קשר עין ירחון ארגון המורים גליון 251 יולי 2015

יום הזיכרון לשואה ולגבורה בראי התקשורת האודיו-ויזואלית

הלאומי משקע את המידע באמצעות סוכני זיכרון, כגון: מערכת החינוך, תקשורת וסמלי תרבות. השאלה כיום אינה אם הוליווד, או כל תעשיית קולנוע באשר היא, צריכה לספר את הסיפור, אלא איזה סיפור חשוב שהיא תספר וכיצד. סרטים היסטוריים מציגים איזון דינמי וטעון מתחים בין שתי נקודות התייחסות: הם פונים לידע ולזיכרון ההיסטורי של הצופה, מצד אחד, ויש בהם חופש מבחינת ההתייחסות לעובדות היסטוריות, מצד אחר. ייצוג השואה בסרטים החל בסוף מלחמת העולם השנייה, עם הקרנת הסרט "מחנה ההשמדה מיידאנק – בית הקברות של אירופה" – סרטו של הבמאי הפולני-יהודי אלכסנדר פורד שהוצג לראשונה בנובמבר (4491). אחריו הופיע הסרט "מחנות הריכוז הנאציים" שיצרו באד שולברג ואחיו סטיוארט (5491), והוא התבסס על צילומי הצבא האמריקאי של המחנות. לאחר מכן הופקו סרטים רבים וחשובים כמו "משפטי נירנברג" של סטנלי קריימר (1691), "שואה" – סרטו של קלוד לנצמן (5891), "רשימת שינדלר" – סרטו של סטיבן ספילברג (3991), "החיים יפים" – סרטו של רוברטו בניני (7991), "הפסנתרן" – סרטו של רומן פולנסקי (2002) ועוד. מקומה המרכזי של התקשורת האודיו-ויזואלית בתרבות ימינו עשהאותהלכלי בעלחשיבותעצומה בתיעוד הזיכרון ובעיצובו בתודעת הציבור, ובכלל זה בתודעתם של תלמידי בתי הספר. עם זאת טבעו ההמוני של מדיום זה, פנייתו לרגש ולחושים ואופיו המניפולטיבי מחייבים את הנחשפים אליו בנקיטת זהירות. בכל אופן, למרות הוויכוח על היכולת או חוסר היכולת של הקולנוע לייצג את המציאות של זוועות הנאציזם, אין ספק שמי שלומד על השואה רק מסרט אחד מקבל מושג מעוות וממוזער של מה שאירע. אני טוען שחשיבותם של הסרטים (מז'אנרים שונים) להנצחת זוועות השואה מתעצמת מדור לדור ובייחוד בגלל התמעטותם של ניצולי השואה והיעלמותם עם הזמן. בעשורים הקרובים ולאחר שאחרון ניצולי השואה ילך לעולמו, יישארו הסרטים העדות הניצחת למעשי הנאצים והגרמנים וייעשו למרכיב החזותי - החינוכי של תלמידי בתי הספר. באמצעות הסרטים האלה יתאפשר שימור זיכרון השואה כאירוע מכונן בתולדות העם היהודי בישראל ובתפוצות וכתגובה היסטורית- מוסרית-לאומית הולמת מול התעצמותם של גלי האנטישמיות המודרנית ולמכחישי השואה הלובשים צורות שונות לאורך ההיסטוריה.

קשר 19 קרני ידע

וכאירוע מכונן בתולדות העם היהודי והאנושות

ב כל שנה מנציחים במדינת ישראל ובעולם את זכרם של הנספים בשואה וששת מיליוני היהודים שנרצחו על ידי הנאצים ובעלות בריתם. כדי להנציח את זכר השואה למען הדורות הבאים, ולמנוע את הפיכתו לעוד אירוע היסטורי ההולך ומשתכח עם השנים, חשוב מאוד לשמר אותו על ידי מגוון כלים תרבותיים, ובראשם הסרטים. חשיבותם של הסרטים בהנצחת אירועי העבר איננה מוטלת בספק, וכמוה גם חשיבותם כדוקומנטים לחקר ההיסטוריה האנושית, קל וחומר כאשר מדובר באירועים היסטוריים מכריעים כגון: שתי מלחמות העולם, אירועי השואה, המלחמה הקרה, פוסט המלחמה הקרה, הטרור העולמי ועוד. הסיפורים המוכתבים לנו על ידי סוכני הזיכרון הקולנועיים מחדשים את סיפורי העבר, משרתים נאמנה את זיכרון השואה, אך גם שותלים בו ראייה חברתית או לאומית חדשה. בהשוואה כוללת של הסרטים אפשר להבחין בהבדלים בין שני סוכני התיעוד ההיסטורי וייצוג זיכרון קולנועי. הזיכרון: אם המחקר ההיסטורי בודק את העבר בכלים תיאורטיים ומתודולוגיים מוגדרים, הרי הזיכרון

ד"ר האדי שכיב קאסם

מקומה המרכזי של התקשורת האודיו-

ויזואלית בתרבות ימינו עשה אותה לכלי בעל חשיבות עצומה בתיעוד הזיכרון ובעיצובו בתודעת הציבור, ובכלל

זה בתודעתם של תלמידי בתי הספר

עבודות דוקטורט > קרן ידע > www.igm.org.il לקריאת עבודת הדוקטורט המלאה: אתר ארגון המורים

Made with