מכון חרוב - טראומה בראי הגוף

מפגש מחקרי

1 טראומה בראי הגוף ייצוגי גוף אצל שורדי טראומות בילדות

Shutterstock

טראומה בראי הגוף I מפגש מחקרי

2 ענת טלמון

הגוף מבטא את הטראומה חוויה טראומטית היא חוויה חסרת מילים אשר לעיתים חורגת מטווח המחשבה, ועל פי רוב אינה מקודדת במילים. במקרים אלו הגוף, אשר לא פעם הוא עצמו מושא להתעללות ולהזנחה, עלול להפוך למרחב שבו השפעות, השלכות ועוצמות החוויה הטראומטית נחרטות, משום שהחומר הטראומטי הופך לא נגיש לעיבוד ולהתייחסות מילולית. יתרה מזו: אם ההתעללות וההזנחה מתרחשות בגיל צעיר, בשלב שהעצמי טרם גובש ועוצב, הוא עלול להתעצב ולהיבנות בצל אותם רשמים החקוקים בו. במצבים אלו הזיכרון הטראומטי נותר חושי; בהיעדר יכולת לשיים ולתמלל את החוויה הטראומטית, קורה שהשלכותיה הופכות סומטיות, והגוף מבטא ומנכיח את הטראומה בהיעדר מילים לספרה וּלְעַבְּדָהּ. כאשר הגוף מחזיק ידיעה שהנפש אינה מסוגלת לבוא עימה במגע, הגוף לא פעם "יתנהג" את הטראומה. תחושה של גבולות פגומים התעללות בילדות, מעצם הגדרתה, היא פלישה אל גבולות הקורבן, שכן נעשית חדירה בלא הסכמה אל המרחב האישי. בעקבות פלישה זו עלול הקורבן לחוש אובדן שליטה על גופו, ומשתבשת היכולת לאמוד את גבולותיו. אותם גבולות גוף מייצגים את התחושה של העצמי כישות פיזית מוגדרת ומובחנת מהעולם החיצון, גבולות המסמנים מה שייך לי ומה שייך לעולם שמקיף וסובב אותי. בצורה זו גבולות הגוף הם ההיבט של ה"אני" האחראי לעיבוד המנטלי והקוגניטיבי של החוויות הגופניות, התופס את הגירויים המגיעים הן מתוך הגוף והן מהעולם החיצוני, מעניק להם פרשנות ופועל לוויסותם. גבולות אלו מספקים לפרט תחושה בסיסית של קיום, הוויה ואף ביטחון. לפיכך הם נחווים על-ידי הפרט כמחסום המגן עליו, המעניק תחושה קבועה של נפרדות פיזית מהסביבה. פגיעה בתחושת נפרדות זו עשויה לבוא לידי ביטוי בניתוק ובאדישות כלפי הגוף, או – לחלופין – בערנות ורגישות מוגברות לתחושות הנוגעות לגוף עד כדי תחושת איום שאינה הולמת את אופי החוויה. תחושת איום זו עלולה להוביל להימנעות מאינטראקציות חברתיות או לתחושות של פחד וסלידה במהלך אינטראקציות אלו. תחושה של גבולות גוף פגומים משקפת עבור שורד טראומה את ייצוגי העצמי הגופני שלו, והיא מבטאת חוויה מתמדת של הגוף כנפלש ונחדר על-ידי האחר. היא עשויה אף להוביל לשחזור של היחסים הטראומטיים ולהכללה והרחבה של התקשורת הגופנית הטראומטית לכל מגע עם אחר שהוא חיצון לטראומה. השחזור מתבטא בתחושת חוסר נוחות בעת קרבה פיזית לאחר,

...הרי הכל קורה בפנים! מה שרואים בחוץ אלה רק סימפטומים קטנים. הבשר הזה גדל מתחת לעור, לא רואים אותו... אין שם כאב גופני. רק הרגשה איך הבשר הפרא גדל על חשבון הבשר האמיתי, לא משאיר לו מקום. היא מרגישה, כך היא אומרת, את המאבק שמתנהל שם, איך הבשר האמיתי מתגונן, אבל הכוחות לא שווים והוא נסוג וממש נחנק. הבשר הפרא, הזר, יותר חזק, דוחק את הבשר האמיתי ומשתלט על כל הגוף. לפעמים בלילה, כששקט, ככה היא אמרה לי, היא כאילו שומעת את הבכי של הבשר האמיתי, המנוצח, שהולך ונגמר בתוך הגוף... ההנחה שעבור ילדים הבית הוא מקום בטוח עומדת בסימן שאלה מול היבטים הרסניים לעיתים של יחסיהם עם הקרובים והיקרים להם ביותר. ואכן, להתעללות ולהזנחה בילדות עלולות להיות השלכות שליליות מגוונות, ארוכות טווח. בין יתר התופעות, תיתכן השלכה על ייצוג הגוף של שורד הטראומה הבוגר. במובן מסוים אפשר להמשיל את הגוף למצבה חיה, לבבואה של האירוע הטראומטי, שבמסגרתה הגוף מנכיח זיכרונות של פלישה, חדירה ותקיפה. קלרה, ניצולת טראומה המופיעה בסיפורו של יהושע קנז "בשר פרא בשר זר", מדגימה כיצד החוויה הטראומטית משתקפת בגופה ובתחושותיה הגופניות אשר כמו משרטטות את הטראומה עליו ודרכו, כמשתקף בציטטה למעלה. ]10 ' , עמ 2008 , [קנז

1 Talmon, A., & Ginzburg, K. (2017). Between childhood maltreatment and shame: The role of self-objectification and disrupted body boundaries. Psychology of Women Quarterly , 41(3), 325-337. Talmon, A., & Ginzburg, K. (2018). 'Body self' in the shadow of childhood sexual abuse: The long term implications of sexual abuse on male and female adult survivors. Child Abuse & Neglect , 76, 416-425. .2018/19 ענת טלמון היא דוקטורנטית בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב ומלגאית בתר-דוקטורט של מכון חרוב לשנת 2

I נקודת מפגש 51

ענת טלמון

Shutterstock

בהיעדר יכולת להתמודד עם העובדה שהעולם יכול להיות כה נורא ומעוות, אותו כאוס מועתק ומופנה פנימה.

תחושות של בושה, בעיקר נוכח אלמנט האכזבה הטמון בכך. תחושות אלו נובעות מחוסר היכולת לעמוד בציפיות הסביבה, ציפיות קונקרטיות או קונספטואליות, מוחשיות או מדומיינות. ובעקבות הפנמתן והשתרשותן, משמש האדם עצמו כסובייקט המבייש וכמושא הבושה, כל אחד לחוד ושניהם ביחד. הכאוס מועתק ומופנה פנימה בושה יכולה לבוא לידי ביטוי ביחס לאופי, להתנהגות ולגוף, ובושה גופנית היא תחושת בושה ביחס לגוף או לחלקים ממנו. לפיכך בבושה גופנית מושא הקלקול והבזות הוא הגוף; אדם מתבונן על גופו או על חלקים ממנו והם נראים לו לא תואמים, לא יפים וחסרי ערך, ועקב ראייה זו הוא מפתח עמדות שליליות כלפי נראות גופו וכלפי הפונקציות שהוא ממלא. מציאות של טראומה היא מציאות כאוטית העלולה לשבש את ההנחות של האדם ביחס לעולם, עד כי הוא נחווה עבורו כמקום לא בטוח ומאיים. בהיעדר יכולת להתמודד עם העובדה שהעולם יכול להיות כה נורא ומעוות, אותו כאוס מועתק ומופנה פנימה. באופן זה, כדי שהעולם ימשיך להיחוות כתקין ובעל היגיון, פוטנציאל הרוע אינו משויך עוד לעולם ולסובביו אלא לילד עצמו, לקורבן הטראומה. כך מתהווה לו כר לצמיחתה של בושה, וכאשר מושא החילול והפגיעה הוא הגוף, תחושת הבושה מתנקזת לגוף והמופע שיימצא הוא בושה גופנית.

והמידה שבה חש אדם בנוח בעת קרבה זו מייצגת במידה מסוימת את רמת הביטחון שלו בהתמקמות מול האחר. ואכן, 70-40 מחקרים מראים כי מרבית האנשים זקוקים לטווח של סנטימטרים של מרחב בין-אישי כדי לחוש שגבולות גופם אינם מופרים או נפרצים על-ידי האחר. בקרב ילדים שעברו התעללות נדרש מרחב אישי גדול יותר לצורך שמירה על תחושת ביטחון ומוגנות, מרחב גדול כמעט כפליים. בצורה זו, האופן שבו שורד הטראומה מתמקם מול האחר משקף את הדהוד האינטראקציה במרחב הטראומטי; הילד חש נפרץ ונחדר, גבולות גופו טושטשו, ובבגרותו האיום השורר במגע עם אחר ספונטני צבוע באותה ציפייה עגומה לפריצת גבולות מחודשת. אותה תחושה של גבולות גוף פגומים בעקבות חשיפה לטראומת ילדות עלולה להוביל לתחושת בושה בכלל ובושה גופנית בפרט. בושה במובנה המהותי נוגעת לתחושה של עצמי מוכתם וקלוקל. זהו רגש שלילי ועוצמתי של נחיתות וחולשה שבמסגרתו האדם חש כי הוא נתפס במערומיו ועל כן הוא ראוי לגנאי ולבוז. רגש זה נובע מהפער בין שני ה"עצמיים" השוכנים בכל אדם, העצמי האקטואלי-ממשי והעצמי האידיאלי. האחד הוא האופן שהאדם תופס את עצמו, ובשני משולבים היבטים הקשורים להפנמת ציפיות של אחרים המשמעותיים לו. בשעה שעולה פער בין שני אלו, עלולות להתעורר באדם

נקודת מפגש I 52

טראומה בראי הגוף I מפגש מחקרי

שורה של מחקרים שערכנו מחזקת הנחות אלו ומצביעה על קשר בין חשיפה להתעללות והזנחה בילדות בכלל – ולהתעללות מינית בפרט – ובין פגיעה בתחושת גבולות הגוף. כאשר תחושה זו נפגמת, חש הפרט בושה, חווה עצמו פגיע ואינו חש בנוח במצבים המאופיינים בקרבה לאחר. שרשרת השלכות הרסנית זו מובילה לפגיעה ברווחה הנפשית של השורד הבוגר, והדינמיקה הזאת מקבלת משנה תוקף במצבים גופניים מורכבים המאתגרים את מבנה העצמי הגופני. ביתר פירוט מצאנו כי החוויה הגופנית של נשים הרות שעברו התעללות בילדות שלילית יותר מהחוויה של נשים שלא עברו התעללות בילדות. כמו כן מצאנו קשר בין תחושת גבולות הגוף הפגומה ובין סלידה מבדיקות גופניות ופחד מהלידה. מנגנון זה עולה בקנה אחד עם ממצאים הנוגעים לחוויות לידה שליליות בקרב שורדות טראומות ילדות, ואף עשוי להסבירם. האמת על ילדותנו מאוחסנת בגופנו "האמת על ילדותנו מאוחסנת בגופנו", טענה אליס מילר. וכאשר ההיסטוריה כאוטית ובלתי נסבלת, כמתרחש במרחבים טראומטיים, השורד הבוגר ייטה לא פעם לחוות שוב ושוב את זיכרונות הפגיעה, ואלו עלולים לפגום בתחושת הבעלות על גופו. במקרים אלו משקף גופו של השורד הבוגר את הגוף הילדי, אותו גוף שהיה מוקד להתעללות ולפגיעה. במובן הפרקטי והקליני, הכרה בהדהוד הטראומה בגוף עשויה להיות לעזר בהעלאת מודעות ובפיתוחן של התערבויות מותאמות המציבות את הגוף במרכז. הכוונה היא לא להתעלם ממנו, אלא לקבל אותו כחלק מהעצמי, כדי שיהפוך למקור להכרה, הנאה וערך עצמיים, ולא למקור להכרה, הנאה וערך של מישהו אחר.

I נקודת מפגש 53