גושפרתה - גיליון 905

'

בלב העניינים

המיצג שהתחיל את המהומה

ועל אישיותה. היא הבינה שהמדינה צריכה לשמוע את ההקלטות האלו על מנת שמשהו ישתנה. "איך יכול להיות שמרצה במדינת ישראל מדבר ככה?" היא ממשיכה לתהות, "איך זה שמבקשים להגיש עבודה בנושא ביקורת על החברה וחופש ביטוי, ואני מביאה נושא שמכעיס אותי ואומרים לי 'תכעסי בבית'? העבודה הזו נעשתה מתוך המון כעס." והמראה העדין שלה מסתיר 23 שירה רק בת את הצד הלוחמני שבה. אי אפשר שלא לתהות מאיפה מגיעים הכוחות להתעמת לבדה אל מול מוסד שלם ובעלי סמכות שמגיבים כלפיה בקיצוניות כזו. "מאיפה האומץ?" אני שואל. "אני אוהבת את המדינה שלי", עונה שירה, "אני מאוד מחוברת אליה ומאוד חשוב לי מה שקורה פה. גם האומנות זה משהו שבוער בי. השילוב בין שני הדברים חשוב לי ואני רוצה שהוא יצא לפועל". וכאילו קולו של אבי סבתה בוקע מגרונה היא מוסיפה: "אנחנו עם שקיים כבר אלפי שנים, זה נס. איך אפשר להסתכל על ציונות בקטע שלילי? זה מרגש אותי מאוד, זה שאני יהודייה בארץ ישראל, מה יותר מדהים מזה? אף אחד לא חלם על זה. אותי זה מדהים וזו זכות מאוד גדולה מבחינתי." בעוד מספר חודשים תחזור שירה לשנתה השלישית בשנקר, למרצים שרואים בה אויב ולחברים ללימודים שקראו להחרים אותה ולהדיר אותה מקבוצות הרשתות החברתיות, וניסו ללחוץ על שנקר לסלק אותה מהמכללה. כל זה, באופן מעורר התפעלות, לא משפיע על שרה. היא נחושה, באופן אבסורדי משהו, להביא את חופש הביטוי לשנקר. "לא צריך שכולם יחשבו אותו דבר, אך צריך שיהיה שוויון", מדגישה שרה, "שישמעו גם את הימין באקדמיה. שם צומחים הדורות הבאים ושם מתחנכים. הסטודנטים הם אלו שיגיעו בסוף לתפקידי המנהיגות של המדינה. חשוב לי שאנשים לא יפחדו לדבר ולהביע את דעותיהם גם אם זה יעצבן את המרצים. לא יהרגו אותם, אך כן אפשר לפגוע להם בציונים. אני רואה על עצמי ומשווה לציונים של חברים, היו ציונים שאני לא חושבת שהיו מגיעים לי, וברור לי חד משמעית שזה בגלל זה. אני לוקחת את העבודות ואת הלימודים ברצינות. אין סיבה שיביאו לי פחות ממה שמגיע לי", היא מסיימת.

תומכת בעונש מוות למחבלים, ואף ראו בזה דבר שהוא נגד החוק, למרות החקיקה בנוגע לעונש מוות. אז במסגרת הזו, בנחמדות, אפשר להגיד מרצה: את הדברים הכי רעים? נראה לך? הוא בנאדם... זו מדינת חוק, יש פה חוק. את רוצה להיות חברה שלוקחת בנאדם עם חבל ותולה אותו? תגידי, איפה את חיה? זה מטריף אותי. אני אשמח לראות אותך מתעצבנת ככה שרה: על זה שהוא רצח את היהודי, הוא היה אבא לארבעה ילדים. אני מתעצבנת על כל המצב, אני לא מרצה: חושבת שזאת צורת הפתרון והענישה. נקודה. אני מתפלאת פשוט. זה כעס. שרה: לאחר שהמרצים הסבירו לה את גבולות חופש הביטוי ושיש צורך לראות גם את רוצחו של הרב בן גל כבן אדם, הם פנו לתקוף את שירה באופן אישי תוך השוואתה לרוצח ההמונים הגדול ביותר בהיסטוריה. גם סטאלין חשב שאומנות זה כלי ודרש מרצה: מאומנים לעשות דברים שייצגו את התורה שלו. את יודעת מה? אז זה הופך אותך מרצה ב': לרשעה. סבבה, אז אני רשעה. שרה: אם הוא רשע ואת לא, ואת עושה אקט מרצה: כזה, אז מה את? הוא רצח )המחבל(, הוא רוצח. שרה: את קוראת לרצח! מרצה: הטונים מצד המרצים המשיכו לעלות, וכששירה ניסתה לשתף אותם בתחושה ובמחשבה שבכל רגע מישהו יכול לפגוע בה או במשפחתה, למרצים היה ברור לגמרי מי אשם במצב הביטחוני: אז תלכי לכנסת, תלכי לראש הממשלה מרצה: שלך, ותדאגי שהוא לא ייבחר שוב. את יודעת מה זה ללכת ברחוב ושיש שרה: מצב גדול שירצחו את המשפחה שלך? את יודעת מה זה? לא את לא יודעת מה זה. אני יודעת מה זה לחיות בתל אביב מרצה: ומישהו ידקור אותך כי מישהו נכנס להר הבית. בעקבות הטענות נגדם הגיבו בשנקר שמדובר בדיון פנימי בין סטודנטים למרצים, ושעבודתה של שירה זימנה מראש דיון פוליטי. שרה יצאה מזועזעת מהמתקפה על עבודתה כעס? תכעסי בבית. מרצה: אומנות זה כלי לביטוי. שרה: תכעסי בבית. מרצה:

"

לא צריך שכולם יחשבו אותו דבר, אך צריך שיהיה שוויון", מדגישה שרה, "שישמעו גם את הימין באקדמיה. שם צומחים הדורות הבאים ושם מתחנכים

"

|

20

פרתה גוש מבית

יצירה בנושא גוש קטיף