כיוון חדש - המגזין לאזרח הותיק רעננה - יוני 2019 - גיליון 264

דינה קמחי לאה קליין מאת: 

שיבטה שליו מאת: 

"פנייך וקולך מוכרים לי", אני אומרת לאשה שישבה לצדי בהרצאה. "קוראים לי דינה קמחי", אמרה. "היכן למדת?" שאלתי, "אני 'בוגרת בית צעירות מזרחי' ובית הספר לריפוי ועיסוק" אמרה. "בדיוק המסלול אותו עשיתי אני" עניתי בפליאה. לאחר ההרצאה נפגשנו והעלינו זכרונות. התברר שלמדנו אפילו עם אותם המורים, אבל בהפרש של שנתיים. אך אין לתאר כמה שונים וקשים היו חייה וילדותה של דינה עד שהגיעה למסלול בו נפגשנו. . היא אלמנה, לה שני ילדים וארבעה נכדים. 1936 , דינה קמחי נולדה בהולנד מה זכור לך מהולנד?

סיפור תמונה

"אמי סיפרה לי שלא דיברתי עד גיל שלוש. היא הרגישה כבר שמגיל רך לא הגבתי כשקראו בשמי. לאחר בדיקה גילו שאני לא שומעת, כתוצאה ממחלת אוזניים. אמא הייתה אשה חזקה וחכמה, ומיד לקחה מורה פרטי שלימד אותי בביתי לדבר". איך? "ישבתי על שולחן, כשמולי מראה, והוא שם את ידי על גרוני וגרונו, כדי שארגיש את הקול. בגיל שש התחלתי ללמוד בבית ספר מיוחד לחרשים, בו למדתי קריאת שפתיים ויכולתי להשתלב בחברה". רכשת חברים? "כן, אבל בדיוקהתחילהתקופהקשה; החלהמלחמה, וכל היהודים בהולנד רוכזו ברובע מיוחד באמסטרדם, ומשם לקחו אותנו לברגן בלזן". ובברגן בלזן? "למזלנו לאהטרידו אתמשפחתנו. בהולנד כל השנים גרנו עםסבתאשאהבתי מאוד, וגםהיא נשארהאתנו וטיפלה בי. אני לא יכולתי להשתלב עם ילדים אחרים בגלל השמיעה. אמא הייתה יושבת אתי יום-יום ומקריאה לי מספר שהיה לה, ואני הייתי צריכה לחזור על כל משפט. גםאבאהיהמספר לי כל יוםסיפורי תנ"ך מתוך פנקסקטנטן ורוד – פנקס קבלות קטן – שהיה מחביא בקופסה. כל פעם כתב לי סיפור שזכר מהתנ"ך, עם ציור להמחשה." "ממש מרגש" אני אומרת לה, "כשאנו מדפדפות בפנקס שנשמר". "למשל, זה הסיפור על תיבת נוח עם ציור" היא מסבירה לי כשהיא מראה באצבעה. "הפנקס הזה הוא רק צילום, את המקור מסרנו ל'יד ושם'". התמדת בלימודים אלה עם הורייך? "אלה היו הרגעים היפים ביותר שלי במחנה, בתוך כל הקשיים". "הייתם זמן רב במחנה? "למזלנו, יום אחד הגיעה רשימה של חילופים בינינו ובין שבויים גרמנים. משפחתנו הייתה כלולה ברשימה. היינו קבוצהשל ארבעיםאיש. הביאו אותנו למנזר בשוויץ, שםאבאחלה בשחפת, אך טיפלו בו יפה, וגםאנו קיבלנו אוכל טוב והתאוששנו...כן, ניצלנו – כל המשפחה: אמא, אבא, שני אחים וסבתא". סיפרת לי שהייתם משפחה מאוד דתית. איך הסתדרתם מבחינת הדת, למשל בחגים? "הסבים משני הצדדים היו רבנים. בברגן בלזן לא יכלו לקיים מצוות. אך כשהגיע חג הפסח, משפחתי השיגה קמח ע"י חילופים במצרכיםאחרים, השגנו תנור ואפינו מצות. הגדה לא הייתה לנו. אבא וחברו, גם הוא רב, חיברו הגדה מהזיכרון, וקטעים מחומש וסידור שהיו חבויים אצלם. אחד הדודים, נתן דסברג, אח של אבי, היה מנהל כפר בתיה ואנשי כפר בתיה גם הם הכירו את סיפור ההגדה של המשפחה. גם את ההגדה מסרנו ל'יד ושם' כשהגענו לארץ". פה בארץ אתם מראים את ההגדה לנכדים ?" "הנכדים של דודי הוציאו הגדה שמצד אחד – הגדה רגילה, ומהצד השני – ההגדה של אבא. אין איש במשפחתנו שאין בידו ההגדה הזו". מתי עליתם ארצה? באופן עצמאי. אבא החלים והתחזק, והקים בארץ סניף של חברת ביטוח הולנדית, וכך התפרנסנו". 1950- "עלינו ב ואת למדת? "למדתי בבית הספר העממי בבני-ברק, אך היו לי קשיים; קיבלתי מכשיר שמיעה מאוד מסורבל. לא רציתי להשתמש בו. התביישתי. אמא לא ויתרה. היא הכריחה אותי להשתמש במכשיר וגם לקבל יום-יום שעורים פרטיים. הייתי תלמידה טובה. רכשתי חברים, והמשכתי בלימודים. סיימתי את 'בית צעירותמזרחי' וסמינר לריפוי נישאתי לבעלי, שגם הוא היה כבד-שמיעה". 1958- בעיסוק, ועסקתי במקצוע זה ובכלכלת בית במקומותשונים. ב היכן גרתם והקמתם משפחה? "גרנו בר"ג. היה לנו בית-מלון וחנות, וכשנולדו הילדים עברנו לנופים (ליד אריאל). שם מאוד נהנינו, הרגשנו חלוצים". כיום את בבית מוגן, ב'מגדלי הים התיכון'. "כשבעלי נפטר, גרתי עשר שנים בגפי, עד שהחלטתי לעבור למקום מוגן". נהנית? "מאוד מאוד. מצאתי את מקומי, אני משתתפת בחוגים, ואפילו מרגישה שהתפתחתי בכיוונים שונים, והילדים והנכדים באים לביקורים באופן קבוע". ומהשהיא לאסיפרה, אבל ידוע לי כדיירת במקום, שהיא פעילה כבר שנים במערכת ה"מגדעלון" (העיתון של דיירי הבית), היא גם לוקחתחלק בפעילוּת בחוג לעבודות ידשמיועדות להמכר, וההכנסות הן קודש לנצרכים. מלבד כל אלה היא גם מארגנת משחקי בינגו בשבתות. ‏ Cleah1@walla.com

3

06/2019 - 264 רעננה