי הרוצח. להחלטות אלה יש השפעה מיידית ומכרעת על הקטינים הנאלצים להיפרד מההורה שנרצח ומהורה שהוא בגדר נוכח נפקד, ואזכור אהבתם אותו מעורר התנגדות טבעית. במקרים רבים חל נתק בין בני משפחת הנרצחת לבני משפחת הרוצח, וכך נאלצים הילדים להיפרד גם מבני משפחת האב, לרבות סבתא וסבא שלא עשו להם כל רע. במקרים שבהם הילדים נמצאים בחזקת משפחת האב הרוצח, משפחתה של הנרצחת סובלת כפליים – גם עקב ניתוק הילדים מהם. משרדי הממשלה השונים ובתי המשפט אינם ערוכים לטפל במקרים רגישים אלה, הדורשים התייחסות שונה ומובחנת מכלל האוכלוסייה. ע' ויתרה על זכותה להינשא ולהפוך בעצמה לאם, והיא מקדישה את חייה לגידול ארבעת ילדי אחותה ז"ל שנרצחה בידי אבי הילדים; במקרה זה לא נוהלו הליכים פליליים, מכיוון שנקבע כי האב החשוד ברצח היה לא שפוי בעת ביצוע הרצח ולא כשיר לעמוד לדין, והוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי. ע' נאלצה להתמודד עם קשיים רבים ללא סיוע של ממש מידי הרשויות. אף מעמדה כ"משפחה אומנת" הוסדר רק לאחר

גם עופר דמתי, שגידל את שתי בנות אחותו, איילה דמתי ז"ל שנרצחה בידי בעלה, אבי הבנות, במכות נאלץ 19 פטיש בראשה עת ישנה עִמן, להתמודד עם קשיים בירוקרטיים ואטימות ממסדית. כאשר פנה עופר בבקשה לקבל סיוע מהביטוח הלאומי עקב הנסיבות החריגות, הוא נדרש לשלם חוב של איילה ז"ל, חוב שבוטל רק לאחר מאבק עיקש. הוא נדרש לנהל מאבק נוסף כדי לקבל סיוע בדיור, ולמרבה האירוניה, ועדה עליונה שדנה בבקשתו לא מצאה נסיבות המצדיקות הענקת סיוע של ממש. זה המקום לחזור אל הדוגמה שפתחתי בה מאמר זה, הירצחה של נגה ארצי ז"ל. אחיה, יוסי ארצי, ובני משפחתו נאלצו לשנות את מקום מגוריהם היות שלאחר הרצח ילדים 3- הפכו הוא ורעייתו מהורים ל ילדים המתגוררים כולם 6 להוריהם של חדרים ללא כל סיוע מיידי. 3 בדירת החלטתם של אחֵי הנרצחים להפוך לאפוטרופוסיהם של אחייניהם בכל אחד מהמקרים לעיל הייתה החלטה מיידית, אך היא אינה מובנת מאליה. המציאות מראה כי הם יהיו אלה שיפנו במהלך השנים בבקשות ובהליכים משפטיים שונים עבור הילדים, ובהיעדר ייצוג משפטי מתאים, יקופחו זכויות

,1998-2003 ולשם ההשוואה ראו גם נתוני הקטל הפנים-משפחתי לשנים www . police . gov . il בהתאם לנתוני משטרת ישראל המופיעים באתר המשטרה 17 . www . no 2 violence . co . il ל.א לחימה באלימות בנשים .)2117/18/ ) וח"כ משה מטלון (פ 2978/18/ ) בסיוע מרכז נגה, מירי רגב (פ 3277/18/ ראו ע"י ח"כ זהבה גלאון (פ 18 . מ"י נ' חנוך הופטמן מחוזי (ת"א) 4033/98 ת"פ 19 .)2011( 451 )22( 11 פדאור עזבון המנוחה ענת אלימלך נ' עזבון דוד אפוטה 29170-05 ) תמ"ש (ירושלים 20 , האוסר על הצגת תמונה של גופת נפטר, 2011- ) (פרסום תצלומו של נפגע או נפטר), התשע"א 11 '  התקבל חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס 30.3.11 ביום 21 וזאת רק כאשר ניתן לזהותו. אין די בתיקון זה כדי להגן על כבוד הנרצח או בני משפחתו.

נקודת מפגש

9

כאשר הם נחשפים לפרסומים המציגים את החשוד ברצח בִּתם כמי שלא עשה רע לאיש. משפחת אלימלך, שיקירתם ענת ז"ל נרצחה בידי דוד אפוטה, נאלצה להתמודד עם פרסומים שלפיהם ענת היא שרצחה את דוד אפוטה ואחר כך התאבדה. פרסומים אלה הובילו, בין היתר, לקבורתה בחלקת מתאבדים חרף הירצחה. עוול זה הוא שהניע את אביה לנקוט הליכים משפטיים ולתבוע את עזבונו של הרוצח, כדי להביא לקביעה משפטית כי דוד אפוטה הוא רוצחה של 20 ענת ולא להיפך. ראוי לציין כי בחוק הגנת הפרטיות אין הגנה מלאה על פרטיותו של המת, ובנושא זה הוגשו לאחרונה לא מעט הצעות חוק פרטיות עקב פרסומים פוגעניים של תמונות ו/או פרטים אישיים ביותר של מי שנרצח. כך למשל, השימוש החוזר ונשנה בתמונותיה של רוז פיזם ז"ל, בעת שגופתה נמשתה מהירקון בתוך תיק האדום, וכך גם פרסום תמונות מזירות רצח המתעדות פינוי גופת נרצח, שרגע קודם לכן היה אדם חי ואהוב, בתוך שק ניילון שחור. פרסומים שכאלה מאלצים את בני משפחת הנרצח לחזות שוב ושוב במראות הקשים ולחוות שוב 21 את אובדנם. סיכום נפגעי העבירה הם בבחינת אזרחים מופלים לרעה. בעוד המדינה הכירה בזכותם של נפגעי תאונות דרכים ונפגעי פעולות איבה, בזכויות לפיצויים של מי שנפגע במהלך שירותו הצבאי או במהלך עבודתו, בזכותם של חשודים ונאשמים לייצוג ובזכויותיהם של אסירים משוחררים לשיקום –

להשגת מענה לצורכיהם הייחודיים של בני משפחת הנרצח ארוכה. התעלמותה המתמשכת של מדינת ישראל מצרכים אלו של הנפגעים תמשיך להרחיב את מעגל הנפגעים. אפשר לשנות את פני הדברים בהכרה סטטוטורית במעמדם הכולל של נפגעי העבירה, ובעיקר בכך שהפגיעה מצריכה לא רק טיפול משפטי ונפשי מיידי אלא טיפול ארוך טווח, ובצד זה – הכרה בצורכיהם הכלכליים. בכך יש לא רק מעשה משקם לנפגע הספציפי שיקבל את הסיוע הכלכלי, כי אם נקיטת עמדה ציבורית-חברתית וצעד כלכלי ומוסרי נכון. הדבר נכון שבעתיים כאשר מדובר בילדים נפגעי עבירות רצח במשפחה.

נפגעי העבירה הם אוכלוסייה מודרת מזכויות בסיסיות. הנפגעים אינם זוכים להתייחסות של ממש וקולם אינו נשמע. מותם הטרגי של יקיריהם איננו מצוין ביום זיכרון לאומי, הם אינם זוכים בחיבוק חברתי ולא בהכרה בהיותם קבוצה בעלת צרכים ייחודיים. גם הניסיון למצוא מזור לבעיותיהם של הנפגעים באמצעות הליכים משפטיים מוביל לפתרון חלקי ונקודתי בלבד, ובמקרים רבים, חרף הענקת זכויות מכוח הדין והפסיקה – אלה לא תמומשנה. יתרה מזו: בהיעדר זכויות בסיסיות, כגון הזכות למימון ייצוג משפטי, הזכות לשיפוי ופיצוי, טיפול הולם ושיקום מידי המדינה, הדרך

נקודת מפגש 10

עיתונאים בעין הסערה ) NEWS 1( ) ויואב יצחק 10 אביבה לורי (“הארץ"), אורלי וילנאי (ערוץ על תפקיד התקשורת בעיצוב דעת הקהל בעניינים של התעללות והזנחה

ד"ר שירלי בן שלמה

לדבר. האירוע הזה", היא אומרת, “היה שיעור עיתונאי חשוב במפגש עם המשפחות שבהן נפגעים ילדים – המשפחות צריכות לדבר ורוצות לדבר לא פחות משאנחנו רוצים לספר". לורי, היום חברת מערכת עיתון “הארץ" ומורה לתקשורת בסמינר הקיבוצים, עסוקה בשאלה עד כמה העיתונאים מנצלים את המשפחות שאינן מודעות לכאב הגדול שלהן. היא אומרת: “נראה שמדובר במו"מ הדדי בין העיתונאי לבין המשפחה שנעזרת במי שמתעניינים בה". המפגש האינטימי עם המשפחות הפוגעות או הנפגעות שמתארת לורי מעלה שאלות בקשר לתפקיד התקשורת – האם התקשורת צריכה רק לדווח על המציאות או להיות גם זו שמתערבת במציאות ומעצבת אותה? “אני מאמינה בתקשורת לורי אומרת: שמתווכת לקורא את המציאות, אבל לא מבנה אותה עבורו. ברור שכל מה שאני כותבת עובר גם דרכי, אבל אני משתדלת לתת לגיבורים לספר את הסיפור, התובנות שלי צריכות להיות מובלעות בטקסט". העיתונאית אורלי וילנאי, המשדרת הן במדיום הטלוויזיוני והן במדיום הרדיופוני, מציגה זווית מעט שונה מזו של לורי: “מעצם היותי עיתונאית יש לי כוח לשנות דברים ואין לי פריווילגיה לא להתערב. הגבול היחיד הוא החוק

היה לספר את הסיפור, ומצד שני – הרגשתי אי-נוחות גדולה לדחוף את עצמי לבית שמנסה לעכל את הטרגדיה הגדולה שנחתה עליו זה עתה. כשהגעתי אל הבית היה כבר חושך בחוץ, לקחתי אוויר ואמרתי לעצמי – מקסימום יזרקו אותי". לורי מדגישה את הרגישות התרבותית הנדרשת מעיתונאי כשהוא מגיע לסקר אירוע מסוג זה: “כאשר הגעתי אל בית האבלים, המשפחה סעדה סעודת אבלים שכללה וודקה ודג מלוח, הצטרפתי אליהם. הם שיתפו אותי במה שעובר עליהם באותם רגעים. כאשר הרגשתי שיש לי מספיק חומר עיתונאי נפרדתי מהמשפחה, אבל אז הסבתא מצד האבא רצה אחריי. רצתה להמשיך

. המדינה כולה 1992 השנה היא מזועזעת מהטרגדיה שנחשפה זה עתה במהדורות החדשות – על אודות אם, מרינה דוידוביץ, שברגע של טירוף הטביעה למוות את שתי בנותיה (בת ). אביבה לורי, אז עיתונאית 7 ובת 5 בעיתון “מעריב", נשלחה על-ידי עורך העיתון ל'חזית', כדי לספר את סיפורה של המשפחה מהעיר כרמיאל, שעולמה חרב. הנסיעה הזאת זכורה ללורי כ"נסיעה אל הלא נודע". היא השתתפה בלוויה של הבנות, אבל הרגישה שהיא עדיין אינה יודעת מהו הסיפור שמאחורי הרצח והחליטה להמשיך מבית העלמין אל בית האבלים. היא אומרת: “זו לא הייתה החלטה פשוטה. מצד אחד – התפקיד שלי, כעיתונאית,

נקודת מפגש 11

יואב יצחק

אורלי וילנאי

אביבה לורי

לזרוע העיתונאית, שכוחה מוגבל". הצנזורה היחידה שהוא מטיל על עצמו קשורה לעניינים הנדונים בדלתיים סגורות או, לחלופין, לאיסור חשיפת זהותם של ילדים מעצם היותם קטינים. “ככל שחלות על הדיווח העיתונאי יותר הגבלות, כך היכולת להעביר מסר מוגבלת יותר", הוא אומר. אני שואלת את יצחק כיצד הוא מתמודד ברמה האישית עם הסוגיות הקשות “עיתונאי הוא שהוא חושף, והוא אומר: קודם כול אדם, אחר כך אזרח ורק בסוף עיתונאי. השאלה היא מאיזו פוזיציה אתה נכנס לתוך הסיפור. אני עוסק בסיפור עיתונאי רק אם אני מרגיש כמו וילנאי, גם כאדם שנעשה עוול". יצחק מעיד על עצמו שהוא שומר על קשר עם גיבורי הסיפורים שלו: “מאחר שאני נכנס לסיפורים העיתונאיים קודם כול כאדם, המעורבות שלי מובילה לא פעם לחיבורים אישיים. זכור לי מקרה מלפני מספר שנים שבו היה סכסוך גירושין קשה בתוך המשפחה. במהלכו אישה האשימה את בן זוגה כי חטף את בתם המשותפת. על רקע זה נכנס האב למאסר. ליוויתי את הסיפור מקרוב והבעתי את דעתי בקשר להתמודדות הרשויות עם המקרה, אבל המעורבות בחיי המשפחה הייתה כל כך אינטנסיבית, שהפכתי להיות חלק מהמשפחה בשנים שלאחר מכן, ואפילו השתתפתי בחתונות של בני המשפחה

עצמי שאלות בקשר לעולם שבתוכו אני מגדלת את בני. השאלות החלו לעלות עוד בזמן שהייתי בהיריון ורצתי בין סיקור אסון ורסאי לסיקור פיגועים בערים השונות. לאחר שבני נולד הכול הפך להיות יותר מפחיד, הרגשתי צורך לדעת לאן לעולם לא אתן לילד שלי להגיע, להבטיח לעצמי שאספק לו סביבה מגִנה". העיתונאי יואב יצחק, מו"ל ועורך , מאמין 1 NEWS של אתר החדשות בתפקיד האקטיבי של העיתונאי בעיצוב “לעיתונאים יש תפקיד המציאות: מכריע בעיצוב דעת הקהל. הציבור ניזון מהתקשורת, אין לו בדרך כלל מקור אחר לשאוב ממנו מידע. טיפול נכון בסוגיות חברתיות יכול לדחוף את רשויות יצחק האכיפה והטיפול לעשות מעשה". הגשים הלכה למעשה את החזון שלו בקשר לעיתונות אקטיביסטית כאשר עזב לפני כעשור את העיתונות הכתובה והקים אתר חדשות עצמאי – “במטרה לא להיות חשוף לצנזורה של חומרים עיתונאיים מסוימים". יצחק מרבה לעסוק בסיפורים עיתונאיים הקשורים לילדים בסיכון ובסכנה ובמשפחותיהם ועושה זאת, לדבריו, “הן באמצעות 1200 העיתונאים שלי והן באמצעות בלוגרים (כותבים חופשיים) שעוסקים בתחום של רווחה, אכיפה ומשפט, וכותבים מאמרי דעות המעצבים את דעת הקהל. זוהי זרוע משפיעה מעבר

והמוסר, אבל ברגע שאני שומרת עליהם חלה עליי כעיתונאית החובה להתערב במציאות". עם זאת, היא מסייגת דבריה ואומרת: “כאשר מועלים בפניי סיפורים הקשורים במצבי סיכון בתוך המשפחה, אני מאוד נזהרת. במקרים אלו אני יכולה להשתמש בכוח העיתונאי שלי כדי להפנות את מי שזקוקים לעזרה לאנשי הטיפול המתאימים". וילנאי מעידה על עצמה שעשתה זאת כאשר ראתה בתים שהייתה בהם הזנחה קשה של הילדים. בעבר, כאשר רצתה לסייע לילדה שברחה מבית הוריה, . “בכל 1818 היא התקשרה לקו החירום מקרה", היא אומרת, “אני אעשה הכול כדי לחבר את המאזינים או הצופים למי שעשוי לסייע להם פיזית ונפשית, והמוטו הוא שהוצאה מהבית היא מוצא אחרון". הגישה של וילנאי בקשר למעורבות של התקשורת מתבטאת גם ברצון שלה לספק לצופים ולמאזינים, שהיא מכנה “לקוחות", ידע כיצד אפשר למנוע מצבים של סיכון וסכנה. היא מספרת על הקשר עם לילך שם טוב, 2010 ששלושת ילדיה נרצחו בשנת בידי אביהם: “אני מנסה להבין מלילך אם היו סימנים מוקדמים שאפשר היה לראות". וילנאי, אם לילד צעיר, מדברת על המורכבות של המעורבות האישית בסיפורים הקשורים באלימות במשפחה: “האירועים הקשים שאליהם נחשפתי כעיתונאית גרמו לי לשאול את

נקודת מפגש 12

לאחר שעברו תהליך של שיקום". אני שואלת את יצחק, המזוהה בעיקר עם חשיפות בתחום הפוליטי והכלכלי – האם יש הבדל בין העיסוק העיתונאי בתחומים אלו לבין העיסוק בתחומי הרווחה? יצחק: “יש אנשים שהם שחקני נשמה – כל מה שהם נוגעים בו זה מתוכם, ואני אחד מהם. כשאני צריך לדווח באתר שלי על טרגדיות בתוך המשפחה, זה הרבה יותר מסובך בשבילי מאשר לדווח על עוד טייקון שביצע עבירות פליליות". עם זאת, יצחק חושב שעיתונאי חייב לדעת לעשות הפרדה ולדעת את הגבול בין החיים הפרטיים שלו לבין החיים של מרואייניו. הוא מסביר: “הרקע שבתוכו צמח העיתונאי קריטי למידת המעורבות שלו בתוך הסיפור. יש עיתונאים שהעיסוק שלהם במצבי סיכון וסכנה אצל ילדים קשור לכך שהם עצמם היו ילדים במצוקה. הם פונים למקצוע מתוך רצון לתקן את העבר של עצמם, הם מתריעים על סכנות כדי שלא יקרה לילדים של היום מה שקרה להם בעבר. מאוד קשה להם לעשות הפרדה – הם מדווחים מדם לִבם, לאנשים אלו מאוד לא פשוט". שאלתי את שלושת העיתונאים מה הם חושבים על התפקיד של התקשורת במניעה של התעללות בילדים והזנחה של ילדים. אביבה לורי אומרת: “אני כעיתונאית מדווחת, אבל אין לי יכולת למנוע את מה שצפוי. מרינה דוידוביץ מכרמיאל, כמו הורים רבים אחרים, עושים את המעשה הנורא ברגע של טירוף. לא בטוח שהתקשורת הייתה יכולה להתריע על מקרים מסוג זה. אפשר כתקשורת לקדם את המניעה של מקרים מסוימים, לטפל במקרים אחרים, אבל לא כשמדובר במקרי הקצה".

אחת התחושות הקשות העולות מול הטיפול של התקשורת בנושא האלימות כלפי ילדים, ובעיקר במקרי הקצה של ילדים שנרצחים בתוך משפחתם, היא האשמת אנשי הטיפול והאכיפה בכך שידעו ולא עשו דבר. שאלתי את העיתונאים מה דעתם בנושא. אביבה לורי מבטאת עמדה חד- משמעית – שאנשי טיפול אינם אשמים במה שלא יכלו למנוע. אבל לדבריה יש להם אחריות ללמוד איך לדבר עם “בעולם רב-ערוצי אמצעי התקשורת: כמו זה שבו אנו חיים מה שלא מדווח לא ידוע. אנשי טיפול חייבים ליזום הופעות בתקשורת, להוביל אג'נדה חברתית באמצעות כלי התקשורת, ובעיקר ללמוד איך להיות חלק לצערי, כאשר מהמשחק התקשורתי. אנשי טיפול מתראיינים הם נשמעים לא פעם מתנצלים או מתגוננים – במקום להביע עמדה איתנה בקשר לגבולות האחריות שלהם".

אורלי וילנאי אומרת: “אחת הבעיות הקשות של עולם התקשורת היום זה השיח הרדוד; מתעסקים בסוגיות חברתיות רק כשקורה משהו, וגם אז באים ממקום של האשמה. אנחנו חייבים כתקשורת למצוא את הדרך להעביר מסרים חברתיים באופן שוטף, לסייע לאנשים לדעת את הזכויות שלהם מול הרשויות, דבר שכמעט שלא קורה כיום". יואב יצחק שותף לתחושה של וילנאי בקשר לשיח העיתונאי הרדוד: “התקשורת היום היא יותר ויותר אקטיביסטית אבל גם הרבה יותר שטחית, ואז היכולת להביא לתיקון עוולות פוחתת – במיוחד כשמדובר במצבים דרמטיים כמו אלימות כלפי ילדים והזנחתם. פעם מה שנכתב בתקשורת היה משפיע בצורה דרמטית על דעת הקהל, היום התקשורת הרבה יותר פופוליסטית ולפיכך היחס הציבורי אליה השתנה לרעה".

נקודת מפגש 13

בעיצוב המציאות של ילדים העוברים התעללות והזנחה. מציאות זו מעוצבת על-פי תפיסתם המקצועית, אבל קודם כול, כפי שהגדיר זאת יצחק, מעוצבת מעצם היותם בני אדם שלעִתים פוחדים ממה שהם מדווחים עליו, לעִתים כועסים על גיבורי סיפוריהם, לעִתים מזדהים עם כאבם – ובעיקר מוצפים מהעוצמה שיש בחומרי הנפץ האנושיים שהם מדווחים עליהם. נרטיב השונות / חריגות – השיח התקשורתי הפנה אצבע מאשימה, ברמת המיקרו, כלפי כל אחד מבני המשפחה וכלפי המשפחה כולה וראה בה יחידה חברתית מעוותת ולא מתפקדת. המסר היה שאירוע כזה קורה רק במשפחות חריגות. נרטיב הקורבנות – נרטיב מנוגד המפחית מאשמתם ומאחריותם של ההורים והמשפחה המורחבת ומפנה אצבע מאשימה כלפי הממסד. סיכום המחברות מדגישות כי העיסוק באלימות כלפי ילדים “אידיאלי" מבחינת התקשורת: עקב היותם של ילדים קורבנות חסרי ישע, באלימות כלפיהם יש פוטנציאל דרמטי רב. הסיקור העיתונאי בפרשת רוז פיזם אִפשר הצצה חריגה, חדירה של ממש לפרטיותה של המשפחה; הסיקור אִפשר גם דיון ציבורי פומבי באלימות כלפי ילדים ובד בבד – בבעיות ובדילמות של יום-יום בחיי המשפחה.

זאת, כמו שאסור להאשים באופן גורף אסור להיות במצב שבו לא מתייחסים למקרים שלגורמי טיפול ואכיפה היה ידע מסוים והם לא פעלו כדי למנוע את מה שהיה צפוי. למשל, שופט שמשחרר אדם שברור שיש סכנה גדולה שיפגע בילדיו או באישתו". דבריהם של לורי, וילנאי ויצחק, שלושתם עיתונאים ותיקים העובדים במדיות תקשורתיות שונות, מאירים את התפקיד החשוב שיש לעיתונאים ממצאי המחקר: יש דמיון רב בין העיתונים בהיקף העיסוק בפרשה ובתזמון: שניהם הגיבו בהרחבת הסיקור על-פי האירועים וההתפתחויות הדרמטיות בפרשה ובצמצומו בשלבים שבהם לא היו גילויים חדשים או התפתחויות בחקירה. הסיקור בשני העיתונים התאפיין בדרמטיזציה גבוהה. תרמו לה היקפו הנרחב של הסיקור, האמצעים הוויזואליים (כותרות גדולות, שימוש רב בתמונות) ואופיו הרגשי מאוד של הסיקור. הסיקור התאפיין בשלושה נרטיבים: נרטיב בלשי-דרמטי – הפרשה נידונה כסיפור בלשי מובהק, החל בידיעה על היעלמותה של רוז ובקשת עזרה מהציבור במציאתה, החשדות נגד אביה החורג / סבהּ ואימה, ההתפתחויות בחקירתם והחיפושים הנרחבים אחר הגופה – ועד מציאתה.

אורלי וילנאי אומרת: “אני מצרה על ההאשמות כלפי אנשי הטיפול. מדובר במגזר שלא מתוגמל הן ברמה הכלכלית והן ברמה החברתית. כל כך קל לזרוק רפש, אבל חלק גדול מהדברים שקורים אינם בשליטתם של אנשי הטיפול. אנחנו צריכים לספק להם רשת ביטחון ולא להאשים אותם". יואב יצחק אומר: “גורמי הטיפול אינם אשמים שאין להם משאבים לטפל בכל הבעיות המונחות לפתחם. עם ברק-ברנדס, ס' וגפן-קושילביץ, ש' ). איפא רוז?!: בחינת סיקור 2010( רציחתה של רוז פיזם בעיתונות הישראלית כמקרה בוחן לייצוגי אלימות נגד ילדים. מסגרות מדיה: כתב עת .58-81 ,5 , ישראל לתקשורת החוקרות בדקו את תפקודה של העיתונות הכתובה בישראל באמצעות מקרה בוחן: פרשת היעלמותה ורציחתה של הילדה רוז פיזם, פרשה שעמדה במוקד השיח הציבורי והתקשורתי בישראל בחודשים אוגוסט–ספטמבר .2008 מטרת המחקר הייתה לבחון את הייצוג של אלימות כלפי ילדים במשפחה בתקשורת הישראלית, וללמוד ממנו על האופן שהתקשורת מבנה בעיה בקרב הציבור בישראל. פריטי 170 במסגרת המחקר נותחו מידע שהופיעו בחלק החדשותי של העיתונים “הארץ" ו"ידיעות אחרונות". פריטי המידע שנאספו נותחו ניתוח תוכן איכותני וניתוח ויזואלי.

מבט אמפירי על סיקור מקרי רצח והתעללות בתקשורת הישראלית

נקודת מפגש 14

"כולם בשביל אחד" על יחס המערכת לרצח במשפחה

ירדן חסן

זאת, נראה שהוא לבדו איננו מספיק. המערכת הממסדית כולה התגייסה ונדרשה לתת מענה למצב ההולך ומחריף. לעצור ולחשוב איך, ואם בכלל אפשר, רגע לפני שמתרחש רצח – למנוע אותו ולהציל חיי אדם. איתור ומניעה מערכת החינוך – “שיח מתמשך" מערכת החינוך היא המערכת הראשונה שפוגשת את הילד בכל שלבי החיים. מדובר במערכת ענפה של גנים ובתי ספר שבהם הילדים נראים באופן

לחוק נוצר בעקבות הרצח של הילדה מורן בטבריה, כשנה קודם לכן. מורן הוכתה למוות בידי דוד שלה, ההורים היו מוגבלים והדוד “לקח את האחריות לידיו", תרתי משמע. הוא היה אדם אלים, על מורן היו כל הזמן סימנים של מכות, אך אנשי המקצוע ראו והעלימו עין, לא התערבו. בסופו של דבר הגיעה מורן אל בית החולים מחוסרת הכרה, ולאחר מכן מתה. לרצח הזה היה הד גדול כל כך, עד שמיד התכנסו וחוקקו את חוק העונשין. החוק מבטא את המאמץ למנוע רצח או התעללות ובעצם מדגיש את הערבות ההדדית. עם

בשנים האחרונות נדמה שרצח במשפחה הפך מאירוע של מקרים נדירים, בשולי החברה, לתופעה שחוזרת על עצמה בתדירות גבוהה. ברור – כל רצח מזעזע, אולם רצח במשפחה מעורר בנו רגשות , שאז נרצחה 2008 עזים יותר. מאז קיץ רוז פיזם בת הארבע, אותו קיץ שנרצחו בו גם אלון ומיכאל, האסונות הולכים ומתרבים. הדמיון בין המקרים מזעזע, ואפקט הדומינו מדאיג עוד יותר. חוקק בישראל חוק העונשין 1989- ב המחייב כל אזרח בכלל ואנשי מקצוע בפרט לדווח כאשר יש חשש שילד נפגע בידי הוריו או בידי האחראי לו. הבסיס

נקודת מפגש 15

צריך עיניים רגישות מאוד, לדעת איך לשאול את השאלות ובאמת לרצות לקבל תשובה". לביא ממשיכה: “לפני כשלוש שנים יצא ספר שנקרא ‘לדבר את השתיקה', ובעקבותיו פיתחנו ערכת הדרכה שמפרטת את הסימנים לאיתור נפגעים. ערכת ההדרכה מיועדת לאנשי מקצוע מכל התחומים הטיפוליים." עוד מערכת שמסייעת באיתור היא מערכת שיתוף מידע ממחושבת, שמטרתה לבדוק אם קטין שהגיע לטיפול אושפז קודם לכן בבתי חולים אחרים. “אנחנו יודעים שקטינים החווים התעללות עוברים פעמים רבות ממסגרת אחת לשנייה, וכך אפשר לראות אם היו פניות בעבר לבתי חולים. עלינו להרחיב את הראייה ולשתף פעולה – פה כולנו קצת לוקים בחסר." לביא מבהירה: “הידע צריך להיות חזק מאוד אצל אנשי המקצוע כדי לזהות פגיעה. לעִתים זו סיבה רפואית ולעִתים זו התעללות שנראית כמו סיבה רפואית. כאשר מגיע ילד עם פגיעת ראש, לא ברור אם יש הזנחה, פגיעה או שהוא נפל. זה מורכב מאוד. ישנה ועדת אלימות במקרים של קטינים, הכוללת צוות רב-מקצועי ומשמשת גורם מרכז שדן במצבים אפורים ומתווה מדיניות של טיפול." האם אנשי מקצוע, כגון רופאים ואחיות, רואים באיתור חלק מתפקידם? “לפני עשר שנים נשאלו שאלות רבות בנוגע לכך. היום זה כבר חלק מההבנה של מערכת הבריאות, ולכן לא נשאלת השאלה הזו. אף איש מקצוע לא יגיד שהוא לא מטפל באלימות במשפחה. הנהלים שיצאו בשנים האחרונות ועצם קיומה של המחלקה למניעת אלימות במשפחה מחזקים זאת."

עם המערכת, כשהילד לא מדבר וקשה לתקשר אִתו או שיש קושי בבניית אמון – אלו סימני מצוקה." האם יש הכשרות המסייעות לאתר סימני מצוקה מעין אלו? “בכל שנה נעשות הכשרות למאות מורים וגננות בהקשרים הייחודים לקבוצת הגיל שהם עובדים עמה. ישנם יותר ויותר יועצים ופסיכולוגים בתוך בית הספר, וכל דמות מחויבת להתמקצע בתחום שלה ולהיות נגישה לשאר אנשי הצוות כדי להנחות ולסייע במצבי משבר וסיכון. גם לאותם אנשי מקצוע בתוך בית הספר יש למי לפנות – ליחידה שלנו במשרד החינוך." מערכת הבריאות היא מערכת כללית ולא מתייגת הפוגשת את האוכלוסייה בכל שלב בחייה, ובעיקר במצבי טראומה, מפגשים שעושים אותה לבעלת תפקיד מרכזי בסוגיית האיתור. זהר לביא, סגנית מנהלת המחלקה לטיפול באלימות במשרד הבריאות, מדגישה: “מערכת הבריאות רואה תפקיד משמעותי באיתור נפגעי אלימות. יש עבודה אינטנסיבית בזיהוי ואיתור, והמטרה היא להגביר את המודעות בתוך מערכת הבריאות למצבי סיכון וסכנה." מס"ר, המרכז הארצי לסימולציה רפואית, פועל במרכז הרפואי שיבא . המרכז 2001 בתל השומר משנת נבנה, בין היתר, כדי להכשיר את הצוותים וללמד אותם לזהות ולאתר מצבי סיכון וסכנה. “ההדמיות במס"ר מותאמות למה שנפגשנו אִתו בשטח. התרחישים הללו אפשריים", מבהירה לביא. “כאשר איש מקצוע נפגש עם קטין, עליו לזהות נורות אדומות. מערכת הבריאות – “עיניים רגישות"

נורמטיבי. פעמים רבות מערכת זו נדרשת לשאלה – איך ילד ישב בגן או בכיתה ולא שמתם לב לאותות? איפה היה בית הספר?.. הילה סגל, העומדת בראש היחידה למניעת התעללות בילדים ובני נוער בשפ"י, שירות פסיכולוגי ייעוצי, “חלק נכבד רואה כאן אחריות רבה: ממלאכתה של מערכת החינוך הוא איתור ילדים בסיכון וסכנה. כיוון שיש לנו מערכת ציבורית חינוכית, כל ילדי ישראל נמצאים במסגרות החינוכיות, והדבר מחייב. עלינו להכיר ולזהות התנהגויות בעייתיות ומצבי סיכון. אחוזים 60- אכן, העבודה נעשית, כ מהמקרים המדווחים לרווחה מדווחים מבתי הספר." הילה מספרת: “ישנה קשת רחבה של עבודת מניעה. חוזר מנכ"ל משרד החינוך מחייב בשעה שבועית במערכת לילדים שנקראת ‘כישורי חיים' ומסייעת לילד להבין ולהפנים מהו מצב משפחתי נורמלי, מהי חוויה נורמטיבית, מהם גורמי התמיכה שיש לו, כיצד לזהות מצב לא תקין ולבקש עזרה. השפה מותאמת לשכבת הגיל והתכנים מותאמים לשלב ההתפתחותי של הילד. זוהי תשתית שמאפשרת לנו לעבוד עם הילדים על כל מיני מצבי חיים ומהווה הזדמנות לאתר ולזהות את מצב הילדים." הילה מבהירה את חשיבות הנושא: “אנחנו נקרעים בין המרוץ לספק ציונים ובין מחויבויות רבות אחרות, אך השעה הזו חשובה לנו מאוד. זה לא מובן מאליו שמקדישים שעה כזו לשיח

מתמשך ותהליכי." כיצד אוספים רמזים?

“אנחנו צריכים לזהות כאשר הילד נעדר מבית הספר, כשיש שינוי בהתנהגותו, כשהורים לא מקיימים קשר ישיר ורציף

נקודת מפגש 16

סוגיות אתיות מה עושים במצבים אפורים? הילד מגיע לטיפת חלב פעמיים עם ישבן אדום – האם יש על מה לדווח? כיצד מקפידים על חיסיון טיפולי ועם זאת מגנים על הילד? איפה עובר הגבול הדק?.. השאלות הללו הן חלק מעבודתם היומיומית של אנשי הטיפול, ועליהם לנווט בין חוקים שונים שלעִתים אינם מאפשרים להם ליצור רשת ביטחון מספקת עבור הילדים. אחד הקשיים המרכזיים בהגנה על הילד הוא שיתוף הפעולה המוגבל בין המערכות השונות בשל החיסיון הטיפולי – מחד גיסא, ומאידך גיסא – הלשון הערטילאית של חוק חובת הדיווח, המחייב לדווח כאשר ישנו “יסוד סביר לחשוב כי נעברה עבירה בקטין". בשל כך התכנסה ועדה בין-משרדית, 2010 בפברואר והיא המליצה ליצור שיתופי פעולה מקיפים בין המערכות השונות. לשם כך נדרש שינוי חוקתי שיאפשר העברת מידע מקדים בצורה רחבה יותר. שינוי החוק טרם בוצע. הילה סגל, שותפה בוועדה הבין- משרדית, מחדדת את הבעייתיות: “כשעשו בדק בית, גילו שלכל רשות היה מידע שאינו חייב בדיווח, אבל החיבור בין פיסות המידע שהחזיקה כל רשות יכול היה להתריע על מצב של סכנה. בוועדה הבנו שיש כאן מורכבות גדולה של חיסיון מול חובת דיווח, קונפליקט בין שמירה על פרטיות לבין הגנה על הילד וטובתו. המלצת הוועדה היא לאפשר חקיקה שתרחיב את הנוהל, שיוגדרו איתותים ונורות אדומות שעליהם יש לדווח, כדי שיהיה אפשר לאסוף מידע מעוד רשויות." חווה לוי, עו"ס ארצית לחוק הנוער טיפול והשגחה, מביעה דעתה בסוגיה זו: “הסוגיה של העברת מידע היא

סוגיה מורכבת, והיא קשורה בעיקר לעבודת המניעה. לפני שמתרחש אירוע, העברה וקבלה של מידע בין הגורמים השונים הכרחית, כי לפעמים אחד ועוד אחד זה שניים, אך כשמדובר בחיי אדם – זה הרבה יותר." כיצד יוצרים רשת ביטחון המגנה על הילדים וכיצד מאתרים את המקרים? חווה משיבה: “הצעת החוק נועדה ליצור רשת ביטחון בין כל הגורמים המעורבים. אם כולם יהיו מרושתים יהיה אפשר לחשוב יחד מה נכון ומה לא נכון, מה שכרגע בעייתי יותר לעשות, בגלל המגבלה בחוק."

אחת מהמלצות הוועדה הבין-משרדית היא “קבלת אחריות 2010 מפברואר אמִתית של אנשי המקצוע כלפי ילדים בסיכון וסכנה ולא רק בדיווח גרידא." כיצד הדבר בא לידי ביטוי בפועל? “יש אנשי מקצוע המסתפקים בדיווח ורואים בו את גולת הכותרת, לא פועלים באופן מעשי מתוקף תפקידם לטובת הילד. כלומר, הדיווח עומד בפני עצמו והם מתקשים מאוד להיות במקום שמקבל אחריות, כותב עובדות, מעביר הלאה לבירור. אני רואה אנשי מקצוע ש'עומדים על שתי רגליים אחוריות' ופוחדים נורא. המסר שלהם הוא – שחררו אותנו מהעניין הזה. הקושי גדול מאוד. אנשי המקצוע נמנעים מללכת עם זה עד הסוף." האם את יכולה לשער ממה נובע הקושי? “יש חרדה גדולה מאוד מתגובות של המשפחה שעליה מדווחים, והיא מותאמת למציאות. אנשים מגיבים לפעמים באלימות קשה מאוד כשיש עליהם דיווחים. גננות או מורות מפחדות שההורים יבואו וידפקו להם בדלת. אנשים לא אוהבים להגיע למשטרה ולתת עדות או להגיע לבית משפט, אלא מעדיפים להישאר מאחור. פעמים רבות אנשי המקצוע חוששים לשאול את השאלות, להיות אסרטיביים – וזה בעצם לטמון את הראש בחול. מדובר בדיני נפשות ויש פה שני צדדים – יש משמעות להחלטה לדווח ויש משמעות להחלטה לא לדווח." הילה סגל מגיבה על הדברים: “הדילמה בין חיסיון טיפולי לבין חובת דיווח היא דילמה קשה. כרגע הידיים של המערכות קשורות וההסתכלות של אנשי המקצוע היא בדלת אמותיהם. חלילה לא ממקום של העלמת עין." זהר לביא מחזקת את דבריה: “פעמים רבות במצבי סכנה כל אחד רואה משהו

האם יש היום שיתוף פעולה בין המערכות השונות? “כיום זה קורה דרך ועדות תכנון טיפול, בצוותים רב-מקצועיים, בעיקר באותם מקרים של אלימות במשפחה שכבר אותרו. זה קורה פחות במצבים מוקדמים."

נקודת מפגש 17

שלו. “לדוגמה, במקרה שהאבא רצח את האימא וישב בבית סוהר, והילד המשותף היה פעוט בן שנה וחצי, התנהל מאבק ממושך בבית המשפט בין הסבים והסבתות משני הצדדים – מי יקבל את הפעוט", מספרת חווה. “אם הילד ילך למשפחה של האבא, ייתכן שייחשף לכך שהאימא אשמה בכך שנרצחה. אנחנו לא רוצים שהוא ייחשף לזה. אנחנו רוצים שהילד ישמר את דמות ההורה שנרצח וגם את דמות ההורה שרצח. אלה הם ההורים שלו בסופו של דבר, הילד צריך לדעת מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך וכיצד לעשות עיבוד לאירוע הטרגי שעבר. אני לא יכולה למנוע ממנו את החלקים הכואבים של מה שהוא עבר, אני יכולה לעשות כמיטב יכולתי את עבודת השיקום ולתת לו כלים להתמודד עם זה." איזה טיפול הילד מקבל? “מערכת החינוך ומערכת הרווחה פועלות יחד חזק מאוד. כל ילד יקבל את מה שמתאים לו. ההמלצה שלנו היא להסביר לילד בכל גיל, לפי רמת ההתפתחות שלו, את מה שקורה ומה שקרה. לא לשקר לילד ולא לצייר תמונה אחרת. הילד יגדל ויוכל לחפש פרטים באינטרנט ולהבין בדיוק מה קרה. אנחנו צריכים לספר לילד סיפור מדויק, לפי יכולתו לקלוט את זה. ילד בן שנה וחצי לא ילך לטיפול, אבל האפוטרופוס יקבל הדרכה והכוונה. לא פשוט להיכנס לתפקיד הזה." חווה ממשיכה: “כשמדובר בילד בגיל מבוגר יותר, קודם כול צריך לעבד את ההלם הגדול של מה שהוא עובר. מדברים על תכניות טיפול בשלבים מאוחרים יותר. צריכים להיות מסוגלים לתפוס בזמן החלטה שאיננה נכונה. לדוגמה, היו שני ילדים שנקלטו אצל דוד שלהם, ובמהלך

בו. אנחנו לא נאפשר זיהוי של הילדים, כי בכל מקום זה ירדוף אותם." תארי את ההתערבות כאשר אחד מבני הזוג נרצח “במצבים הללו אנחנו מיד מתערבים, המשטרה קוראת לנו ‘מהרֶגע להרֶגע', ואנו מגיעים כמה אנשי מקצוע יחד אל המקום שהילדים נמצאים בו. כאשר נשארים ילדים ללא אחראים עליהם, זה מחייב אותנו לפעול ולהגן על הילדים עד שימונה להם אפוטרופוס חוקי. אנחנו צריכים למצוא את המקום שיהיה הכי טוב לילד באופן ישיר. אם יש אנשים שמכירים את הילד, כמו גננת, פסיכולוגית, יועצת, מיד נחבור אליהם. נעבוד יחד עם מי שהילדים מכירים כדי להידבר עמם וניתן את הטון המקצועי-סמכותי. כל אירוע הוא שונה, זה פאזל מורכב ואנו עושים את ההתאמות בכל פעם מחדש. המסר שלנו למשפחות הוא ‘אנחנו כאן. האירוע שקרה לכם הוא אירוע שאיננו בשגרה. יש פה ילדים ואנו צריכים להגן עליהם'. זו אמירה משמעותית, כי לא כולם מסכימים שנתערב, אך טובת הילדים היא מעל הכול. אנחנו לא מתדיינים אם נתערב או לא, אלא אפשר להתדיין על איך." חווה ממשיכה: “ההנחיה היא לעבור את השבעה, ומיד אחרי השבעה מגבשים ועדה לתכנון טיפול והמלצות טיפוליות, יחד עם המשפחה. צריך לקבוע מקום השמה ומינוי אפוטרופוס. מודיעים למשפחה לאחר גיבוש ההמלצה, ועו"ס לחוק הנוער פונה לבית משפט כדי לאשר את ההחלטה. לפחות בשלב הראשון אנחנו בוודאי נאפשר לילדים להיות אצל משפחה מורחבת, כי הילדים צריכים מקום שיהיה להם נוח ומוכר." אחת הסוגיות המרכזיות היא היכן הילד ישמר את שתי הדמויות ההוריות

קטן ולא בהכרח את כל התמונה. לא תמיד אפשר להניח שיקרה דבר נורא כל כך. רופא הילדים ראה שהילדה מתנהגת באופן משונה, האחות מטיפת חלב ראתה שהם הגיעו מעיר אחרת, אבל אם היו עושים אחד ועוד אחד היו רואים שיש פה סכנה. כרגע מבחינה חוקית יש דברים רבים שמונעים זאת." ברגעים שאחרי כשילד נרצח בידי הוריו, ההד הציבורי שיש לזה עושה את שלו. זה הופך לאבל לאומי באיזה שהוא מובן. אנשים מסתובבים חפויי ראש, מבוישים, שואלים את עצמם – איך זה קרה לנו? איך זה קרה אצלנו?.. כשאחד מבני הזוג נרצח, נשארים ילדים. הם לא יודעים כל כך מי הם ומה הם, עם מי הם אמורים להזדהות – עם הקורבן או עם הרוצח? הם שואלים את עצמם: האם גם אני אהיה קורבן לרצח או שגם אני אהיה רוצח? גם אם בן הזוג שרצח לא התאבד, הוא בבת אחת נעלם להם מהחיים. בבת אחת אין להם בית. חווה לוי משתפת: “כשילד נרצח בידי אחד מההורים שלו, ברבים מהמקרים לא היו עוד ילדים. אם אין שם עוד אחים או בני משפחה קטינים, ההמלצה היא לעשות מיד בדיקה וחקירה מה בדיוק קרה שם. לצערי, למרות התחושה הקשה, אין לנו הרבה לעשות מעבר לכך. אם יש ילדים, נמצא סידור לילדים, נעבוד על חוויית הטראומה שהם עברו, על החרדות שלהם מפני רצח חוזר. יש מורכבות רבה סביב הנושא של הפרסום, ואנחנו רוצים להגן על הילדים ולאפשר להם התפתחות תקינה במצב הטראומטי שהם נתונים משרד הרווחה – “פאזל מורכב"

נקודת מפגש 18

השבעה התברר שהדוד לא מתאים לתפקיד. בתוך השבעה עשינו הערכת מצב והחלטנו להוציא את הילדים מהבית." מה גורם לכך שמתקבלת החלטה להוצאת הילדים מהבית? “זה קורה במקרים קיצוניים מאוד, כאשר ההערכה היא שהילד חייב לקבל הגנה וטיפול בהתמודדות עם האירוע וכאשר הוא נקלע לקונפליקטים בין המשפחות. הנטייה היא להשאיר את “אם ילד זקוק לטיפול או לסידור חוץ- ביתי, מערכת הרווחה מממנת זאת." האם אתם מלווים את המשפחה גם בהמשך? “בהתחלה אנחנו נמצאים ברמת אינטנסיביות גבוהה מאוד, ממש ‘התעקשות' שאנחנו כאן, ובהמשך רמת האינטנסיביות יורדת בהתאם למקרה. יש מקרים שאנו מעורבים עד שהילדים , ויש מקרים שיש 18 מגיעים לגיל התנגדות גדולה, בעיקר מצד הילדים, ואנחנו נצא מהתמונה מהר יותר. המניע המרכזי הוא טובת הילד." אילן שריף, מפקח ארצי לנושא אובדן ושכול מטעם השירות לרווחת הפרט והמשפחה, מקדם מיזם חדש – מרכז סיוע למשפחות נפגעי עבירה. בנובמבר , בעקבות המלצות ועדה בין- 2009 משרדית, החליטה הממשלה להושיט לנפגעי עבירה סיוע מעשי ולא רק במתן מידע. הקבוצה הראשונה שנבחרה היא קבוצת משפחות של נרצחים. אילן “הממשלה הלכה צעד אחד מספר: קדימה והחליטה להקים מרכז סיוע למשפחות נפגעי עבירות המתה על רקע פלילי. הכוונה היא לטפל בבני משפחות שהם אזרחים חפים מפשע המתמודדים עם מצבים משפחתיים מורכבים ועם הילד בחיק משפחתו." האם ניתן סיוע כלכלי?

אובדן קשה. ישנן בעיות אישיות, לימודיות, משפחתיות, תעסוקתיות – כמעט בכל רובדי החיים." בימים אלו ממש המרכזים אמורים להתחיל את פעילותם. בחודשים האחרונים הוקם מערך בשלושה מרכזים: באר שבע, תל אביב וחיפה. בשנה הבאה עתידים לקום מרכזים גם בירושלים ובנצרת. “מרכזי הסיוע יקבלו את שמות הנרצחים מהמשטרה ויעשו כל מאמץ להגיע אל הנפגעים", ממשיך “הסיוע שיינתן הוא בשני כיוונים: אילן. ייעוצי-טיפולי ומשפטי. נעשית בדיקה מהם צורכי המשפחה ויש הפניה לגורם טיפולי או ייעוצי מתאים. במקביל ישנו שיתוף פעולה הדוק עם משרד המשפטים, כדי שהנפגעים יקבלו בראש כל מרכז עומד סיוע משפטי. עו"ס שמנהל אותו, עורך אבחנה לגבי המשפחה ומחליט מהו סל הסיוע הנדרש." כשילד נרצח יש שבר גדול במערכת הבית-ספרית. פעמים רבות הצוותים החינוכיים והילדים חשים אשמה גדולה מאוד, החרדה מציפה והילדים מסתובבים עם שאלות קשות. כשאחד מהוריו של ילד נרצח, המערכת החינוכית נדרשת לספק לו סביבה חמה, תומכת ויציבה. “כשקורה מקרה, ישנם שיתופי פעולה ברמת הרשות ועובדים בצורה מהודקת מאוד", מתארת הילה סגל. “ברמה המידית זו התגייסות משותפת. ברוב המקרים מגיעים מיד למקום פסיכולוג חינוכי ומנהל בית ספר. מארגנים מעגלי תמיכה כדי לעטוף את הילד, שלא יהיה לבד, שבכל יום יהיה אִתו חבר." משרד החינוך – “לעטוף את הילד"

מה עושה המערכת כאשר הילד חוזר לבית הספר? “כשהילד חוזר לבית הספר, העבודה נעשית בכמה מעגלים – עם הילד עצמו, בכיתה שלו, בשכבת הגיל ובכל בית הספר. לילד עצמו יש תמיכה יומיומית של היועצת – מצד אחד דורשים מהילד לעמוד במטלות החינוכיות, כדי לאפשר לו לתפקד, ומצד שני מבינים את המצב ומנסים להקל. במקרה שילד עובר מקום מגורים, נערכת חפיפה בין המערכות וממליצים לשמור על קשר חברתי כדי להפוך את המעבר לפחות טראומטי. הכול נעשה יד ביד עם הילד, בהתאם למה שהוא זקוק לו, והליווי נמשך לאורך זמן. ישנן הנחיות לפעילות בכיתות, לשיח על האירוע, לשיקולי הדעת מה ואיך לעשות. נוסף על כך נעשית עבודה עם הצוותים החינוכיים כדי שהם יוכלו לתפקד." כשמתרחש רצח, פעמים רבות ההסתכלות היא בדיעבד, לצערנו. “לא תמיד אפשר לצפות את הרצח מראש, ולאחר שקרה תפקידנו הוא בעיקר למידה ותחקיר", אומרת זהר לביא. “כלומר, לנסות ללמוד מה קרה בדיוק שהוביל לרצח, ומי, אם בכלל, היה מעורב או מכיר את המקרה מתוך מערכת הבריאות. זוהי למידה מתוך מקרה." המוסד לביטוח לאומי – “בראש סדר העדיפויות" זהבה זלמן, עובדת ותיקה במוסד, אמונה על התיקים בתחום אלימות במשפחה ומטפלת בהם במסירות וברגישות: “ברגע שאני מקבלת תיק כזה, זה הדבר הראשון שאני עושה, משרד הבריאות – “למידה מתוך מקרה"

נקודת מפגש 19

צעד קדימה – מילות סיכום

נראה שכל מערכת לעצמה וכולן יחד משלבות כוחות למען הילדים ועושות כל מאמץ לדאוג לטובתם ולשלומם, ובכל זאת – יש עוד ועוד מקרים של רצח במשפחה. המערכות השונות נדרשות לצעוד עוד צעד קדימה, לפקוח עיניים ולרצות לראות, לדעת לזהות סימני מצוקה, להעז ולדווח; לצאת מדלת אמותיהן, להרחיב שיתופי פעולה, לשנות חקיקה; לעמוד לצד הילדים בכל עת מתוך ברית של ערבות ואחריות. לזכור את החובה והזכות של התפקיד שבחרו למלא. “אני חושבת שצריך להשקיע בדיבור על העניין הזה כל הזמן, לפרסם ולשווק", אומרת חווה לוי. “אני חושבת שאחת הבעיות היא שאנחנו אומרים מה לא – לא אלימות, אבל לא אומרים מספיק מה כן, איך כן. לדעתי, חשוב מאוד לתת כלים לחינוך וליצירת קשר, כדי להגיע למצב שהורה וילד או בני זוג יהיו מסוגלים לתקשר ולשים גבולות – לא דרך אלימות. התהליך מורכב והדרך עוד ארוכה." כשמתבוננים ברצח במשפחה מההיבט של הילדים, מתחדדת תמונת המציאות הכואבת: במקום שבו הילדים צריכים להיות בטוחים ומוגנים יותר מכול – בבית ובחיק משפחתם – הם אינם מוגנים אלא נפגעים. העובדה הזאת מעוררת שאלות: האם אפשר להציל את כולם? האם אפשר לייצר תחליף לבית, לאבא, לאימא? נראה שהתשובה לשאלות הללו איננה חיובית. עם זאת, אחריות רבה מונחת על כתפי אנשי הטיפול, על כתפי המערכת כולה ועל כתפינו – כחברה וכבני אדם.

דרך אמצעי התקשורת ופונה לשירותי הרווחה כדי להגיע אל הילדים כדי שיגישו את התביעה. אני משתדלת מאוד שהתביעות יוגשו ואני מנהלת מעקב בשיתוף עם עו"ס לחוק הנוער. אך זה לא הנוהל. הנוהל הוא שעו"ס ינחה אותם להגיש תביעה. בפועל, לפעמים תביעות מוגשות רק לאחר “שירותי הרווחה צריכים לאסוף יותר ידע בנוגע לזכויות הילד. לאנשי המקצוע שפוגשים את הילדים אין ידע מספיק, הם צריכים להיות בעלי הידע בנושא הזה ולהנחות את הילדים ואת המטפלים בהם להגיש את התביעות. חבל שזה לא קורה מספיק. פעמים רבות אני מתקשרת ומגלה להם לְמה הילד זכאי. זה עדיין לא הגיע לאחרון העובדים." איך זה קורה, לדעתך, במקרה מזעזע כל כך כמו רצח במשפחה? “קודם כול דואגים לסידור של הילד, רק אחר כך דואגים לכסף. ברגע שהילד מסודר ויש לו מקום, אפשר להתפנות ולהגיש תביעה כדי לקבל כסף." כשנה. המנגנון עדיין לא משומן." מה מונע מהמנגנון להיות ‘משומן'?

זה בראש סדר העדיפויות שלי", היא מדגישה. “מזעזע שבמשך השנים המקרים כבר לא נדירים כבעבר." האם ישנה קצבה מיוחדת? “כל ילד שמתייתם מהוריו מקבל קצבת נחקק חוק תגמול על 95 שארים. בשנת פי חוק התגמולים ולפיו ניתנת קצבה ליתומים בעקבות רצח במשפחה. כלומר, ילדים שהתייתמו עקב אלימות במשפחה מקבלים את שתי הקצבאות. התשלום מגיע לאפוטרופוס של הילד והוא מחליט מה לעשות בו. נוסף על כך יש קצבת מקבל. 18 ילדים שכל ילד מתחת לגיל בשנה שעברה האריכו את מתן הקצבה – אם הוא מגויס לצה"ל או 24 עד גיל “יש טופס תביעה שמגישים, נפתח תיק ואני מקדמת את זה הלאה, לפרקליטות, כדי לאשר שאכן הייתה אלימות במשפחה." מדוע יש צורך לפנות אליכם כדי להגיש תביעה ולא נעשה איתור של הילדים? “נעשה איתור. הנוהל אומר שצריכים לפנות אליי בהגשת התביעה, אך בעצם יש איתור. אני מאתרת את הילדים לומד לימודים על-יסודיים." כיצד מקבלים את הקצבאות?

נקודת מפגש 20

Made with FlippingBook - Online magazine maker