סורוקה מגין לסיכום עופרת יצוקה

סורוקה מגין לסיכום עופרת יצוקה

המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה

12 גיליון אדר תשס"ט • 09 מרס

המרכז הרפואי במבצע "עופרת יצוקה" גיליון מיוחד: סורוקה במלחמה

מילה אישית

לבניין החדש למיילדות וגינקולוגיה. התארגנות מהירה זו איפשרה בהמשך מתן תנאי אשפוז ומיגון מרביים ליולדות ולתינוקות שנולדו. בהקשר זה תינוקות נולדו בסורוקה 825- נוסיף כי לא פחות מ בימי הלחימה - פעילות ברוכה של שגרה ואי של תקווה בימים של דם ושל אש. כחלק מהיערכותנו נתנו מענה גם להשבתתה של מערכת החינוך באזור בימי הלחימה. בפעילות משותפת של ועדי העובדים, מחלקת משאבי אנוש והנהלת בית החולים, נערכנו למתן פתרונות לפעילות לילדי העובדים מכל הסקטורים. היותו של סורוקה בית החולים הקדמי בימי הקרבות הציבה אותנו תחת עדשת המצלמה וסיקור התקשורת באופן שטרם ידענו בעבר - משידורים חיים שהועברו יום-יום מבית החולים, וכלה בסדרה של ביקורי אח"מים. כל אלו סוקרו על ידי עשרות צוותי תקשורת מישראל ומהעולם, שליוו את בית החולים במהלך המלחמה. לא לחשיפה כזאת פיללנו - אולם אין ספק שבעזרת התפקוד המצוין של המרכז הרפואי ואנשיו, הצלחנו להאיר בפני הציבור בארץ וברחבי העולם את הפנים היפים, המקצועיים והאנושיים של סורוקה. עם חזרתנו לשגרה בהתאם להנחיות פיקוד העורף והרשות העליונה לאשפוז, האגף לשעת חירום של משרד הבריאות, הנהלת הכללית, צה"ל וכל הגורמים האזרחיים של אזור באר שבע - אנו נשארים ערים ומוכנים לכל שינוי במצב, ביודענו כי אנו מסוגלים לכל אתגר, כי אין משימה הגדולה ממידותינו, וכי רוח סורוקה תנצח תמיד! אני מודה להנהלת הכללית, משרד הבריאות ופיקוד העורף על התמיכה הרצופה ועל הסיוע לאורך כל התקופה - ובמיוחד מבקש להודות לכם, עובדות ועובדים יקרים, על תפקודכם בימים אלו. כולנו מוקירים את המאמץ הגדול שהשקעתם. מי יתן, ונדע רק ימים של שקט ושלווה. שלכם, ד"ר מיקי שרף מנהל המרכז הרפואי

עובדות ועובדים יקרים, חבריי למשפחת סורוקה! בקצב החיים הדינאמי ובעומס העבודה שלנו בסורוקה, מבצע "עופרת יצוקה" נראה כבר כמו היסטוריה. אבל איזו היסטוריה!... לא בכל פעם מזדמן לבית חולים ולצוותיו לעבור מבחן מורכב שכזה, ומהיבטים כה רבים. בגיליון מיוחד זה אנו מבקשים לקחת פסק זמן ולהעלות על נס את העשייה יוצאת הדופן בהיקפה ובעוצמתה, שנרשמה כאן בבית החולים בימי מבצע "עופרת יצוקה". כבית חולים יחיד באזור גיאוגרפי נרחב, הטיפול באירועים רבי נפגעים אינו חדש לנו. עם זאת, לראשונה עמדנו כולנו - צוות המרכז הרפואי - כמו כל תושבי הדרום, מול איום חדש של מתקפת טילים על באר שבע וסביבותיה, מצב שהפך גם את סורוקה לחזית וחייב אותנו לעבוד בעומס עצום תחת אש, בין אזעקות לנפילות, כאשר אנו נותנים את השירות הרפואי הטוב ביותר למטופלינו ובה בעת חרדים לילדים ולמשפחות שהותרנו בבית. בתנאים קשים אלו הוכחתם אתם - עובדי המרכז הרפואי בכל התפקידים ובכל הסקטורים - את העוצמה האמיתית של סורוקה: העוצמה האנושית. המחויבות שלכם, האחריות והמסירות, השקט הנפשי שהחדרתם במטופלים, התמיכה ההדדית שהענקתם זה לזה, וכל זאת במקצועיות רבה ותוך גילוי תעצומות נפש - כל אלו ייחרתו בספר דברי הימים של סורוקה כפרק של עשייה מופלאה, של תפקוד הירואי ושל כוח עמידה מרשים. עם הפלישה הקרקעית לרצועת עזה הועלתה רמת הכוננות במדרגה נוספת, והופעל חדר מצב שפעל שעות ביממה ואיפשר לנו, תוך שימוש באמצעים 24 טכנולוגיים מתקדמים, לקבל שליטה מלאה במידע ובפעילות המתבצעת ברחבי בית החולים. כמי שעומד בראש המערכת, לא הייתי זקוק לחדר המצב כדי להיווכח מקרוב בהתגייסות המלאה ובהקרבה האישית הראויה לציון שלכם, צוותי המרכז הרפואי - אתם שנתתם את הלב ואת מתנדבים שהושיטו 500- הנשמה בסיועם של כ

בתנאים קשים אלו הוכחתם אתם - עובדי המרכז הרפואי בכל התפקידים ובכל הסקטורים - את העוצמה האמיתית של סורוקה: העוצמה האנושית. המחויבות שלכם, האחריות והמסירות, השקט הנפשי שהחדרתם במטופלים, התמיכה ההדדית שהענקתם זה לזה, וכל זאת במקצועיות רבה ותוך גילוי תעצומות נפש - כל אלו ייחרתו בספר דברי הימים של סורוקה כפרק של עשייה מופלאה, של תפקוד הירואי ושל כוח עמידה מרשים

לנו יד אמיצה ותומכת. לכם ולבני משפחותיכם אין לי מילה אחרת לומר מאשר: תודה! התפקוד המצוין של סורוקה לאורך ימי הלחימה, שנעזר ברמת הטיפול המעולה של חיל הרפואה, לא היה יוצא לפועל ללא הכנה מדוקדקת והיערכות נכונה לכל תרחיש אפשרי - החל מריענון ההנחיות לשעת חירום, דרך תגבור במנות דם, ציוד ותרופות, ועד להעברה של תשע מחלקות אשפוז למקומות ממוגנים, השמשת חדרי ניתוח תת-קרקעיים וניודם של יולדות, תינוקות ופגים בתוך שעות ספורות

בהכנת גיליון זה עשינו כל מאמץ להציג את פעילות סורוקה בימי המבצע מזוויות שונות של עובדים ממגוון תפקידים וסקטורים. מטבע הדברים, קצרה היריעה מלהכיל את כולם. אנו תקווה שמבחר הרשמים המופיע בגיליון זה מבטא את תחושותיהם של עובדים רבים ומשקף את האווירה המיוחדת ששרתה בבית החולים בימי הלחימה.

27 תודה, סורוקה

26-9 המלחמה שלי

8 מנחם הורביץ מספר

פרופ’ אהוד זמורה, יהודית קרנר, רויטל חברי המערכת: • ענבר דרום-גוטר עורכת: • אוחנה, יוחאי פרץ, תמי לוננפלד, קרן ממן, ד"ר ליאור זלר, שרון אדרי, ד"ר מוטי קליין שריג רעיונות עריכה, עיצוב והפקה: • רחל דוד, דינה פרנקל צילום: • מירי סאסי מזכירת מערכת: ,08-6400909 ‘ טל • 84101 ב”ש 151 . משרד הדוברת, ת.ד לתגובות ומשלוח חומרים: www.soroka.co.il סורוקה באינטרנט: • inbargu@clalit.org.il , דוא“ל: 08-6403999 פקס

בהוצאת המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה 2009 מרס • 12 ' גיליון מס

אצבע על הדופק |

סקר שנערך בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" מגלה את דעתו של הציבור על המרכז הרפואי סורוקה ועל תפקודו בימי הלחימה. הסקר נערך על ידי )+18 בוגרים (בני 500 חברת "מרקט ווטש" בקרב מכל רחבי הארץ. הממצאים המרכזיים לפניכם

מהציבור: 91% סורוקה הוא נכס רפואי למדינת ישראל

סורוקה נתפס כבית החולים העיקרי שטיפל בחיילים ובאזרחים בזמן מבצע . באופן בלתי נעזר מהציבור ציין אותו 60% "עופרת יצוקה":

סורוקה בעת הלחימה נתפס כמצוין - הציבור העניק תפקוד בית החולים

.10 מתוך 9.1 לתפקוד בית החולים ציון של

על מנת לטפל בפצועים באופן ראוי. מרב המאמצים מאמינים כי בית החולים הקדיש את 93%

למדינת ישראל. נכס רפואי חושבים שסורוקה הוא 91%

של חיילים ואזרחים. להצלת חיים סבורים שהטיפול הרפואי הביא 90%

לתפקידו בטיפול בפצועי מבצע "עופרת יצוקה". ערוך ומוכן חושבים שבית החולים היה 87%

הפצועים. שלטו במצב בטוחים כי הרופאים שדיברו בתקשורת 86%

. מקצועי מציינים שמתאים לומר כי הצוות הרפואי בסורוקה 81%

מתחילת מבצע "עופרת יצוקה" ועד להכרזה על הפסקת האש: פעילות סורוקה במספרים

שש אחרי המלחמה

נפגעים טופלו במרכז הרפואי סורוקה מאז תחילת המבצע - למעלה 582 אזרחים 300 מתוכם חיילים פצועים מרצועת עזה, ולמעלה מ- 200 מ- שנפגעו גופנית ונפשית.

ניתוחים לפצועי המלחמה בוצעו בסורוקה. 50 יותר מ-

מנות דם נתרמו בבית החולים עבור נפגעי הקרבות. מאות

מסוקים שפינו פצועים מהרצועה נחתו במנחת בית החולים. עשרות

פגים שהועברו 56 יולדות ו- 110 מחלקות אשפוז הועברו לאזורים ממוגנים - בכלל זה 9 שעות בלבד לבניין החדש למיילדות וגינקולוגיה. 3 במבצע מזורז תוך

מתנדבים פעלו בבית החולים בימי "עופרת יצוקה". 500 כ-

תינוקות נולדו בסורוקה בשלושת שבועות הלחימה. 825

ילדי עובדים השתתפו בקייטנה שנפתחה באזורים ממוגנים בבית החולים ואיפשרה 300 יותר מ- ילדים נוספים התארחו בקייטנה באזור חיפה. 70 פעילות תקינה ורגועה של הצוותים.

צוותי תקשורת מישראל ומהעולם ליוו את בית החולים במהלך ימי הקרבות ודיווחו עשרות שעות ביממה. 24 ממנו כמעט

| אצבע על הדופק

מכתב מנשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש

תעודה הערכה מהרמטכ"ל, רא"ל גבי אשכנזי

אצבע על הדופק |

מכתב תודה משר הבריאות, יעקב בן יזרי

| אצבע על הדופק

דבר יו"ר ועד העובדים, מיכל ברמי

אצבע על הדופק |

להיות רגועים שהילדים בטוחים

איש מאיתנו, עובדי סורוקה, לא התנסה במציאות כזו בעבר: עשרות חיילים פצועים מובהלים לבית החולים מדי יום, כל מערכי המרכז הרפואי מצויים בכוננות על, ובמקביל - באר שבע נתונה תחת מתקפת טילים הנופלים בסמוך למתחם בית החולים. עבודה תחת אש ואזעקות, בלחץ רב ובדאגה גדולה לילדים ולמשפחות שנותרו במרחבים המוגנים בבית. מכיוון שמערכת החינוך באזור לא פעלה בכל ימי הלחימה, נערכה הנהלת בית החולים יחד עם ועדי העובדים למתן פתרונות לפעילות לילדי העובדים מילדי העובדים. 300- מכל הסקטורים. בהתארגנות מהירה הוכנה קייטנה שנפתחה באזורים ממוגנים בבית החולים וקלטה מעל ל הקייטנה העסיקה את הילדים ואיפשרה להוריהם פעילות תקינה ורגועה, ביודעם שהילדים במקום בטוח. הילדים חולקו לפי קבוצות גיל, כאשר לכל קבוצה הותאמה פעילות מיוחדת - הפעלות, משחקים, עבודה על מחשב, שיעורי מוזיקה, שיעורי מדע ועוד - כל זאת באמצעות צוותי הלימוד של בית הספר לילדים מאושפזים בבית החולים ובעזרתם הטובה של מתנדבים. כחלק מהפעילות, הועמד לרשות ילדי העובדים ולהנאתם גם חדר הקולנוע במרכז סבן לרפואת ילדים, תרומת וראייטי ישראל. במקביל לכך, למעלה ילדי עובדים בילו בקייטנה באזור חיפה, שכללה מגוון פעילויות ואטרקציות. 70- מ

| אצבע על הדופק

חזרה מרגשת לסורוקה

מאת מנחם הורוביץ, 2 חדשות ערוץ

עם זיכרונות טריים מהאשפוז בסורוקה עקב תאונת דרכים קשה, ועם הדאגה לבן הצנחן הנלחם בעזה, השהות בסורוקה בימי "עופרת יצוקה" הייתה בעלת משמעות אישית לעיתונאי מנחם הורוביץ. 'כתבנו בצפון' מדווח מהדרום

במהלך הלחימה לסורוקה לבין הנהלת בית החולים וצוות הדוברות. אוהל תקשורת שהוקם בכניסה לחדר המיון כדי לשרת את העיתונאים, והכיבוד שהוזרם לכתבים על ידי בית החולים, סייעו מאוד לסיקור השוטף והנוח של ההתרחשויות בין כותלי סורוקה. המלחמה האחרונה הוכיחה פעם נוספת, שסורוקה כבר מזמן הפך למוסד רפואי מוביל. התקשורת האישית והמהירה בין ראשי בית החולים ומערך הדוברות לבין כלי התקשורת אפשרה להביא את המתרחש בתוך המוסד הרפואי הזה לכל בית בישראל. כאשר אני שכבתי בסורוקה לפני כעשרה חודשים, סייע לי רבות בני איתמר, שהיה אז ברגילה הראשונה שלו בתור לוחם בסיירת הצנחנים. הוא ליווה אותי בשיקום הארוך. כמה ימים לפני תחילת הרגילה השנייה שלו, קיבל איתמר פקודה להיכנס לרצועת עזה. ידעתי את המשימות הביטחוניות הקשות המוטלות עליו, ויחד עם האזעקות ההולכות ועולות מבאר שבע, המסוקים שנחתו והמריאו והאמבולנסים שפינו פצועים לסורוקה - כל אלה לא סייעו לי לסיקור תקשורתי שקט ונוח במיוחד. לשמחתי, איתמר יצא בשלום מרצועת עזה ואת הרגילה שלו כבר עשה בקרית שמונה הרחוקה.

מאוד התרגשתי לחזור בתקופת המלחמה אל בית החולים סורוקה בבאר שבע. לפני עשרה חודשים אושפזתי בסורוקה כתוצאה מתאונת דרכים קשה. ד"ר עמיר קורנגרין עמל רבות כדי להציל את כף רגלי שנמעכה בתאונה. כבר אז חשתי את אשר ידעתי מהיותי תושב קרית שמונה: הטיפול בבתי החולים המרוחקים ממרכז הארץ הוא מסור יותר, כפוף כמובן לכוח האדם שהמדינה מקצה לבתי החולים השונים. במלים אחרות, אתה לא עוד חולה, אתה אדם שההתייחסות אליו היא אישית, אפילו משפחתית משהו. אל סורוקה הגעתי פעם נוספת כדי לסייע להתמודד עם 2 לחבריי מחדשות ערוץ המלחמה שהתארכה מאוד. ביקרתי כמה פעמים את הפצועים קשה. המשפחות כולן לא הפסיקו להלל ולשבח את הצוות הרפואי, בעיקר את המהירות שבה הגיעו הרופאים הרלוונטיים אחרי שעות העבודה כדי לטפל בפצועים שהובהלו במסוקים מרצועת עזה; את המקצועיות והיחס האישי של כל אחד מהצוות הרפואי, ממנהל בית החולים ד"ר מיקי שרף ועד לאחרון העובדים, שלא עזבו לרגע את מיטת החולים כפי שסיפרו לעיתונאים בני המשפחה. העיתונאים כולם לא הפסיקו להלל ולשבח את שיתוף הפעולה בין עשרות אנשי התקשורת מכל רחבי העולם שהגיעו

כבר לפני עשרה חודשים, כאשר ד"ר קורנגרין עמל רבות כדי להציל את כף רגלי שנמעכה בתאונה, חשתי את אשר ידעתי מהיותי תושב קרית שמונה: הטיפול בבתי החולים המרוחקים ממרכז הארץ הוא מסור יותר

אצבע על הדופק |

ימי הלחימה מבעד לעיניים של צוותי סורוקה 0 9 ר א ו נ י - 0 8 ר ב מ צ ד ו נ ח נ א ו " ה ק ו צ י ת ר פ ו ע "

כך נראתה המלחמה שלי

עובדות ועובדים מהסקטורים השונים בסורוקה משתפים אותנו בעמודים שלפניכם בהתרשמות האישית שלהם מתקופת מבצע "עופרת יצוקה": החוויות, האתגרים המקצועיים, הרגעים הקשים והמרגשים, המחשבות והתחושות שיצר מצב שלא היכרנו: טיפול משולב בחיילים ובאזרחים, עורף שהוא חזית, ועבודה עמוסה תחת נפילות טילים תוך דאגה למשפחות בבית. זהו מסמך דוקומנטרי בעל ערך אנושי וארגוני - ומזכרת לכולנו מאחת התקופות המורכבות שידענו בסורוקה ובנגב

כדי לקבל את התרשמותכם האותנטית, ביקשנו את תשובותיכם לשאלות מנחות שהועברו במייל. עם זאת, רבים מהנשאלים העדיפו לכתוב באופן חופשי, וניכר היה כי הכתיבה זרמה וקלחה וביטאה את עומס הרגשות והחוויות, אולי אף בבחינת תרפיה מסוימת. במגבלות המקום, עשינו כל מאמץ כדי להותיר כמה שיותר מהנוסחים המקוריים ולתת ביטוי רב ככל האפשר לתיאורים ולחוויות מפאת קוצר הזמן והיריעה, כמובן שאין באפשרותנו להביא את רשמיהם של כל העובדים שביקשו לשתף בחוויותיהם שלכם. בזמן המלחמה, ועם כלל עובדי סורוקה שלא הוזכרו כאן הסליחה: התודה וההערכה מגיעות לכולכם!

| אצבע על הדופק

החיילים ריגשו אותי אפרת כהן, מזכירה רפואית (בת שירות) במלר"ד רוב פצועי המלחמה הגיעו לקבלת טיפול ראשוני אל המיון הכירורגי, שבו אני עובדת כמזכירה רפואית במסגרת השירות הלאומי. תפקידי כלל לקיחת פרטים מזהים של החיילים ופתיחת תיק רפואי המשמש את הצוות לארגון הטיפול, לצורך תיעוד כל השלבים ומניעת טעויות. מנקודת מבטי, האתגר המקצועי של יחידת המלר"ד היה לתת את הטיפול הראשוני המסור ביותר לחיילינו ולנפגעי הקסאמים - בין אם מדובר בפצועים קל ובין אם מדובר בפצועים קשה שדרשו טיפול מהיר ואינטנסיבי, כשכל הגורמים לוחצים מסביב, מצוותי בית החולים ועד אנשי התקשורת. ריגשה אותי מאוד דאגת הציבור הרחב, מכל רחבי הארץ, לשלומם של נפגעי הטילים ושל החיילים פצועי המלחמה. רבים הגיעו אלינו כשבידיהם כל טוב, גם לנפגעים ולמשפחותיהם וגם לצוותים המטפלים. היו שהתקשרו למלר"ד ושאלו אם אפשר להגיע ולשמח חיילים, מהם הזמנים הנוחים לכך, מה כדאי להביא ועוד. הרגעים הקשים שנחרתו בזיכרוני הם מראות החיילים הפצועים שהגיעו ישירות מהשטח, כאשר צוות שלם נחוש לטפל בפגיעותיהם, והדבר היחיד שברצונם לעשות הוא לחזור להילחם ביחד עם חבריהם. הידיעה שהם מגיעים במצב כזה

למיון בכדי שאנו נוכל לישון בשקט, ושהסבל האישי שלהם הוא הדבר האחרון שמעניין אותם, צמררה וממשיכה לצמרר אותי גם עכשיו.   כולנו תפקדנו בעירנות ובדריכות ונשמענו לכללי פיקוד העורף מבלי להיכנס לחרדה. בתור בת שירות במיון עצמו, ה'חזית' של הטיפול בנפגעי החרדה ונפילות הטילים, היה לי חשוב לשמור על קור רוח בכדי לבצע את תפקידי על הצד הטוב ביותר - וזאת לצד החשש, שהיה קיים כל הזמן, שיגיע מישהו עם פנים מוכרות.

נחרתו בזיכרוני מראות החיילים הפצועים שהגיעו מהשטח, כשהדבר היחיד שברצונם לעשות הוא לחזור להילחם ביחד עם חבריהם. זה ממשיך לצמרר אותי גם עכשיו

האתגר: שימור גפיים

ד"ר עמיר קורנגרין, מנהל היחידה לטראומה אורתופדית

בעת הלחימה בני משפחתי עברו צפונה, ואני נאלצתי להיותכונן בכלתקופתהמבצע וגם לאחריו, כך שמרבית הפצועים הקשים עברו דרכי. חשוב לדעת שבכל הפציעות אחוז מהעבודה נעשית על 70- הקרביות, כ ידי האורתופדים. ראוי לציין כי היה גיבוי אמיתי לטראומה, הן מצד ההנהלה והן מצד הצוות המקצועי שנזקקנו לו. בימי הלחימה ניתחתי פצועי ירי בגפיים, פצועים כתוצאה מפיצוצי מטענים, בעלי שברים פתוחים בידיים וברגליים, פצועי רסיסים שנפגעו ברקמות רכות ועוד. חלק מהניתוחים ארכו מספר שעות. האתגר המקצועי המרכזי שלי היה שימור גפיים שהיו בסכנת אובדן,

דבר שריגש אותי במיוחד בזמן עבודתי בעת המלחמה הוא העובדה שניתחתי חיילים מגדוד גולני שבו שירתתי בסדיר

והשבתן של גפיים מרוסקות לתפקוד טוב. הרגעים הקשים ביותר היו ביצוע כריתת גפיים. דבר שריגש אותי במיוחד בזמן עבודתי בעת המלחמה, הוא העובדה שניתחתי חיילים מגדוד גולני שבו שירתתי בסדיר. דבר שני שירגש אותי מאוד, הוא אם וכאשר החייל דביר בר חי, שנפצע קשה מאוד, יצליח לדבר איתי.

חדר המצב הוקם במהירות ואובזר במערכות תקשורת ומחשוב מתקדמות, הודות ליחידת המחשוב שעשתה ימים כלילות בהקמתו, כולל פיתוח מערכות לשימוש ההנהלה ומתן תמיכה שוטפת למשתמשים בתקופת הלחימה

אצבע על הדופק | 10

קושי, לחץ וגאווה

אולגה קונסטנטינובסקי, סגנית מנהלת המשק

מוגנים, היה עלינו לתת מענה דחוף של ניקיון במקומות המוגנים, תליית וילונות, הכנה לאכלוס ובנוסף ניקיון מיטות וארוניות שנשלפו ממחסני החירום. כאשר

כששואלים אותי לגבי התפקוד שלנו במהלך המלחמה, מייד מופיעה לפניי תמונת חיילינו הפצועים, האימהות הדומעות, המשפחות, החברים, האזרחים מסביב

נפתחו גנים וכיתות עבור ילדי העובדים, עם כל הלחץ הענקנו גם להם שירות מלא של ניקיון והעברת ארוחות מסודרות בזמנים שנקבעו. על אף הקושי הרב בעת הלחימה, היה מאוד מרגש לראות את האיחוד שנוצר באוכלוסייה כולה. הדבר התבטא גם בעת התרמות הדם בבית החולים: אורחים, חיילים, מבקרים ועובדים התייצבו ותרמו דם עד שאנשי מד"א 'נאלצו' להגיע ליום התרמה נוסף. אני גאה שעם כל הקושי והלחץ האדיר, מחלקתנו הצליחה לרצות את כולם ולעמוד בכל הדרישות מבלי לפגוע בעבודה השוטפת - בתקווה לימים טובים ושלווים.

והעובדים שאף הם לא הצליחו להישאר אדישים והזילו דמעות. ברגעים הללו, איש לא חשב על דבר מלבד איך להועיל ולהקל על שהותם של הפצועים ומשפחותיהם בבית החולים. ברגעים אלו אנחנו, כל עובדי סורוקה, נרתמנו והשתדלנו לעשות הכול טוב יותר ומהר יותר. במשך כל המלחמה, אף עובד ממחלקתנו לא נעדר ממקום עבודתו. יותר מזה, כולם תרמו מזמנם וביקשו לעזור בכל מצב. למרות שלכל אחת ואחד מאיתנו יש את הדאגות שלו: בן או בת בצבא, בעל במילואים, ילדים קטנים בבית, הורים מבוגרים הדורשים תשומת לב והשגחה. בשל הצורך הדחוף להעביר מחלקות ממקומן למקומות

היה מאוד מרגש לראות את האיחוד באוכלוסייה כולה. אורחים, חיילים, מבקרים ועובדים התייצבו ותרמו דם עד שאנשי מד"א 'נאלצו' להגיע ליום התרמה נוסף

ד"ר גדי שקד, מנהל יחידת הטראומה, בחדר המצב

נחת מהרנטגנאים התפקוד של הרנטגן בימי המלחמה בא לידי ביטוי בפעילות וחדרי ניתוח. CT נמרצת במיוחד בחדרי המיון, טראומה, כשותפים פעילים לצוות סורוקה, אנשי מערך הדימות היו דרוכים לכל קריאה לתת כתף. התרגשתי לראות את כל הרנטגנאים מתגבשים כאיש אחד מתוך הזדהות אמיתית ומלאה, כשאת כל התיאוריה והתרחיש שדיברנו עליו שנים הם מביאים לכלל מעשה באופן הטוב ביותר. 'הגדלת הראש', המקצוענות והמקצועיות, הנכונות ליצור קשר מהבית ולשאול אם צריך עזרה - התנהלות כזו ברגע אמיתי תגרום נחת וגאווה לכל מנהל באשר הוא, וכך אמנם הרגשתי. תמונה אחת שחוזרת מול עיניי שוב

דוד שושן, רנטגנאי ראשי במערך הדימות

ושוב, היא של אחת מנשות הפרסונל שראתה במיון את החיילים הפצועים מגולני, כשהם עדיין צבועים בפנים, ופשוט נישקה להם את הידיים והרגליים. יש גם רגע קשה במיוחד שייחרת בזיכרוני לעולמי עד, והוא ביצוע לחייל בניסיון נואש להושיע, כאשר בפועל CT בדיקת כבר אין סיכוי. תחושתי האישית הייתה מעורבת: כאזרח שגר בקיבוץ ארז שבעוטף עזה, שמעתי בלילה את רעמי הפגזים והיריות שנורו מהקרקע ומהאוויר וכמובן שדאגתי מאוד לילדיי ולמשפחתי. מאידך הייתי דרוך וקשוב לכל פעילות שהתרחשה בבית החולים, כדי להתייצב ראשון ולהפעיל את הצוות בצורה הטובה ביותר.

רגע קשה במיוחד שייחרת בזיכרוני לעולמי עד, הוא ביצוע לחייל CT בדיקת בניסיון נואש להושיע, כאשר בפועל כבר אין סיכוי

11 | אצבע על הדופק

עו"סיות ללא גבולות

אליה עוזיאל, מנהלת השירות לעבודה סוציאלית

ההתמודדות והפקת לקחים. כעובדות סוציאליות אנו נחשפות פעמים רבות לסיטואציות בלתי אפשריות, שבהן אנשים אמורים לקבל החלטות במצבים של חיים ומוות. פעמים רבות אנו עומדות ומשתאות מול הכוחות של האדם להתמודד עם כל משבר. אלה מחזקים ומעצימים את הביטחון האישי והמקצועי שלנו לקראת ההתמודדויות הבאות. העובדה שהשירות הסוציאלי היה שותף לצוותים הרפואיים, בסיוע לאזרחים במרכז המידע הטלפוני, בטיפול ובליווי הפצועים ובני משפחותיהם, איפשרה לנו לעבור את תקופת הלחימה בהרגשה של זכות, שאנו חלק ממערך החירום בסורוקה ובעלות חלק משמעותי בו.

טיפול במאושפזים פוטנציאליים לפינוי, תוך תיאום עם הגורמים הרלוונטיים בקהילה. המחלקות הכירורגיות בכלל והמחלקה האורתופדית בפרט תוגברו על ידי מספר עו"סיות על מנת לתת מענה הן לעבודה השוטפת והן לטיפול בפצועים ומשפחותיהם. פניות רבות של מתנדבים, שהציעו סידורי לינה, כלכלה וניידות למשפחות, נקלטו בשירות הסוציאלי. התגייסותם של סטודנטים לעבודה סוציאלית ושל עמיתים מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון, שביקשו להתנדב ולעזור לצוות, סייעה בהקלה על העומס. בתום המלחמה התקיים מפגש צוות שמטרותיו 'אוורור רגשות' של העובדות הסוציאליות, דיון בדפוסי

העובדה שהשירות הסוציאלי היה שותף חשוב בפעילות איפשרה לנו לעבור את תקופת הלחימה בהרגשה של זכות, שיש לנו חלק משמעותי במערך החירום של סורוקה

האם נקרעה בין הילדים דוגמה לאחד האתגרים המקצועיים של השירות הסוציאלי היה טיפולה של עו"ס שירה כהן בחייל פצוע ובבני משפחתו - משפחה חרדית של עולים חדשים, כאשר האב עדיין בארה"ב ובבית בירושלים שלוש , בת שש ובת שנה שעדיין יונקת. 17 בנות - בת בהתערבותה של שירה נעשתה פנייה לקצינת הנפגעים, להגשת בקשה מיוחדת לסייע בהגעת האב לארץ. בינתיים נקרעה האם בין הצורך לשוב הביתה לבנותיה ובעיקר לתינוקת, לבין הצורך להישאר עם בנה. האם הייתה בסערת רגשות, גם בשל מצב הבן וגם כי חשה רגשות אשמה על שזנחה את בנותיה. שירה סייעה לאם בקבלת החלטות בזמן לחץ. היא עזרה לה להבין בעצמה שבתה התינוקת "תשרוד", חיזקה את החלטתה לסעוד את בנה וסייעה לה בקבלת החלטות לקראת שבת: האם התלבטה אם להביא את בנותיה לבית החולים או לחזור לביתה ולבקש מבתה הגדולה לסעוד את אחיה החייל. לתמונה נכנסה גם הבת הבכורה שהפכה, עקב הנסיבות, לאחראית בבית. שירה חיזקה אותה בשיחות טלפון רבות ושיכנעה אותה שהיא מסוגלת למלא את התפקיד, וזאת בעיקר לאור העובדה שהאם במצבה לא הייתה מסוגלת לעמוד בשיחות אלה.

שנים רבות פעלתי ותפקדתי במצבי חירום ואר"ן, אלא שהפעם נדרשתי לפעילות אינטנסיבית במלחמה שבה באר שבע הפכה להיות בקו האש ומטרה לטילי גראד. בהתארגנות הראשונית בוצעו בדיקת רשת הקריאה של השירות הסוציאלי והקשר עם גורמי קהילה, רענון נהלי חבירה ווידוא זמינות העובדות הסוציאליות. עם כניסת הכוחות הרגליים לעזה מחד, ונפילת טילים בבאר שבע מאידך, נפתח מרכז מידע טלפוני למענה שעות ביממה. בו זמנית, המשכנו את 24 זמין של העבודה השוטפת במחלקות בית החולים ובעיקר

החייל שעבר ניתוח החל בינתיים לשתף את שירה בסיפור פציעתו, ובכאב ובאכזבה שנשא בקרבו בשל נסיבות הפציעה. הוא שיתף אותה בפחדים שחש ובקושי שלו להירדם בלילה בשמעו את האזעקות. שירה שימשה לאם, לחייל ולאחותו הצעירה עוגן ומשענת בשעות הקשות וסייעה להם לצלוח את המשבר. היא מספרת שאחד מרגעיה הקשים היה הרגשתה שאימו של החייל והיא עצמה מתלבטות בקונפליקט דומה. שתיהן אימהות לילדים קטנים ויונקים, שנאלצו לקבל החלטות קשות את מי להעדיף: האם את בנה החייל או את בתה היונקת; שירה את מחויבותה למקום עבודתה או לילדיה הקטנים ובעיקר לתינוק שעדיין יונק.

שירה מספרת שאחד מרגעיה הקשים היה הרגשתה שאימו של החייל והיא עצמה מתלבטות בקונפליקט דומה. שתיהן אימהות לתינוקות יונקים, שנאלצו לקבל החלטות קשות את מי להעדיף

12 אצבע על הדופק |

לספק ביטחון תחת אש יובל אדרי, סגן קצין ביטחון

במהלך המלחמה מחלקת הביטחון עבדה סביב השעון: תגברנו מאבטחים במחלקות שונות לעזרה בהפניית אנשים למרחב המוגן, הוספנו תגבור בשערים ושילוט הכוונה למרחבים המוגנים, סגרנו את מתחם הרחבה

והמיון לקליטת נפגעים ודאגנו למוכנותו של מנחת המסוקים שעות ביממה. הצוות 24 לנחיתות שלנו עבד מול כל גורמי הביטחון, מול התקשורת, מול אח"מים (תיאום כל הביקורים בסורוקה) ונתן תגובה ומענה לכל קריאה של המחלקות. מבחינתי היה מרגש לראות ולספוג את התמיכה של כלל הציבור במבצע, ואת החום שהעניקו לפצועים ולבני משפחותיהם. מצד אחד, העלייה לרגל לביקור הפצועים מכל הארץ, ומצד שני - הרצון של הפצועים לקבל טיפול ולחזור ליחידה.

קשה לחיות ולעבוד תחת מתקפת טילים, אבל היינו מאוד רגועים לגבי הביטחון והבטיחות שהמרכז הרפואי העניק בתוך זמן קצר לכל השוהים בתחומו

הקשיים היו בנפילת טילי הגראד מסביב לבית חולים, וההבנה שסורוקה תחת אש תוך כדי מתן טיפול רפואי. זו תחושה קשה לחיות ולעבוד תחת מתקפת טילים, כאשר איננו יודעים היכן יפול הטיל הבא ומהו הנזק. מצד שני, היינו מאוד רגועים לגבי הביטחון והבטיחות שהמרכז הרפואי העניק בתוך זמן קצר לכל השוהים בתחומו.

היא מיכל זוהר שמשי, מנהלת שלוחת 2009 היולדת הראשונה בסורוקה לשנת בשעה 1.1.09- "בטרם סורוקה" ותושבת באר שבע, שילדה את בתה השלישית ב . לא עלה בדעתה של מיכל לעזוב את העיר לקראת הלידה, והיא מספרת 24:25 שבעיצומה של הלידה נשמעה אזעקה ולה לא נותר אלא "להמשיך וללחוץ".

סביונה בן איון, אחות אחראית חדר לידה מיכל קהת, סגנית מנהלת חדר לידה להרגיע את היולדות חדר לידה המשיך לפעול כרגיל בימי המלחמה. היינו עם היולדות והרגענו אותן ואת עצמנו. אמנם לא קיבלנו פצועי מלחמה, אך היו לנו יולדות חרדות עקב המצב ובשל היותם של בני משפחה מגויסים. ניסינו להעניק להן יחס מרגיע ולשמור על אווירה טובה ומורל גבוה. רגעים מיוחדים היו מקרים של קבלת לידות תחת אזעקה, וגם מקרה של רופאה אצלנו שבעלה הגיע בהפתעה מלא בוץ ואבק, עייף מאוד, היישר משדה הקרב. זו הייתה תקופה מאוד מתוחה של דאגה רבה ואי ודאות. עם זאת המורל היה גבוה והייתה תחושת אחדות. ההתגייסות של הוועד ומשאבי אנוש אפשרה למיילדות האימהות לילדים קטנים להגיע לעבודה בראש שקט. בנוסף, יש לנו עשר מיילדות מיישובי עוטף עזה, אשר בחלקן הצליחו להגיע חרף הקסאמים והפחד, אך חלקן לא יכלו להגיע לבית החולים והמיילדות האחרות התגייסו להשלמת העבודה.

13 | אצבע על הדופק

עימות עם תורת לחימה

ד"ר ג'ילברט סבג, סגן מנהל בית החולים לענייני טכנולוגיות רפואיות, כירורגיה ושעת חירום

הראשונים בו בחדר הטראומה, עד להגעת אנשי חטיבת הילדים והנוירוכירורגיה. מבחינת תחושתי האישית, תקופת המבצע הייתה עבורי מאוד "מוזרה": תפקדנו כבית חולים בתקופת חירום, עם מתן מענה לחיילים מהחזית וגם מענה לאזרחים מהסביבה ומבאר שבע עצמה. יחד עם זה, בית החולים עצמו היה תחת איום טילים, עם החולים ואנשי הצוות והמבקרים הרבים. עובדה זו הטרידה מאוד את הנהלת המוסד ואותי באופן אישי, וחשנו כל העת את כובד האחריות העצום על הכתפיים.

כמוביל של צוות הממונה על שעת חירום וכמנתח שעוסק בטראומה, אירוע כמו מבצע "עופרת יצוקה" - שעת חירום אחת של כשלושה שבועות - הביא עבורי מגוון של אתגרים מקצועיים. התקופה שעברה על סורוקה בכלל ועל אנשי שע"ח בפרט הייתה מעניינת ביותר וחשובה מאוד. התקפות, היעילות והישימות של כל התוכניות למתארי שע"ח נבדקו הלכה למעשה, אירועים ונתונים נבדקו כל הזמן, ומסקנות הופקו ויושמו על ידי הנהלת בית החולים תוך כדי הפעילות. המגע עם מוסדות הרשות העליונה לאשפוז הוסיף לניסיון ולידע שלי בתחום שע"ח. אין ספק כי תיכתב "תורת לחימה" ייחודית לסוג העימות שעברנו. כמנתח ואיש טראומה, הטיפול בפצועים מקרב החיילים וגם מקרב אזרחים העסיק אותי לא פחות, בגלל העניין הרב שאני מקדיש לנושא ככירורג ולאור הניסיון שלי . בזכות הבנה זו ניסיתי לתרום את חלקי בכל 669 בשירותי כרופא מוטס ביחידת דיון, בעיקר בדיונים מקצועיים רפואיים, לטובת איכות הטיפול בנפגעים. אין ספק שעל כולנו בבית החולים עברו אירועים קשים ומרגשים, בימים ובלילות, ללא הבדל של שייכות למגזר זה או אחר. כמנתח ואחראי שע"ח, השיאים התמקדו בקבלת הפצועים שמצבם קשה, מן החזית ומנפילות טילים בעיר. כל אירוע כזה מיוחד היה בעיני. הרגע הקשה ביותר עבורי היה קבלתו של אוראל, הילד הקטן שנפגע מגראד בשכונת רמות. בשל הפינוי המהיר מצאתי את עצמי בין המטפלים

עד לתקופה זו, חוויות של איום ממשי ושל עבודה תחת אש נקרו בדרכי רק במסגרת הצבא - במלחמות, במבצעים, בשגרת המילואים ובאירועי הטילים של מלחמת המפרץ . לחוות 1991- הראשונה ב זאת כאזרח זו התמודדות שונה מאוד, בעיקר בשל תחושת חוסר האונים שלא קיימת כאשר אתה במדים.

בשל הפינוי המהיר, מצאתי את עצמי בין המטפלים הראשונים באוראל עד להגעת אנשי חטיבת הילדים והנוירוכירורגיה. זה היה הרגע הקשה ביותר שלי במלחמה

אוראל יליזרוב בן השבע, שנפצע קשה בראשו מרסיס רקטת גראד, הועבר לשיקום לאחר שבועיים שבהם היה מונשם ומורדם ביחידה לטיפול נמרץ ילדים. במשך ימים ארוכים נלחמו הרופאים על חייו של אוראל וביצעו בו טיפולים מיוחדים, ביניהם שלושה ניתוחי ראש מורכבים בביצוע מומחי המחלקה לנוירוכירורגיה. "בימים האחרונים חל שיפור

הדרגתי במצבו של אוראל, מצבו ההכרתי השתפר בצורה ניכרת והוא החל לתקשר, להזיז את גפיו ואף לבצע פקודות פשוטות לפי בקשה", אומר ד"ר מוני בניפלא שטיפל באוראל, "מצב זה מצביע על פוטנציאל שיקומי. אנו מייחלים להחלמתו, יודעים שהדרך עוד ארוכה ומחזקים את ידיהם של ההורים אבי ואנג'לה". אומרת אנג'לה, שעובדת בסורוקה כאחות חדר ניתוח: "אין לי מילים להודות שעות ביממה ואפשרו לי להתחיל את החיים מחדש. אנחנו מקווים לראות את אוראל איתנו יחד 24 לצוות הרפואי. הם היו איתנו מחייך ומדבר". בתמונה: פרופ' שאול סופר, מנהל היחידה לטיפול נמרץ ילדים, ליד מיטתו של אוראל.

אני זוכרת במיוחד את הבוקר שבו עדינה התקשרה שהפצועים התחילו להגיע, ואם אני יכולה להקדים. זה היה בחמש וחצי בבוקר. בשש כבר הייתי ביחידה

קשה לעכל שבאר שבע לא בטוחה נטע שלו, סגנית אחות אחראית טיפול נמרץ כללי

להתאפר ולהסתדר, אבל אחרי הטלפון הזה עזבתי הכול והגעתי ליחידה כבר בשש בבוקר. זה היה רגע מתוח וקשה לכולנו, כי לא ידענו כמה פצועים יגיעו ובאיזה מצב. הכי קשה היה לי לראות את הפצועים הקשים. המחשבה על החיילים שהלכו להגן עלינו ונתנו את היקר ביותר בשבילנו ולמענינו - ממש נגע ללבי לראות אותם סובלים. אלו היו ימים קשים, ימים של חוסר ביטחון. לא ידעת מתי האזעקה תפעל, איפה תהיה באותו זמן והיכן יפול הטיל; מה גם שלפעמים לא היה ממש איפה להתחבא. ביחידה שבנויה כמו מקלט הרגשנו בטוחים והמשכנו לעבוד כרגיל, אך חוסר הביטחון התחיל כשיצאנו החוצה לחיים ה"נורמליים" שלנו. היה קשה לעכל שבאר שבע כבר לא בטוחה ומוגנת כמו שהתרגלנו.

האתגר המקצועי המיוחד של היחידה לטיפול נמרץ היה ההכנה לקבלת פצועים קשה בכמויות גדולות. הדבר חייב את כולנו להיות קשובים לתקשורת וצמודים לטלפונים

הסלולרים. כמובן שכל החופשים בוטלו וכולנו נשארנו קרובים לבית החולים. גם היחידות הריקות היו מוכנות כל הזמן, שמא נצטרך אותן דחוף. אני זוכרת במיוחד את הבוקר שבו עדינה, האחות האחראית של היחידה, התקשרה שהפצועים התחילו להגיע, ואם אני יכולה להגיע מוקדם מהרגיל. זה היה בחמש וחצי בבוקר. תכננתי לשתות קפה,

14 אצבע על הדופק |

המרתף הפך לביתנו הזמני שושי זילבר, אחות אחראית פגים ב' מי חשב שכך "נחגוג" את ?2008 היום האחרון של בדצמבר, עם 31 ביום קבלת החלטה על פינוי המחלקה ומעבר פגים ב' למרתף, כל הצוות הסיעודי והרפואי נרתם למשימה במרץ רב. נציגות מהנהלת הסיעוד וביניהן רחל דרורי, לרה קסלמן ויהודית קרנר הופיעו בפתח המחלקה וביקשו להצטרף למהלך. לסיוענו בא גם ד"ר מוני בניפלא מהנוירוכירורגיה, שגייס למשימה את המתמחה ד"ר יובל סופרו. לאחר שיחה והסבר מפורט להורי הפגים, אף הם סייעו בהעברת ילדיהם תחת פיקוח סיעודי ורפואי. באופן מדהים, כל ההעברה הזו נמשכה כשלוש שעות בלבד, ובמזל עברה בשלום, ללא הפרעות צבע אדום. במהרה .-2 התמקמנו במרתף מחלקת המטואונקולוגיה קיבלה את פנינו בשמחה, עברנו אוריינטציה על מיקומנו החדש וזכינו לשיתוף פעולה מלא. בזכות התקופה הזאת, הכרנו אנשים נפלאים אי-שם במכלול הדרומי. המהלך הזה הרגיע את הצוות ואת הורי הפגים ונסך בכולם ביטחון. למרות המעבר למחלקה אחרת, עם הזמן המרתף קיבל צביון ביתי  כנגזרת מאופי המחלקה ומהנפשות הפועלות. כל בעלי התפקידים צוידו במירסים, ומערך הביטחון תרם להרגשה הטובה שלנו עם הצבת מאבטח בשעות הערב והלילה. האתגר המקצועי שעמד כל העת לנגד עיניי היה הדאגה להמשך טיפול סיעודי מקצועי, תוך שמירה על איכות ובטיחות הילוד/פג, מתן מענה לצורכי הורי הפגים ולצורכי הצוות הסיעודי. אתר קבלה הוקם קרוב לחדר הלידה בבניין היולדות החדש, והצוות הסיעודי והרפואי התפרס לשני אתרי טיפול על מנת לתת מענה בכל תחנה. הצורך הזה, שנולד משעת חירום, גרם למחשבה על שינוי לעתיד וכך נולד לו אתר קבלות חדש המרכז את כל הקבלות מחדר הלידה ליולדות א' ב' וג'. אופן העבודה החדש נלמד כיום, וכבר הוחל בתהליך הכשרת אחיות יולדות לקבלת הילוד. זו הייתה תקופה יוצאת דופן שהוכיחה שוב כי חיינו בארץ הקטנה הזאת מלאים ב'הפתעות' לא צפויות, הדורשותשינוי רב בחיינו האישיים והמקצועיים. היה מעודד לראות שבמצבים קשים כולנו נרתמים למשימה ופוגשים אנשים טובים באמצע הדרך, כפי שזכינו להכיר בתקופה זו.

זו הייתה תקופה יוצאת דופן שהוכיחה שוב כי חיינו בארץ הקטנה הזאת מלאים ב'הפתעות' לא צפויות. היה מעודד לראות שבמצבים קשים כולנו נרתמים למשימה ופוגשים אנשים טובים באמצע הדרך

15 | אצבע על הדופק

מצער שאזרחים סובלים

נג'ואן מצראווה, פקיד קבלה במיון

כערבי, בן מיעוטים, שמקבל נפגעים במיון, ניסיתי להתמקד בתפקוד שלי מבחינה מקצועית ולא להתייחס למוצאי ולעובדה שאני בסביבה יהודית שנלחמת בערבים. התחושה כלפי כל מי שמגיע אלי - חייל או אזרח, יהודי או ערבי - הייתה מאוד סימטרית. כולם עבורי בני אדם ומטופלים שזקוקים לעזרה ולתמיכה, כולם נכנסים באותה דלת ואני צריך להיות כאן עבורם. אני יודע להבדיל טוב מאוד ביני ובין המעמד שלי כאזרח במדינה, לבין כל אחד אחר שנקרא ערבי בעולם, ועדיין זו תחושה של להיות בין הפטיש לסדן. המלחמה היא דבר מאוד אכזרי ואינה מבדילה בין אנשים. מאוד מצער שאזרחים תמימים סובלים מאוד וברור שמלחמה מניבה רק הרס וחורבן אצל כולם. נכון שההיסטוריה של הקונפליקט הזה מאוד ארוכה ומסובכת, ולפעמים נראה שאין מוצא, אבל אני מאמין שאנו צריכים להיות ריאלים, לקבל את העובדות ולהאמין שהפתרון קיים.

בתקופת המלחמה קיבלתי חולים, אזרחים, פגועי חרדה ופצועים שהועברו אלינו משטח הלוחמה בעזה. כל חבריי למחלקה עשו עבודת צוות משותפת בקבלת חולים ופצועים על הצד הטוב ביותר. אנחנו הראשונים שפגשנו את החיילים והאזרחים. הכול מתחיל בקבלת הנפגעים, רישומם והקלדת פרטיהם במחשב,

ודיווח לכל הגורמים המוסמכים תוך שיתוף פעולה מלא עם המטה והמנהלים שלנו. לפעמים הכול התנהל תחת לחץ, אבל עברנו את זה בגדול.התפקיד שמילאנו בקבלת ושחרור המטופלים היה מאוד חווייתי מבחינה אישית, כי אנו ממשיכים ללוות אותם עד שהם מחלימים ויוצאים מבית החולים.

הקושי היה דווקא בסיטואציות קטנות

שהתרחשו בפרוזדורי המיון. אזרחים ואנשים במדים דיברו על המצב במילים שלעיתים היה לי רע לשמוע במקום כה אנושי כמו סורוקה במצב של מלחמה או באירוע דומה אנו קולטים חולים במערכת החירום . יש לציין כי ATD ב- בעקבות המלחמה רכשתי כלי מקצועי מאוד חשוב, שאיפשר לי לשלוט במערכות החירום ביתר ביטחון ובעמידה תחת לחץ, מה שהיה אתגר בפני עצמו. מה שהיה לי קשה הוא לא העבודה עצמה אלא דווקא סיטואציות קטנות שהתרחשו בפרוזדורים של המיון. למשל, כששמעתי אזרחים ואנשים במדים מדברים על המצב ומשתמשים במושגים כמו "שיתחננו על נפשם". עשה לי רע להאזין למילים כאלה במקום שהוא הכי אנושי בעולם כמו בית החולים הזה. נכון שכאשר אתה במלחמה זה טבעי לדבר במושגים כאלה, אבל בסורוקה היינו עסוקים בהצלת חיים ולא במלחמה.

רגעים שלא אשכח ביום הראשון שנפלו טילים על באר שבע עבדתי במיון הגדול במשמרת ערב, ואני זוכר איך רשתות הטלפונים האלחוטיים קרסו והקווים הרגילים התחילו לצלצל ללא הפסקה. כעבור כמה דקות התחלנו לקבל פגועי חרדה בהדרגה. הלחץ התחיל, ופסטיבל הצלצולים התחיל להרעיש מכל כיוון. דבר ראשון שעלה לי בראש זה אשתי והילד, וכשלא יכולתי להשיג אותם הזמן עצר לרגע והרבה מחשבות עברו לי בראש. הרגשה לא נעימה ומאוד כבדה בלב.

רגע נוסף שנחרת בי: אני נוסע באוטו אחרי משמרת לילה בכיוון שהטילים באים ממנו, ומסתכל לאופק מחשש לפגוש טיל מהשמים, נוסע ממש לאט ולא נפרד מהאופק עם יד על הלב עד שהגעתי הביתה. זו הייתה חוויה מפחידה. המלחמה הזאת רק חיזקה אצלי את התחושה שהכאב והסבל הם של כולם בסוף, ולא משנה מי צודק ומי לא.

אני נוסע באוטו אחרי משמרת לילה בכיוון שממנו באים הטילים, מסתכל לאופק מחשש לפגוש טיל מהשמים, נוסע ממש לאט ולא נפרד מהאופק עם יד על הלב עד להגעתי הביתה

16 אצבע על הדופק |

כשרצתי למנחת עם מנת דם במסגרת תפקידי פיקחתי וניהלתי על צוות המעבדה בשני מישורים: מצד אחד, בנק הדם היווה מוקד מרכזי בפעילות בית החולים בזמן המלחמה. מצד שני, בנק הדם המשיך להעניק שירות איכותי ומקצועי לכלל בית החולים במסגרת תפקודו היום-יומי כמעבדת רוטינה.

סטלה פליישר, סגנית מנהל בנק הדם ושירותי המפרזיס

יוכלו לתאר. למשל, הרגע שבו קיבלתי הודעה במכשיר המירס כי מסוק ממתין . הגעתי למנחת כעבור O- במנחת המסוקים ועליו לקבל במהירות מנת דם מסוג מספר שניות, מסרתי את מנת הדם לחייל שהמתין ובאותו רגע הבנתי באופן הברור ביותר את משמעות המשפט "מנת דם יכולה להציל חיים".

במהלך המלחמה היה עלי לדאוג למלאי מוצרי הדם. במצבי טראומה ובניתוחים סיפק בנק הדם את כל מוצרי הדם הרבים בזמן הנדרש תוך הקפדה על מקצועיות גבוהה, ובמקביל היה צורך לוודא כי המלאי הנותר במעבדה הינו בכמות הדרושה לכלל פעילות בית החולים. ראוי לציין את התנהגותו המקצועית והאכפתית של צוות בנק הדם: ברגעים הקריטיים ביותר ובמצבים שהוכרזו כאר"ן, כלל הצוות נענה מיידית לקריאה והתייצב בבית החולים דקות ארוכות טרם הזמן שנקבע להגעה במקרים אלו. במשך כשלושה שבועות, צוות בנק הדם ואנוכי היינו עדים לרגעים קשים ועברנו חוויות מרגשות שמילים לא

הרגע הקשה ביותר שלי היה כאשר הודיעו כי צה"ל החל בפעולה הקרקעית בעזה. הניסיון הרב שנצבר במהלך שנות עבודתי בסורוקה הביא אותי למסקנה כי ימים קשים לפנינו. אין ספק כי המציאות החדשה שנחתה על באר שבע, שבה אין לדעת מתי תבוא ההתרעה הבאה, היכן יפול הטיל ומה יהיו ההשלכות, השפיעה עלי הן כסגנית מנהלת בנק הדם והן כאימא וכתושבת המקום. על אף החששות והדאגות, הייתה בי תחושת גאווה כי יש בכוחי לעזור בהתמודדות עם המצב הקשה באזורנו. תחושה זו סייעה לי באופן אישי לעבור את התקופה הקשה הזו בשלום.

הגעתי למנחת כעבור מספר שניות, מסרתי את מנת הדם לחייל שהמתין ובאותו רגע הבנתי באופן הברור ביותר את משמעות המשפט "מנת דם יכולה להציל חיים"

| אצבע על הדופק 17

טלטלה שהסתיימה בשלום

ד"ר אגי גולן, מנהלת היחידה לטיפול נמרץ פגים

לחלק מתרמיל ההוויות הפרטי של כל אחד מאיתנו. אצלי נותרה תמונה כזאת 800 מיום העברת הפגיה: אם עומדת ליד האינקובטור של בתה הקטנטנה, רק גרם. הפגה השברירית ביותר ביחידה. אני רואה את עיניה המודאגות של האם. היא מחכה לרגע התזוזה. צוות אחר צוות, פג אחרי פג, אנו מעבירים בזה אחר זה. קשר העין שלנו לא פוסק לרגע במשך שעות ההעברה, ואנו שמחים על כל פג שמגיע בשלום. הפגה שלה אחרונה. עבורה, הטלטלה יכולה להיות גורלית - תינוקות במצבה לעולם לא עוזבים את הפגייה; אפילו אם הם זקוקים לניתוח לב הוא מתבצע בתוך הפגייה עצמה. אני זוכרת את עצמי תופסת לאם את הזרוע, ממש מוחצת אותה בין אצבעותיי, ואומרת לה בביטחון "יהיה בסדר". אינני יודעת אם דיברתי אליה או לעצמי. ובמקביל אני מתפללת שנוכל לעמוד במשימה, חשה את כל כובדה של תחושת האחריות. הפינוי עבר בשלום. ועבורי, הרגע הקשה ביותר היה לראות את הצוות בזמן האזעקות. אנשים ממשיכים בעבודתם, מנסים להיות מרוכזים, אוחזים בחוזקה בשפיות ובשיפוט צלול, ואני יודעת שכל אחד חושב על הבית ועל הילדים ורק רוצה לצלצל לשמוע שהם בסדר. אפשר היה לראות בחדות את המחויבות למקצוע והמחויבות למשפחה, באחד הקונפליקטים הקשים של מקצוע הרפואה. בזמן המלחמה כמו בכל ימות השנה עבדנו, לימדנו, טיפלנו במשפחותינו. אישית חשתי שהכול תחת השליטה המקסימלית האפשרית. אם חלילה היה קורה משהו למטופלים, לסטודנטים או לבני המשפחה, לא הייתי יכולה לבוא בטענות לאף אחד.

מצבים שאינם שגרתיים תמיד בוחנים את כולנו. הכול נבחן ביתר עוצמה ומוציא מהפרט את עוצמת האישיות שלו. המבחן שעברנו במהלך המלחמה חיזק בי את התחושות, שצוות מורכב של מחלקת תינוקות ופגים מסוגל לבצע כל משימה וכל אתגר שיעמידו בפניהם. כמנהלת יחידת פגים הרגשתי אחריות גדולה מאוד

הן על המטופלים והן על מצב הצוות. האתגר המקצועי המרכזי שלי היה לבצע את העברת הפגים מטיפול נמרץ מבלי שאף תינוק יינזק. עוד לפני תחילת הפינוי המעשי התארגן צוות בכיר של מחלקת ילודים ופגים על מנת להיערך למצב שבו נתבקש לפנות את יחידת טיפול נמרץ פגים וטיפול מיוחד. יש תמונות שנשארות בראש לתמיד והופכות

גרם, 800 פגה במשקל השברירית ביותר ביחידה, מועברת אחרונה. זו העברה גורלית, תינוקות במצבה לעולם לא עוזבים את הפגייה. אני תופסת לאם את הזרוע, אומרת לה "יהיה בסדר" ומתפללת שנעמוד במשימה

אנשים ממשיכים בעבודתם, מנסים להיות מרוכזים, אוחזים בחוזקה בשפיות ובשיפוט צלול, ואני יודעת שכל אחד מהם חושב על הבית ועל הילדים. המחויבות למקצוע

והמחויבות למשפחה, באחד הקונפליקטים הקשים של הרפואה

18 אצבע על הדופק |

טקס ברית מילה מרגש נערך בבית הכנסת בסורוקה לאחיינו של החייל דביר בר חי, שנפצע קשה במהלך המבצע ולאחרונה הועבר לשיקום בבית לוינשטיין. בשל מצבו של דביר, החליט גיסו לערוך את ברית המילה של בנו בבית החולים ובסמוך לדוד הפצוע.

נשארתי עם דמעות בעיניים פרנסין לאוטמן, אחות אחראית מלר"ד (חדר מיון)

תיעדתי הוצאת רסיס מהלב

אני לא אשכח אותו לעולם: חייל בודד, שהגיע בהכרה מלאה עם קטיעה כמעט מלאה של היד. תוך כדי טיפול ניסיתי לתת לו את הטלפון הנייד שלי כדי שידבר עם ההורים והוא סירב. אני לא רוצה, הוא אמר לי מודאג, ההורים שלי לא יודעים שאני במלחמה. ואז הוא ביקש ממני שאודיע לאימא שלו שהוא אוהב אותה ושתסלח לו שלא אמר לה שהוא יוצא למלחמה. הוא עמד להיכנס לניתוח ופחד שלא יצא ממנו. הרגעתי אותו, חיבקתי ונישקתי אותו כאילו היה בני, וכך הצלחתי לשלוח אותו עם חיוך לניתוח. אותי הוא השאיר עם דמעות בעיניים. בתקופת המלחמה תפקדתי כאחות אחראית על כל הצוות שטיפל בנפגעים מהחזית ומהעורף, כמו גם בפונים למיון כחולים שבשגרה. אנחנו,

רחל דוד, יחידת הצילום וההוצאה לאור

נוכחתי כיצד ניסיון של שנים בעבודה במלר"ד בא לידי ביטוי בצורה הכי מקצועית, אחראית ואנושית. גיליתי כי אין גבולות ליכולתנו כאשר צריכים אותנו

כצלמת רפואית, תפקידי במלחמה היה לתעד את כל שנעשה בבית החולים בימי הלחימה - צילומים בחדר ניתוח, העברות של מחלקות שונות, ביקורי אח"מים, חדר מצב, הגעת פצועים וכדומה. כהישג מקצועי מיוחד אני רואה את ההזדמנות שהייתה לי לצלם את החייל שנפצע קשה מרסיס שחדר לליבו. עקבתי אחריו, הייתי עדה להחלמה שלו, ואת מה שהנצחתי מבעד

לעדשה יכלו לבסוף לראות כל . הניתוח להוצאת 10 צופי ערוץ הרסיס מליבו של החייל היה עבורי אחד הרגעים המרגשים ביותר, שאני לוקחת איתי מהתקופה הזאת. וכמוהו, גם ברית המילה של האחיין של הפצוע שנמצא בטיפול נמרץ, ואבא שבנו שוכב בטיפול נמרץ והוא שר ורוקד ומעודד את האנשים סביבו שבאו לעודד אותו. ביום השני של הכניסה הרגלית לעזה הגיעו הרבה פצועים ליחידת הטראומה. התקשיתי לצלם שם; חששתי שאראה מישהו שאני מכירה. בכלל, התחושות שלי היו

לא אשכח את ברית המילה לאחיין של הפצוע השוכב בטיפול נמרץ, את האבא שבנו בטיפול נמרץ והוא שר ורוקד ומעודד את האנשים סביבו שבאו לעודד אותו

אנשי צוות בכירים מהמיון, נצמדנו למכשירי קשר שהיו זמינים בכל שעות היממה. 13 איישתי את כל העמדות במלר"ד באנשי הצוות, שגילו מוטיבציה מאוד גבוהה ונכונות עצומה לתרום, וכן בצוות מתגבר מבית החולים. עבורי הייתה זו מלחמה ראשונה כאחות אחראית מלר"ד. בתקופה זו נוכחתי כיצד ניסיון של שנים בעבודה במלר"ד בא לביטוי ביחידה שלי בצורה הכי מקצועית, אחראית ואנושית. הייתי גאה בצוות כולו והוכחתי לעצמי כי אין גבולות ליכולתנו כאשר צריכים אותנו. נחשפנו למקרים קשים של טראומה והמשכנו את הקשר עם המטופלים גם במחלקות האשפוז מתוך מעורבות רגשית. אי אפשר היה להתנתק; גם הנהלת בית החולים חוותה איתנו את כל החוויות בתוך שטח המלר"ד. סדר העדיפות שלי, בתוקף תפקידי, היה להיות רוב הזמן בבית החולים. כדי להיות זמינה, לא רציתי ללכת הביתה. בו זמנית דאגתי להתקשר ולוודא שגם אצל שאר הצוות אכן הכול תקין, וזאת כדי להפיג חרדה בעיקר אצל אנשי צוות המתגוררים בעוטף עזה ובסמיכות לנפילות הטילים. שני דברים סייעו לתחושת הביטחון היחסית שלנו במהלך העבודה: האחד, היותו של המלר"ד אזור ממוגן, שאיפשר את בטיחותנו בזמן האזעקה. והשני - הירתמות בית החולים לעזור לנו, אנשי הצוות, ולדאוג לביטחונם של הילדים בקייטנות ובכיתות יזומות.

שעות ביממה שמא יקראו 24 מעורבות. מצד אחד אני צריכה להיות זמינה לי לעבודה לצלם ולתעד את כל הביקורים, הפצועים המגיעים, המאושפזים. , מ"פ מילואים בגבעתי שנמצא בעזה, 25 מצד שני, אני אימא לשלושה: בן , תלמיד שנמצא בחרדה ובחר לעזוב את 14 , סגן בגדוד הצנחנים, ובן 22 בת העיר מאחר שהגראד הראשון בבאר שבע נפל לא רחוק מביתנו. מה יש לומר? טוב שזה נגמר.

19 | אצבע על הדופק

זרעים של אחווה וידידות

עירית ביבי, אחראית על קשרי חוץ

ולתמוך בפצועים ובבני משפחותיהם. האתגר היה כפול: מצד אחד להיענות לכמה שיותר בקשות מסודרות לביקורים על מנת לחשוף את העשייה הרבה בבית החולים ולהמשיך למצב אותנו כבית חולים מוביל מקצועית ואנושית. ומצד שני, לשמור על המשפחות והחיילים, לאפשר להם לנוח ולהימנע מחשיפת יתר לאלו שלא מעוניינים בה. ובמקביל, להיענות לכל הבקשות של אנשים פרטיים, עמותת ואגודות שרוצים לתרום לבית החולים. מבחינת קשרי חוץ, נוצרה כאן הזדמנות גדולה: לא בכל יום מזדמן לנו לחשוף את המצוינות של סורוקה בפני גורמים רבים כל כך. בשגרה, לא פשוט להביא לכאן בצורה מאורגנת ויזומה תורמים משמעותיים מישראל ומרחבי העולם. היותו של סורוקה בקו הראשון והחשיפה התקשורתית הרחבה שזכינו לה בימי המבצע סייעה לשתול זרעים של אחווה, ידידות ושותפות גורל בינינו לבין מאות המבקרים, ביניהם תורמים פוטנציאלים רבים. ההתרגשות של האורחים הייתה עצומה: רבים מהם ראו חיילים רק בטלוויזיה ובחדשות, ומעולם לא ראו מקרוב חייל פצוע או משפחה שממתינה להתעוררות בנה ליד טיפול נמרץ. המפגשים כמעט כולם היו מלאים בבכי ובעוצמות רגש שלא הכרתי בקרב יהודי התפוצות. כמעט כל ביקור הניב מכתבי תודה והערכה לצוות הרפואי בסורוקה, וכמעט כל מכתב באנגלית הדגיש שהביקור בסורוקה היווה את גולת הכותרת בעת הביקור בישראל. מבחינתי, זהו ההישג הגדול ביותר שלנו.

במהלך המלחמה התמקדו קשרי החוץ של סורוקה בעיקר בתיאום ביקורים ואירוחים פרטניים של אח"מים, סלבריטאים וקבוצות סולידריות ותמיכה מהארץ ומחו"ל - בכל שעות היום והלילה, כולל שישי ושבת. מי לא היה כאן? מנשיא המדינה, ראש הממשלה ונשיאת בית המשפט העליון, דרך שרים, חברי כנסת וראשי מפלגות, אנשי צבא, אורחים מחו"ל כדוגמת אנרי ברנרד לוי מצרפת, וכמובן אמנים וסלב'ס שהנעימו את זמנם של הפצועים וחילקו מתנות: שלישיית מה קשור, דוגמניות שנאלצו להישטח בחניה בזמן אזעקה, נינט טייב, יעקב כהן, ישראל בראון, לירון ויצמן, כוכבי האח הגדול שפרה, שי, חגית וצבר, וזו רק תחילת הרשימה. אירחנו משלחות סולידריות גדולות ורבות מארה"ב, קנדה ואירופה. חבריהם שמעו על ההיערכות בתקופת המלחמה, ביקרו במחלקות שהועברו למקומות מוגנים כמו גם בחדר הטראומה ובחדר המצב, שוחחו עם אנשי צוות רפואי וסיעודי, עם החיילים הפצועים ובני משפחותיהם וחילקו להם מתנות. במקביל ביקרו בסורוקה משלחות תמיכה מארגונים מובילים: הנהלת הכללית, עובדי ים המלח, מירס, הבנקים הגדולים, שב"ס, טייסים ומפקדים מבסיס חצרים ועוד - כולם גם עם מתנות מלוא היד, ובצידם מאות אנשים טובים שהגיעו באופן פרטי לחזק

רק בישראל, רק בסורוקה

הרבנים מארה"ב מתחילים לנגן שירים חסידיים. כולם מצטרפים, גם הבדואים, ובמשך עשר דקות אנו שרים ורוקדים במרחב המוגן

יש דברים שקשה לתאר במילים, והביקור של קרנית גולדווסר היה בדיוק כזה. הוא הותיר את המשפחות ואותי במשך שעות עם פנים נפוחות מבכי

הביקור הבלתי נשכח של קרנית

בתוך הדרמה הגדולה היה רגע משעשע ומרגש גם יחד: בתוםביקור הזדהותשל קבוצתרבניםמארה"ב נשמעה אזעקה, בדיוק כשהם בדרכם לאוטובוס. הרבנים, מחפשים 40 אני מתחילה לרוץ ואחרי מקום מסתור מטילי הגראד. מגיעים למרחב המוגן בטרום ניתוח. בפנים צוות רפואי, מטופלים יהודים רבנים אמריקנים. 40 ובדואים, חיילים, ועכשיו גם הם שולפים גיטרות ומתחילים לנגן שירים חסידיים בעברית. כולם מצטרפים, גם הבדואים, ובמשך עשר דקות שלמות אנחנו שרים ורוקדים במרחב המוגן - רק בישראל, רק בסורוקה...

לכל ביקור היה את הייחוד שלו, את ה"צבע" שלו ואת ההתרגשות הייחודית לו. ועדיין,

עבורי, הביקור המרגש מכולם היה זה של קרנית גולדווסר, שאיבדה את בעלה אודי. קרנית הגיעה לכאן אחר צהריים אחד בשקט ובצנעה יחד עם אביה וזוגתו, וביקשה ביקור פרטי אצל משפחות פצועים וחיילים. בדרכה הצנועה, בשקט, ביכולת ההקשבה ובעוצמות שלה היא כבשה את כולם. משפחות החיילים הפצועים קשה עטפו אותה באהבה ובחום, סיפרו בהתרגשות על הילדים, התעניינו בשלומה ולא פעם נדמה היה שדווקא הם מבקשים לחזק אותה. יש דברים שקשה לתאר במילים, והביקור של קרנית היה בדיוק כזה; ביקור שהותיר את המשפחות (ואותי) במשך שעות עם פנים נפוחות מבכי.

תחושה חזקה של גאווה

דוד בניון, מנהל החצר סמי בניזרי, סגן מנהל החצר

המלחמה, היינו שותפים לארגון המופע לחיילי צה"ל, ואנו גאים על כך. רגע קשה היה נפילת הגראד במקיף א'. מצמרר לחשוב מה היה קורה לו הגראד הזה היה מכוון כמה ס"מ פחות. בסיכום, תקופה לא פשוטה אבל עם תחושת גאווה חזקה להשתייך לעובדי סורוקה.

במהלך המלחמה נתנו פתרונות לוגיסטים בשיא המהירות. האתגר הגדול היה להעביר את מחלקות היולדות למקום ממוגן במהירות וביעילות במינימום זמן. במקביל סייענו בהעברה של כל המחלקות ששינו מיקום עקב המצב ובהעברת הציוד הנדרש. למרות כל הלחץ בזמן

נתנו פתרונות לוגיסטים בשיא

המהירות. האתגר הגדול היה להעביר את מחלקות היולדות

למקום ממוגן במינימום זמן

20 אצבע על הדופק |

21 | אצבע על הדופק

במקום הראשון בליגה למקצוענים

ד"ר מוטי קליין, מנהל היחידה לטיפול נמרץ כללי בחטיבה להרדמה וטיפול נמרץ

גיליתי שלמרות החספוס שרכשתי בשנות עבודתי בטיפול נמרץ כללי, ניתן עדיין לרגש ולהפתיע אותי, כמו בהחלטת המשפחה לכבד אותי במצוות החזקת הרך הנולד בברית לאחיינו של הפצוע

הרגשתי כמו חייל בצבא מיכאל שניידר, מהנדס אחזקה בזמן המלחמה הוטלה עלינו משימת העברת המחלקות הלא ממוגנות למרחב מוגן. שעות בלבד להעברה. ביצענו במהירות 12 מרגע קבלת ההוראה עמדו לרשותנו בדק שכלל את כל מערכות התשתית, מערכת גזים, חשמל, נגרות, מסגרות, כעובד בית החולים חשתי תחושה של גאווה רבה במהלך המבצע וסיפוק רב בסופו. אני חייב לציין שבמקביל לתחושת ה"כבוד" ששררה במהלך עשרות ביקורי האח"מים הייתה גם תחושה של תסכול: הגיעו לכאן אנשים בכירים שמבקרים בפעם הראשונה בבאר שבע ולא הבינו שקיים מקום כמו סורוקה. ההפתעה הראשונית שלהם, שבסורוקה ניתן להציל חיים, והתובנה שבית החולים שלנו הינו המרכז המוביל בארץ ביכולת ההתמודדות עם תרחישים קיצוניים, הייתה מעט מעליבה. נזקקנו למלחמה תחת איום של פגיעה פיזית בבית החולים על מנת שיגיעו לתובנות אלו. לרוב אנשי הצוות ואנשי ההנהלה הייתה זו התנסות של תפקוד במצב חירום אמיתי, לראשונה בחייהם. התמהיל היה יוצא דופן: בית החולים עצמו במצב מאוים, בני המשפחות שנשארו בבית במצב מאוים, ובניהם הלוחמים של חלק מאיתנו בחזית. התגייסותם חסרת הפשרות של עובדי המרכז ומנהיגותה של הנהלת בית החולים, שהפגינה נחישות, מקצועיות, ענווה ויכולת שיווקית-הסברתית מעולה, הם המפתח למסקנה: בית החולים סורוקה היה ונשאר במקום הראשון בליגה למקצוענים! במצוות החזקת הרך הנולד טרם מסירתו לידי הסנדק. הרגע הקשה שלי היה קשור להודעה בשעת ערב מאוחרת, על נחיתה תוך שלוש דקות של מסוקים עם שמונה פצועים במצב אנוש - כמובן, ללא כל הודעה מוקדמת. לבסוף התברר שההודעה הייתה שגויה וכמות הנפגעים ומצבם לא חייבו אפילו היערכות לאירוע רב נפגעים.

במהלך המבצע מילאתי שני תפקידים: מנהל היחידה לטיפול נמרץ כללי ומנהל אירועים רבי נפגעים. רוב הזמן הוקדש להכנת בית החולים למצב חירום, ויכולתי לעסוק בכך הודות לצוות נפלא ביחידה לטיפול נמרץ כללי - רופאים, אחיות ועובדים פרא- רפואיים, שידעו להמשיך בעבודה

המאתגרת גם ללא נוכחותי הצמודה. שני אתגרים עמדו בפניי: העיקרי היה לוודא שהפצועים שאושפזו ביחידה לטיפול נמרץ כללי יישארו בחיים ובמשך הזמן יחלימו. האתגר השני היה לוודא שאם חלילה בית החולים יאותגר באירוע רב- נפגעים, נעמוד במצב זה בצורה המקצועית ביותר ברמה הלאומית. לדעתי, עמדנו יפה בשניהם. אין לי ספק שהיום המיוחד ביותר היה היום שבו חגגה משפחתו של דביר בר חי, שאושפז ביחידה לטיפול נמרץ, ברית מילה לאחיינו של הפצוע. מאותו אירוע למדתי שישנן עוצמות נפש למשפחות, המאפשרות להן להתמודד עם המצבים הקיצוניים ביותר. גיליתי גם שלמרות החספוס שרכשתי עם שנות עבודתי בטיפול נמרץ כללי, ניתן עדיין לרגש ולהפתיע אותי, כמו בהחלטת המשפחה לכבד אותי

חשמל, שילוט והכוונה של הבניין החדש, שלטי הכוונה למחלקות, שרברביה, מיזוג אוויר ועוד. עמדנו בכך בעזרת הוראות מדוייקות מההנהל ומדוד סדיס, מהנדס בית החולים, וכמובן בזכות שיתוף הפעולה של עמיתיי לעבודה. הרגשתי כמו חייל בצבא שמקבל משימה ועליו לעמוד בה, משימה שחיילים רבים שותפים לה. ביחד הצלחנו לעמוד בדרישות שהוצבו בפנינו. ההצלחה שלנו לעמוד בזמנים שימחה אותי ואת חבריי, והעובדה שביצענו עשייה לטובת המטופלים והצוות בהחלט ריגשה אותי. מרגע קבלת המשימה לא היה לי ספק שאבצע אותה על הצד הטוב ביותר, ועם זאת, כל מה שעבר בראש שלי היו מחשבות על בני: איפה הוא נמצא? האם הוא מפחד? מה הוא מרגיש?

לא היה לי ספק שאבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר, ועם זאת, כל מה שעבר בראש שלי היו מחשבות על בני: איפה הוא נמצא? האם הוא מפחד? מה הוא מרגיש?

22 אצבע על הדופק |

ההתנסות הזאת העצימה אותי שרה בר, אחות אחראית חדרי ניתוח , שבת. בעלי ואני נוסעים לטיול מאורגן לחיפה לוואדי ניסנאס, לחגוג את חג כל הדתות, "חג 27.12.08 החגים". יהודים, נוצרים ומוסלמים מתחככים זה בזה, רוקדים יחד עם מתופפי הדרבוקות, ודוכני המזון מציעים את הבקלאווה יחד עם הקוסקוס והוורניקס. , טלפון מחדר ניתוח מפר את השמחה: "שרה, נפל קאסם 14:00 אידיליה לשמה. ואז, בסביבות השעה בנתיבות, פצועים והרוג בדרך לבית החולים". אני רוצה לחזור הביתה, המדריך מתעקש להמשיך בטיול. בשלט רחוק אני מנהלת את תחילת המלחמה בחדרי הניתוח. מרגע זה, הנוכחות שלי בטיול היא פיזית בלבד, ראשי ולבי מצויים רחוק בדרום. אני מגיעה ישר לסורוקה. פיקוד העורף פוקד על סגירת חדרי ניתוח צפוניים - אזור לא מוגן. אנו נערכים במהירות לפתיחת חדרי ניתוח במרתף. אלו לא היו פעילים במשך שנים, הפכו למחסנים, וריקים מכל תכולה של חדר ניתוח. הצוות הנפלא שלנו נרתם לעבודה ותוך שלוש שעות, יחד עם קליטת פצועים ואזעקות, אנו מעמידים ארבעה חדרים לעבודה. אחד מתפקידיי הקשים היה איך מווסתים את העבודה השגרתית בלא לפגוע בכוננות החירום. זה דרש מכולנו שעות נוספות, והצוות קיבל זאת בהבנה, בתחושה של חיוניות ובפטריוטיות. הדילמה הייתה מורכבת כי תמיד הופעלו לחצים לקדם ניתוחים אלקטיביים, ועם זאת ברקע, בתפילה שלא נצטרך, מוכנות להכנסתם של פצועי מלחמה לניתוחים דחופים. במישור הניהולי התמודדתי עם חרדות הצוות. חלק דומיננטי בצוות חדרי ניתוח הן אימהות צעירות שהשאירו ילדים קטנים בבית, ולעתים הבעל גוייס בצו שמונה. נדרשתי לקבל החלטות קשות את מי לשחרר ואת מי לשכנע שלמרות הקושי האישי תגיע לעבודה. וכמובן, הצורך לתת דוגמה אישית כאשר בלבי גם אני חרדה לנכדתי ולהוריה שמתגוררים ביד מרדכי וליתר משפחתי בבאר שבע.

שותפות גורל בחדרי הניתוח

בימי המלחמה עברתי גם דרמה משפחתית: בתי הרתה היריון מחוץ לרחם, אושפזה בסורוקה ונדרשה לעבור ניתוח גינקולוגי שהציל את חייה. נקרעתי בין חובתי בשעת חירום לנהל את חדרי הניתוח, לבין דאגתי לחייה של בתי והרצון לסעוד אותה במשך כל האשפוז וההחלמה בבית. חברותיי לעבודה, המפקחת ריקי ביינר וסגניתי לאה גרינברג, איפשרו לי להתנתק מהעבודה והתקשרו רק להתייעצויות. הבנתי שאני

לא לבד, ויש על מי לסמוך. רק כמה ימים חלפו ולחדר הניתוח הגיע אוראל, הבן של אנג'לה, אחות בחדר ניתוח נשים, שנפצע מטיל גראד. שבוע קודם לכן הייתה אנג'לה שותפה בניתוח של בתי ותמכה בה ובי. והנה, בנה מגיע אלי כפצוע קשה ואני שותפה בהצלת חייו. צירוף

רק שבוע קודם לכן הייתה אנג'לה שותפה בניתוח של בתי, והנה, בנה מגיע אלי כפצוע קשה ואני שותפה בהצלת חייו

ההתנסות שעברתי בתקופה זו כמנהלת העצימה אותי מאוד. התרשמתי מהגיבוש של צוות חדר הניתוח ומההיענות של הצוות לכל מטלה למרות הקשיים האישיים. למדתי גם על עצמי: למרות החרדות הגדולות שקיננו בי, כאשר דרכה רגלי בחדרי הניתוח החרדות נעלמו כלא היו והייתי ממוקדת בעבודה עצמה ובשאלה איך להפיק את מלוא התועלת לטובת החולים והפצועים.

אני רוצה לחזור הביתה, המדריך מתעקש להמשיך בטיול. בשלט רחוק אני מנהלת את תחילת המלחמה בחדרי הניתוח. מרגע זה נוכחותי בטיול פיזית בלבד

המקרים הזה יצר בי תחושה חזקה של שותפות גורל - שאנו, משפחת חדר ניתוח, ערבים זה לזה בשמחות ובימים קשים.

23 | אצבע על הדופק

תקשורת מסביב לשעון

ענבר דרום-גוטר, דוברת בית החולים

משלחת של דוברי בתי החולים בארץ, הן של הכללית והן הממשלתיים, התארגנה והגיעה לתמוך בנו לסיור הזדהות ולמידה גם יחד. הדוברים באו ללמוד מקרוב על עבודת הדוברות "תחת אש"

משנכפתה עלינו המלחמה, הצליחה חשיפה זו להביא לתודעה הציבורית את חשיבותו האסטרטגית של סורוקה למדינת ישראל ויותר מכך חשפה את היכולות המקצועיות המצוינות ואת ההון האנושי יוצא הדופן שקיים כאן בסורוקה. אישית, יצאתי מהתקופה הזאת בתחושה של גאוות יחידה, ואני בטוחה שאיני היחידה שחשה כך.

ויחד איתו התחלנו בהיערכות 27.12.08- מבצע "עופרת יצוקה" יצא לדרך ב דוברותית מוגברת. התכוננו לכל תרחיש, ועדיין התקשינו לדמיין, במבט לאחור, את האינטנסיביות שעתידה בתוך זמן קצר להיות מנת חלקנו - בעומס העבודה, בסיקור התקשורתי הענק ובעוצמת הרגשות. בתוך ימים ספורים, הפך סורוקה לצומת מרכזי שממנו שידרו כל אמצעי התקשורת שעות ביממה. לא רק הפצועים הרבים שקלטנו, חיילים ואזרחים - גם 24 כמעט מדיניות הערפל התקשורתי של דובר צה"ל הציבה את בית החולים כגורם מרכזי בסיקור. נערכנו במהירות להכנתתשתיות ואמצעי עזר בשטח ביתהחולים, שיסייעו לעיתונאים להעביר את המידע על הצד הטוב ביותר. מערך הדוברות עבד מסביב לשעון, בשיתוף פעולה עם דובר צה"ל שנציגיו נכחו בבית החולים מרגע הכניסה הקרקעית לעזה. מצאנו את עצמנו מתמודדים עם דרישת העיתונאים לקבלת מידע בזמן אמת ועם לחץ הולך וגובר ל"סיפורי צבע", למול הצורך לשמור על כבודם ופרטיותם של הפצועים ובני משפחותיהם. עשינו כל שיכולנו כדי להעביר את המידע לציבור תוך שמירה מרבית על צנעת הפרט. העומס היה מטורף. לטלפון הנייד שלי נכנסו בכל יום מימי הלחימה מאות שיחות, וכשלכמה רגעים שבק המכשיר כי הסוללה נגמרה, נבהלתי מהשקט ש"בקע" ממנו ומהתחושה שאולי אני מפספסת משהו... העבודה המאומצת שלנו נבעה בעיקר מהמגוון בסוגי הסיקור התקשורתי: החל בדיווח שוטף על מצב הפצועים וסוגי הפציעות, דרך ראיונות עם צוותי בית החולים בסקטורים השונים, הופעה של אחיות מהמיון ב"מונית הכסף" בערוץ , הופעות של אמנים בשידור חי ברדיו, סיקור של ביקורי אח"מים רבים שזכו 2 להתעניינות תקשורתית רבה, ועוד ועוד. משלחת של דוברי בתי החולים בארץ, הן של הכללית והן הממשלתיים, התארגנה והגיעה לתמוך בנו לסיור הזדהות ולמידה גם יחד. הדוברים באו ללמוד מקרוב על עבודת הדוברות "תחת אש" ופגשו את העיתונאים באוהל התקשורת. ראוי לציין כי התקשורת, ללא יוצא מן הכלל, בלטה בפרגון שלה לסורוקה ולפעילותו בזמן הלחימה - לא רק עיתונאי הדרום, שעימם אנו משתפים פעולה בהצלחה על בסיס יום-יומי בשגרה, אלא כלל המערכות והעיתונאים בתקשורת הארצית. אנו, מצידנו, עשינו כל מאמץ על מנת להעביר לציבור באמצעות כלי התקשורת את האווירה המיוחדת ששררה בין הפצועים והמשפחות, הצוותים המטפלים והמבקרים הרבים. לא ייחלנו לחשיפה תקשורתית שכזו, הנובעת ממציאות של דם ודמעות. אבל

הוכחנו שאין "בלתי אפשרי" כל העבודה הזו לא הייתה מתבצעת כפי שצריך אלמלא שיתוף הפעולה מצד כל הגורמים בביתהחולים: החל בהנהלה ובסגנים, דרך מנהלי מחלקות ואחיות אחראיות, ועד לחצרנים ואנשי המשק - שנענו תמיד לכל בקשה שלנו, גם בלתי צפויה. תודה מיוחדת לצוות המסור שלי שנענה לכל אתגר, עשה לילות כימים בבית החולים ובמקביל דאג לבני המשפחה ולילדים שנשארו בבית: לשרון אדרי, למירי ססי, לרויטל אוחנה, לעירית ביבי ולרחל דוד שתיעדה במקצועיות ובמסירות אין קץ את הפעילות כמעט מכל זווית אפשרית. תודה רבה גם לאתי שילינג, דוברת הכללית, על הליווי הצמוד והתמיכה מרחוק וגם מקרוב, בביקורים יומיים וליליים. הצלחתנו לעבור את התקופה הזאת על הצד הטוב ביותר היא תוצאה של הירתמות יוצאת דופן של רבים, מרשימה בנחישותה ומרגשת בטוטאליות שלה.

הצלחתנו לעבור את התקופה הזאת על הצד הטוב ביותר היא תוצאה של הירתמות יוצאת דופן של רבים, מרשימה בנחישותה ומרגשת בטוטאליות שלה

הניסיון עבד לטובתנו

פרופ' יצחק לוי, יו"ר החטיבה הכירורגית

וכרופא, היה לראות בו-זמנית מספר פצועים קשה. אנו אמנם רגילים, לצערנו, להתמודד מול בעיות כאלה, אבל לא היה קל לראות בחורים צעירים עם פגיעות קשות שאנו מכירים מכל הפציעות המלחמתיות בעבר: קליע עם פגיעה ישירה, רסיסים באזורים בעייתיים וכדומה. הרגעים המרגשים היו לראות את גיבורינו והתנהגותם המרשימה, למרות פציעתם. מעורר השראה במיוחד היה המפגש עם מח"ט גולני, שפונה לסורוקה לקבלת טיפול רפואי ולאשפוז - הוא קיבל את הטיפול הרפואי בקלות, ללא שום בקשות מיוחדות, ורק הביע את רצונו לחזור לשטח ולהיות עם חייליו כמה שיותר מהר.

החטיבה הכירורגית על כל מחלקותיה הייתה במרכז העשייה הרפואית במהלך מבצע "עופרת יצוקה". הניסיון שלנו בסורוקה רב ומתחדש באירועים שונים. אישית, ניסיוני הרפואי מתחיל במלחמת יום הכיפורים, שבמהלכה קלטנו את רוב הפצועים מחזית הדרום. גם במקרה זה, המבצע הפך למלחמה של ממש. היערכות בית החולים הייתה מעל ומעבר. הפסקנו בחטיבה את החופשות של הצוותים והחזקנו את כולם בכוננות. חלק מהרופאים היו מוכנים ומזומנים בשטח סורוקה ללא כל צורך לקריאה, כך שלא היה צורך לגייס באופן מיוחד רופאים בעת פינוי פצועים לבית החולים. אחד הרגעים הקשים שלי, כאדם

הרגעים המרגשים היו לראות את גיבורינו והתנהגותם המרשימה, למרות פציעתם. מעורר השראה במיוחד היה המפגש עם מח"ט גולני הפצוע שרק ביקש לחזור לחייליו כמה שיותר מהר

24 אצבע על הדופק |

Made with FlippingBook - professional solution for displaying marketing and sales documents online