קשר עין גליון 263 - ירחון ארגון המורים אוקטובר 2016

שם המורה הכותבת שמור במערכת

הקיץ של אימא על חשיבותו של איגוד מקצועי מנקודת מבט אישית

הזאת, שהעולם לא עוצר מלכת, כשאימא כבר איננה... במיוחד בלילה, כאשר הגוף נח, לא הפסקתי לחשוב על רבדים אחרים של המציאות: כל הלילה חשבתי “בריות רבות גרות בחזי הכואב וסיפורים שונים. צריך להדליק נר ולהביט עליהם..." (זלדה) והנה - הבוקר אור הביא עמו משבר חדש: הודיעו לי שלא אקבל תשלום עבור ימי אבלותי. הכאב וההשפלה ניבטו מיד. הם צרבו את עיניי, ננעצו עמוק בתוך הלב. הם נראו כאילו הם טבועים שם בתוך פנימיותי מעולם ולעולם... בצר לי נאלצתי לפנות לאיגוד המקצועי כדי לדרוש את זכויותיי. “אנשים הם הכלי הכי עדין, הכי שביר" התריעה המשוררת זלדה. בל נשכח, שכל אחד מאיתנו יכול להפוך מכוח עליון או מתוקף נסיבות לחלש ולפגיע, שמייחל ליד בוטחת שתחלץ אותו מתהום הנשייה. ביחסי עבודה ובהליכות אדם עם חברו אנשים משוללי נציגות, משוללי משענת והדרכה, נתונים לקיפוח ולהשפלה. כשם שבכל מורה קיימת נטייה טבעית להגן על תלמידיו, להתייצב לצדם ולתמוך בהם ברגעים קשים, כך מן הראוי שגם אנו נזכה לנציגות, שתעמוד לפנינו, לצידנו ומאחורינו – כמו פנינים במחרוזת, הזקוקות לחוט המחזיק והמקיים את כולן.

במשך דקות ארוכות התעכב מבטי על המייל מארגון המורים, שבו קוראים לעמיתים לכתוב מאמר על חשיבותו של האיגוד המקצועי. המילים זינקו מן הצג, חגו סביבי וזמזמו באוזניי. הן השיבו אותי באחת לתחביב הנוסטלגי של ילדותי: מלאכת הכתיבה. אך עד מהרה התעשתי ולא נתתי לרעשים מבחוץ להחריש את קולי הפנימי, שציווה עליי שאת הקיץ הזה עליי להקדיש לאמי כיאה להידור במצוות כיבוד הורים. לרגע אחד לא חלפה במוחי המחשבה הטרגית, שאכתוב גם אכתוב על הנושא בדם לבי. סדר יומי בחופשה כלל השכמה, עבודה שעתית בבית הספר ולאחריה הביקור הקבוע בביתה של אמי. כעבור שבוע בלבד התנפצה שגרה זו רסיסים רסיסים: “גירשתי מלבי את כל המילים, כי פנה יום ואמי נרדמה - ואמי תישן עד בוא המשיח." (זלדה) לאחר שקמתי מימי השבעה, הצטיידתי באישור מחברה קדישא והייתי סמוכה ובטוחה שלא יקפחו את שכרי על ימי היעדרותי. חזרתי המהירה למסלול, לנוכח עיניהם המשתאות של תלמידיי, לא הייתה מובנת מאליה. בישרתי להם, שנפלה בחלקי הזכות לחלוק איתם תקופת חיים לא פשוטה ושהם נותנים לי

את הכוח לקום בבוקר ואף לפתוח עוד יום בדרך החיים. הם, מצדם, שאלו אותי, כיצד עליהם לנהוג בנוכחותי על פי דיני האבלות. ואכן, כאשר נשמעו צעדיי במסדרון, דאגו כולם להחריש את המוסיקה הרועשת הבוקעת מהמכשירים הניידים. בימים שחלפו גררתי אחריי מטען של עצבות: נפשי הייתה שפלה ודמעתי מצויה. חיי אדם שכבו הם דבר ללא תקנה. נעלבתי ממש, כשראיתי שהמציאות מתקיימת גם בלעדיה, ומול הידיעה כשם שבכל מורה קיימת נטייה טבעית להגן על תלמידיו, להתייצב לצדם ולתמוך בהם ברגעים קשים, כך מן הראוי שגם אנו נזכה לנציגות, שתעמוד לפנינו, לצידנו ומאחורינו

66