קשר עין גליון 263 - ירחון ארגון המורים אוקטובר 2016

אפילו עבד עברי נחשב כשכיר של הבעלים, ולכן חלה על הבעלים החובה לספק לעבד כמה זכויות סוציאליות

תיתן" – (דברים כג, כה). “כי תבוא בקמת רעיך וקטפת מלילות בידך וחרמש לא תניף על קמת רעיך" (דברים כג, כו). שכיר העובד בדבר שגידולו מן הארץ, בניגוד לחולב או למגבן, בתנאים מסוימים בעל הבית מצווה להניח לפועלים לאכול ממה שהן עושים בו. אמנם יש כמה תנאים שמגבילים את העובד והם: - דווקא כשהוא עובד בשעת גמר מלאכה למחובר כגון: בוצר וקוצר, אוכל בשעת גמר מלאכה דהיינו כשיגמור שלא יבטל מלאכתו. - אסור לו לאכול אכילה גסה שנאמר “כנפשך שבעך". - אסור לו לקחת הביתה. אסור לו לתת לאשתו ולבניו - שהזכות לאכול היא לפועל בלבד. וזה לשון החינוך: הדקדוק עם הפועל שלא יאכל כאשר הוא עמל, בעודו עמל בדבר וכל שכן כשהן עושין בגידולי קרקע. שהאדם שמח בו בברכת ה’ אשר נתן לו. ואם בעל הבית מונע ממנו מעיד הדבר על המזג הרע מאוד של בעל הבית. והגמרא אומרת שהפועל אוכל משל השמים דהיינו התורה היא שנותנת לו האכילה הזו ולא בעל הבית. חוקי עבודה להגנה על העובדים בהלכה אנו מוצאים מערכת חוקים מפורטת ומתקדמת שנועדה להגן על השכירים בשוק העבודה. כך, לדוגמה, ההלכה מאפשרת לעובד שהתחייב לעבוד יום שלם – לחזור בו באמצע היום ולהודיע על הפסקת עבודתו. אם התחייב לעבוד תקופה מסוימת, חובת המעביד לאפשר לו להתפטר ועליו לשלם את שכרו עבור הזמן שעבד (בבא מציעא, י, א). לא רק זאת, אלא חל איסור על המעסיק לקחת פיצוי מהעובד

אין להשפיל את העבד, כגון: אסור לקרוא לעבדו בשם "עבד" דרך ביזיון. אסור לגרום לעבד לבצע עבודות בזויות, כלומר כל עבודה שאדון לא היה מבצע גם תמורת כסף. אסור להטיל על העבד עבודות שאינן מוגבלות בזמן או בהספק נדרש. אסור להעביד את העבד בעבודות שהבעלים אינו מפיק מהם תועלת. (רמב"ם, ספר קניין, הלכות עבדים, פרק א', הלכה ו'). האדון צריך לדאוג גם להוריו של העבד ולכל צורכיהם (רמב"ם שם, פרק ג, הלכה א). יש לדאוג לעבד למזון, שתייה ולמגורים נאותים הזהים לרמת חייו של האדון. ישנו דגש על שוויון מוחלט בין העבד לאדון. אם שוויון הוא בלתי אפשרי והברירה היא בין העדפת האדון להעדפת העבד - העבד מקבל את ההעדפה (רמב"ם שם, פרק א, הלכה ט). אין לפגוע בעבד פיזית. פגיעה פיזית בעבד מחייבת תשלום פיצויים על ידי האדון, כמו כל פגיעה באדם רגיל (רמב"ם שם, פרק ד, הלכה י). בגלל המחויבויות הרבות של אדוני העבד העברי לעבד, אמרו חז"ל: “כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" (רמב"ם שם, פרק ד, הלכה י). כללים אלו חלים גם על עובדים שכירים: מסכת בבא מציעא דף מט ע"א: מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו, צא שכור לנו פועלים הלך ופסק עימהם מזונות ארוחת צהריים על חשבון המעביד. כשבא אצל אביו אמר לו בני אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה המלך בשעתו ולא יצאת ידי חובתך עימהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב, אלה עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקיטנית בלבד. “כי תבוא בכרם רעיך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא

17